הרב יהונתן קויתי

כבר תוקן בסידורים החדשים 

דת בקמץ 

בשם של הס"מ, האל"ף נשמעת ומתבטאת בצירי, ואילו שמאלה האל"ף נחה והלמ"ד דגושה, ופירושו (בתירגום חופשי) ה' יש מור אותך. ולא קרב זה אל זה. אם כי בבית אבא [א"ה: הגאון הרב רחמים מאזוז] נזהרים מלומר מלה זו מכיון שיש בה שם אלוהים בערבית

עיין בספר לחם הבכורים (דף ל"ו ע"א) שכתב כן משם רוב המדקדקים. אמנם בע"ב שם העיר שהסימן הנ"ל היינו לקמץ בלבד, כי מצאנו "סֹלּוּ סֹלּוּ המסילה" וגו', "קנה וסוף קָמֵלּוּ", וכן עוד רבים. (ואע"פ שמצאנו גם "זעקת סדום ועמורה כי רָבָּה", "סתרי ומגיני אָתָּה" וכו', מ"מ דינם היה להיות בפתח, ובאו קמץ מפני הטעם המפסיק שבהם. אבל המלים שסימנם ל"ב אי"ש יבואו תמיד בקמץ גם בלא הפסק. ע"ש).

כאשר תבוא מלה המסתיימת באות ה"א, וסמוכה במקף, ואחת משתי המלים היא זעירא, והמלה הראשונה מסתיימת בניקוד: א) סגול. ב) פתח. ג) קמץ (אחד משלשתן), אז תחלת המלה השניה תהיה דגושה. למשל "מַה-נֹּאמַר לאדוני" (סוף פרשת מקץ), "אולי אוכל נַכֶּה-בּוֹ" (תחלת פרשת בלק), "נֵלְכָה-נָּא דרך שלשת ימים במדבר" (שמות ג' י"ח).

א) באות מ"ם שאחר ה"א הידיעה יש נטייה שלא לקבל דגש, וכמו שמצינו "לדוד ברוך ה' צורי הַמְלַמֵד ידי לקרב", שהמ"ם רפויה. וכן "הַמְבַקְשִׁים את נפשך" (שמות ד' י"ט) ועוד. (ואמנם יש מלים בתנ"ך שמופיעות עם דגש, ולכן כל מקום שנמצא בתנ"ך מלה זו ללא דגש נכתבת בלי דגש, ומלת המלמד מופיעה בפסוק בלי דגש כנזכר לעיל. הרב מצליח מאזוז).
ב) המלמד והמברך – שניהם אותו משקל (פִּעֵל), אלא שבמברך ישנה תופעה שנקראת תשלום הדגש, כיון שאי אפשר להדגיש את הרי"ש, לכן האות בי"ת שלפניה השתנתה מפתח לקמץ.

המלים הנ"ל הינן מנחי ע"ו שדינם במלעיל, כמו ובאו (משורש בוא), אלא שלפני אהע"ר יבואו במלרע שלא תיבלע אות. ועיין בתהלים (י"ג) שפטני וגו' וריבה (מלרע) ריבי מגוי לא חסיד וגו', והוא מהטעם הנ"ל.