הרב שלמה יהונתן מאזוז

לא שמענו. רק אמרו שהיו מחשיבים סברתו כסברת הרמב”ם.

כשאדם קורא תהילים הוא מקיים מצוה, וכשמישהו גרם לו לקרוא, אותו גורם יש לו זכות במצוה של קורא התהילים, ולכן כשאדם קורא תהילים לעילוי נשמת הנפטר, נמצא שהנפטר גרם לו לקרוא כעת תהילים, ויש לו חלק וזכות בזה, והזכות הזו עושה לו עילוי נשמה.
אם כן נבין שפלאפון או כל מכשיר אחר, שאינו מקיים מצוה (כי השי”ת לא צוה את המכשירים במצוות), אינו מעלה את הנשמות.

אם הוא לא התחייב על כך, וזו לא תקנת ביהכ”נ, למה צריך להשלים?

כשכותבים בלי ניקוד כותבים עם וא”ו (אא”כ בגיטין ח”ו, ששם יש כללים אחרים). ועם ניקוד, כותבים בלי וא”ו.

מרן רה”י השיב על זה בעבר, וכמדומה נדפס בפניני הפרשה, שדברי המבי”ט בזה, העירו עליהם הפוסקים, ואפשר לקרוא.

א) לפני קריאת פסוקים בתנ”ך נהגו לומר פסוקים מתוך אותו הספר או המגילה, ואין בזה סוד, אלא בשביל לפתוח בדבר טוב ולסיים בדבר טוב. וגם בשביל להזכר בנגינת הטעמים של אותו הספר. (בקריאת החומש טעם זה לא שייך, כי חלק מהפסוקים לא מהחומש, והפסוקים הם כמו תפלה להצלחה בלימוד. אם כי נ”ל שכותבים אותם במנגינה קרובה לנגינת טעמי החומש בכותאב). ולכן אין כ”כ נפק”מ בפסוק זה או אחר, ובקריאי מועד לשבועות מהדורת “איש מצליח” הביא מרן רה”י שליט”א עוד מנהגים לפסוק שקודם שה”ש. ע”ש.
ב) מרים הנביאה מתחרז עם לאה, ואביחיל מתחרז עם אביגיל, וזו הסיבה לשמות אלו. כנלע”ד.
במי שבירך לגברים, מוזכרים אלו שנתברכו מפי עליון, כמו האבות, יוסף – ויהי ה’ את יוסף. דוד – ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה’ עמו. שלמה – מלכים א’ פ”ג פסוקים י”ב-י”ד.

ההבדל הוא שכלי ראשון דופנותיו חמים “ומחזיק חומו לזמן מרובה”, וכלי שני דופנותיו קרים והולך ומתקרר. וכל זה מבואר בתוס’.

בכ”ה אלול תשפ”א קוראים כרגיל, בפרשת נצבים כמו שמודפס בסידורים.

השאלה הזו הובאה בזוה”ק (זו”ח רות דף ק”ג) ר’ נתן שאל את ר’ יוסי בר חנינא אליהו הנביא האם היהלו בן או לאו? אמר לו וכו’, ונאמר אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו. ע”ש. כלומר אל תחשבו עצמכם כריעים וחברים לנביאים, לחקור באורחות חייהם בדברים כאלו. והובא בשיו”ב למרן החיד”א (חיו”ד סי’ רמ”ב אות טו”ב).

מה פתאום?! אמרת מימיך תחנון בערב כיפור שחרית או ערב סוכות שמח”ת פסח ושבועות בשחרית?
מנחה – זה רק בימים שאינם יו”ט ממש, או שבת קודש (ויש לזה סיבה).