הרב אדיר כהן

לפנות למכון יד רפאל שעל ידי הישיבה.

בספרי גדולי רבני ג’רבא מופיע שם זה”תראכי”. ולא ידעתי פירושו.

מה שכתב נשכח מכ”ר וכו’ לא נשכח ממני, ועברתי בזמנו מקופיא על פני הספר, וראיתי שבכמה מקומות דולגה שורה זו, כגון בעמ’ מ”ז ק”ג קמ”ו. ויתכן ולא דילג בכוונה מסויימת, אך לא היה כדאי לשעות כן.

ובעיקר הדבר, מה שציטט ממני “שיש לנהוג כמנהג אבותיו”, המעיין היטב בדברינו יראה שלא כתבתי כן לגבי בני אשכנז, שאם אמת ונכון הדבר שרוב קהלותיהם עד השואה היו בקשר מרובע, ושינהו מקרוב נכון שיחזרו למנהג אבותיהם, אחר שברור להם שכך נהגו אבותיהם, והוא קשר שמסתדר יותר בדברי הראשונים. ואינהו בקיאי בדידהו. אבל על בני ספרד, לא אמרתי כן, אחר שידענו בבירור שכמה דורות לפנינו נפוץ הקשר דל”ת הרגיל, ונהגו בו במקומות רבים זה למעלה משלוש מאות שנה, מסביבות שנת ת”ן והלאה. ואולי גם לפני כן, ואין בידנו תיעוד ברור מה היה לפני כן.

ולגבי קשר תונס, ששאל על מנהג מרן רה”י ומנהגי, מרן רה”י נוהג כיום בקשר הרגיל והמקובל בארץ, וכן אני עני, כך קשר לי בזמן הבר-מצוה  מר זקני החה”ש רבי ששון הכהן הי”ו, והוא מזקני חכמי ג’רבא (יליד תרפ”ה) וחתנא דבי נשיאה מרן רבי רחמים חי חויתה הככהן זצ”ל, ושאלתיו מקרוב על זה (ער”ח אב התשפ”א, ואמר לי שאכן בג’רבא הקשר היה קצת שונה, ובארץ שינה כמו הנהוג בארץ, כיון שניכר יותר בקשר זה יותר צורת הדל”ת, וכך הורגלנו מאז. ואף שהעושים כקשר תונס ע”פ מנהג אבותיהם בודאי שטוב עושים, מ”מ אחר ששינו והתרגלו לקשר הנהוג בארץ, לא ברור שיש עדיפות בקשר של תונס מקשר ד’ הרגיל, אחר שהמערערים על דרך הפשט מדברי הראשונים גם על קשר זה יערערו. רק יש בקשר זה עדיפות של “רצועות מתחלפות” על דרך הקבלה ומאידך ראינו לגדולי המקובלים, הרב בן איש חי והרב שמן ששון ושאר מקובלי בית אל שלא חשו לדבר זה גם ע”פ הקבלה, לכן בני תונס וג’רבא ששינו לקשר הנהוג בארץ, איני יודע מה יש ענין להרעיש כנגדם לעשות כקשר דתונס, אף שהעושים כמנהג אבותיהם קשר דתונס בודאי שטוב עושים.

מה שכתה מור”ם התובע צריך לילך אחר אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אע”פ שבעיר התובע הב”ד יותר גדול, אין הכוונה שאם הם באותה העיר הולכים אחר התובע, אלא איירי בסתמא שבכל עיר יש ב”ד אחד. וכן המנהג כיום [ע”פ דברי מור”ם] שהולכים אחר הנתבע גם באותה עיר. ומדינא היה צריך לילך אחר התובע כמבואר בדברי מרן, אלא שנהגו לילך אחר הנתבע מכמה טעמים וכמבואר באחרונים.

לא הגיע לידנו, ולא עמדנו על טיבו.

כיון שלא אמר שם ה’, יכל להחזירו לומר חצי קדיש.

אדרבא ראיתי בספר נחלת אבות בכלל מנהגי לוב שכתוב (עמוד קפ”ח אות ל”ה) נהגו לקרות את הבנים או הבנות על שם ההורים שהם הסבים והסבתות אף שעדיין הם חיים. ע”כ. אם כי ידוע שבג’רבא הקפידו לא לקרוא על שם קרובים (סב או דוד וכיוצא) שעודם חיים. עיין בספר מגדולי ישראל ח”ב (עמ’ קס”ד).

בדרך כלל בדצי”ם שעומדים בהשגחת רבנים המפורסמים בידיעתם בתחום הכשרות, אפשר לסמוך עליהם בבטחה. אלא אם כן זה בשר וגוף הכשרות אשכנזי, שיש שלא מקפידים כל כך שהבשר יהיה חלק לגמרי גם לספרדים.

מרן רה”י לא כתב להשמיט תיבת “מתים”, אלא כתב “אם ירצה”.