כבר הזכרת בדבריך תירוץ דהמצוה (בליל פסח) קובעתו לברך עליה המוציא.
אמנם לענ”ד קושיה מעיקרא ליתא, שהעיקר בזה דכל שמברכים עליו המוציא אם קובעים עליו סעודה, יוצאים בו ידי חובה בפסח, שיש עליו שם “פת”, ולא המעיט אלא דבר שאי אפשר לעולם לברך עליו המוציא, אפילו ע”י קביעות.

והארכתי בזה בס”ד בשו”ת מחקרי ארץ ח”א (סי’ מח) ע”ש. (נמצא באוצר החכמה).

אין שום סיבה הלכתית לזה.

אולי אמך רחצה אותם מפני האבק שהצטבר עליהם במחסן במשך שבעת ימי הפסח.

כדאי להשקיע בעיון. בעיון צריך ללמוד איך ללמוד, וכדאי כמה שיותר מוקדם, ואילו בקיאות שזה רכישת ידע אפשר תמיד בכל מקום ובכל זמן.
לגבי לימוד טור ובית יוסף, מומלץ מאוד לדעת מרן ראש הישיבה שליט”א. איך לומדים? קוראים את הטור, ועליו את הב”י, מי שיודע ללמוד גמרא, אין שום סיבה שיתקשה בלימוד בית יוסף. וכדאי מאוד בשעה שלומדים לשים לב לסגנון הפסיקה של מרן הב”י, כך לומדים לפסוק הלכה.

לא ידוע לנו דעת מרן ראש הישיבה שליט”א בזה במפורש, אך בכלליות אין התנגדות לזה, רק שיש לדעת שלא כל הדרכה מתאימה לכל אדם, ולא לקחת כל דבר כהלכה למשה מסיני.
ספר דרך הקודש של הרמח”ל, לא ראיתי.

בודאי שיש תקנה בעזרת ה’.
קודם כל יש תקופות פחות טובות בחיים, והן עוברות והכל חוזר לקדמותו, יתכן שזו אחת מהן.
צריך לבדוק אם היא בריאה מספיק, הרבה פעמים זה פשוט עייפות וחולשה פיזית, ויותר חשוב לבדוק את העייפות הנפשית מהילדים והעבודה, ולזה יש כמה פתרונות, כמו לתת לה לצאת פעם בשבוע למקום שהיא אוהבת, ועוד. (יש ג”כ השלכה על כל החיים בעקבות אינטרנט וכיו”ב, ודי בזה.)
מה שאתה מרבה במילים טובות זה ודאי טוב, רק לשים לב לא לעשות את זה בלחץ, או מתוך הרגשה של מסכנות וחוסר אונים, אלא מתוך הרגשה טובה שלך ורצון לעשות טוב על הלב של השני.
כשלב ראשון אני מציע שתקנה איזה ספר של שלום בית (לדוגמא הספרים של הרב ישועה עטיה שליט”א), לעבור על הספר ולרשום לעצמך כל נקודה שנראית לך שייכת למקרה שלכם, ותנסה לעבוד עליה. בעזרת ה’ נראה לי שזה יצליח. אם חלילה לא, יש לגשת אל יועץ זוגי שישמע ממש את פרטי המקרה ויוכל לנגוע בנקודות הנכונות.

א. בעקבות השאלה עשיתי חיפוש בתנ”ך, ומצאתי שעד עשר אמות הפסוק כותב בלשון רבים, מכאן ואילך בלשון יחיד, כמו: “וחוט שתים עשרה אמה” (מלכים א’ ז’ ט”ו), וזה עוקב בכל התנ”ך (ע”פ חיפוש מחשב כמובן), מלבד אחד שמצאתי יוצא מהכלל “והרוחב חמשים אמות” (יחזקאל מ”ב ב’), ויתכן כיון שהוא סוף פסוק עשו בו שינוי, וכידוע שסוף דבר עושים שינוי (ואכמ”ל). ומה שמצאנו כמה פעמים בדברי הימים, ואחד מהם (ב’ ג’ ג’): “אמות ששים”, שם כיון שהקדים את האמות, אם היה אומר אמה היה יכול להשמע אמה וששים.
נמצא שלשון חז”ל בזה (בשתי השאלות ששאלתם) היא ע”פ לשון המקרא. ונראה הטעם בזה כי כאשר הריבוי הוא קצת מזכירים אותו בלשון ריבוי, אבל כשהוא הרבה יותר מזכירים אותו בלשון יחיד, כי הריבוי בולט וא”צ להדגיש שהם רבים.
ב. המ’ יותר קשה לבטא אותה השוא כאשר היא ליד י’, ולכן במ’ כמו ירמיהו נתפס החיריק, אבל ביד הרבה פחות קשה לכן לא נתפס. ואין כוונתי שיש כאן טעות, אלא השוא הוא יכול להיות כמו כל תנועה בעיקרון, כי הוא שוא וכלום, ולכן היכא דנהוג לשנות אותו מהניקוד זה בסדר. בכל אופן אין כוונתי לתת כאן הוראה מעשית לומר ירמיהו בחיריק גם בקריאת התנ”ך, אלא רק על שכך נוהגים העולם בדיבור.

1. רעיון יפה לקרוא לו יום שחרור ירושלים, אך מי ישמע לך לשנות?
2. חפשתי טעם לדבר ולא מצאתי. אגב גם צבע חום אינו במשקל של שאר הצבעים.

א. ברור שאין לקרוא מה שמכשיל ומרחיק מעבודת ה’. אמנם אחר שאדם מרגיש שהוא חזק, טוב לקרוא, וגם זה במדה ובמשורה.
ב. יש לעונש מטרה של הרתעה. מכל מקום אדם שכבר התחייב בעונש, כגון שהתחייב סקילה, נותנים לו את העונש גם אם חזר בתשובה, והטעם הוא פשוט כי אם העונש יתבטל כל פעם שאדם יחזור בתשובה, נאבד את ההרתעה מהעונש ולא הרווחנו כלום.
מאידך יש גם מירוק של החטא, וזה יכול לבא גם בסתם יסורים ולא בדרך של עונש.

א. הבנתי את השאלה. התשובה פשוטה, האות נ’ של נגיעה נבלעת רק בדגש חזק, דגש קל מעולם לא מבליע אות, ולכן כאשר עושים בלי דגש חזק אין כאן אות נ’, והמשמעות היא יגיעה.
ב. לגבי שינוי משמעות בשם ה’, בקובץ אור המערב ח”ג עמ’ מ”ה האריך בזה המדקדק הרה”ג ר’ בנציון הכהן זצ”ל וכתב שאין שינוי בין פתח לקמץ ושניהם לפעמים קודש ולפעמים חול, וגם אם משמעות המלה היא רבים, אין בזה כלום. ולכן אף שנכון ללמוד ולעשות את הקמץ כמבטא הפרסים, מכל מקום מי שאומר את הקמץ כפתח יצא ידי חובה.

כריעה זו הובאה בבן איש חי (ש”א פ’ כי תשא אות י’) בשם חסד לאלפים ומהר”א מני, וכתב שאין לזה טעם לפי הסוד. ע”ש. ונראה בפשטות שהטעם הוא זכר לשכותי כפי שהיה למשה רבנו בשעה שעבר הקב”ה. ולפ”ז אין לחלק בין יחיד לציבור.
ואף אם אין טעם זה נכון, ודאי שאין איסור לשחות ביחיד.

יש להקל במקום הצורך, מכיון שגם בת יש לה דין שומרת, כמו שכתבו בהוראה ברורה הנדפס מחדש (בבה”ל בסוה”ס סי’ כ”ב ס”ג) שכ”ד מרן הגרע”י זצ”ל ומרן ראש הישיבה שיבדל לחיים טובים. ואף שבלילה מבואר בדברי הרמ”א (שם ס”ה) שצריך שומר נוסף, מכל מקום בשעת הצורך יש להקל בזה, כמו שכתבו בשעה”צ שם (אות קפ”ד).

המשמעות של השם טובה מאוד, הבעיה היא שבמקורות (זכריה ו’ י”ד ורשב”ם ב”ב דף קס”ו ע”ב) הוא שם של זכר, אך לפי הבנתי בדברי מרן ראש הישיבה שליט”א בספר מקור נאמן (ח”ג סי’ אלף תרע”ט) זה לא כ”כ נורא. לכן מצד זה נראה להשאיר את השם.

אם בכל זאת תרצו ותעדיפו לשנות את השם, נעביר את השאלה למרן ראש הישיבה שליט”א.