הרב רז צבי הרשפינוס

שאלתי היא אם לפי הגמרא התרגום יום תרועה זה יום יבבה קרי תרועה זה קול בכייה אזי מה פרוש בפרק קנ בתהלים שכתוב הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה? להלל אותו בקול בצליל של בכי?

ידוע שאע''פ שמצוות לאו להנות ניתנו מ''מ מצות תלמוד תורה מכיון שעיקר עינניה היא ההנאה והתענוג מהלימוד לכן להנות נתנה [עי' ברבי אברהם מן ההר נדרים דף מ"ח ובט''ז יו''ד סי' רכא ס''ק מ''ג וע''ע בהקדמת האגלי טל ] אמנם נתקשתי לפי הנ''ל בכמה דברים א] השו''ע כתב בהלכות מגילה [סי' תרפט' ס''ד ] ''השומע מגילה ממי שהוא מודר הנאה ממנו יצא'' עכ''ל ובמשנ''ב [שם סקי''ד] כתב שזה מטעם שמצוות לאו להנות ניתנו ולכן לא מקרי הנאה ע''ש וקשה שהרי מקרא מגילה הוי בכלל ת''ת ג''כ [ואולי י''ל ע''פ מה שיש שפירשו [החזו''א ועוד] הא דאמרו ''מבטלין ת''ת למקרא מגילה'' שאע''פ שמקרא מגילה הוי בכלל ת''ת מ''מ כשייחד למצוה מקרא מגילה אינו מקיים ת''ת בקריאתה ] ב] בהלכות ברכת שהחיינו כתב המשנ''ב [סי' רכג' סקי''ג] שאין לברך שהחיינו בקניית ספרים שמצוות לאו להנות נתנו ע''ש ואין לפרש שספרים הם רק אמצעי לת''ת ולכן אינה נכללה בהנ''ל שהרי הט''ז גופא מדבר בספרים ע''ש וצ''ע ג] מהקצוה''ח [סי' עב' ס''ק ל''ד] משמע שגם בת''ת אמרינן מצוות לאו להנות נתנו [ע''ש שהעיר כן מהט''ז בניתיבות ובמשובב]

חתן בר מצוה שמלאו לו 13 שנים בשבת זכור האם מותר לו לקרוא מפטיר והפטרה פרשת זכור להוציא ידי חובה?

האם גם בליל הסדר מי ששותה את כול כוס היין בבת אחת נקרא גרגרן? ואם כן, איך מקיימים את ההלכה בכוס שיש בו שיעור מצומצם? ואם יש בכוס יותר מהשיעור המצומצם האם יש לגמור את הכוס בשתי פעמים? מה עדיף - לעצור לאחר רביעית ולא לגמור את הכוס, או לגמור את הכוס בשתי פעמים?

מדוע לא משתמשים רק בשם "ישראל" לאחר שניתן ליעקב ?

ברייתא בחולין ט"ו ע"א: "המבשל בשבת: בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל – דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בשוגג יאכל במוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג יאכל במוצאי שבת – לאחרים ולא לו; במזיד לא יאכל עולמית – לא לו ולא לאחרים". רש"י בשיטת ר"מ: "{יאכל} הוא עצמו ובו ביום, ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו, דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו, לית ליה לר"מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא, דלא נמטייה הנאה מאיסורא, אבל בשוגג לא. {במזיד} דאיכא איסורא, {לא יאכל} בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשו, והוא הדין לאחרים נמי דאסור למיכליה בו ביום. דטעמא, משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא הוא, וכי שהי לאורתא בכדי שיעשו – לא מטי לו הנאה מיניה..." מדוע בד"ה {במזיד} כותב רש"י "דאיכא איסורא"? לכאורה, היה עליו לכתוב "דאיכא חיובא", שהרי לא בכל איסור יש חיוב! ואם נאמר שאין בין איסור לחיוב דבר, הלא בד"ה {יאכל} מפריד רש"י עצמו בין "איסורא" ל"חיובא": "...היכא דעבד ישראל איסורא, ובמזיד, דאיכא חיובא". כלומר, לא מספיק איסור, אלא איסור שנעשה במזיד ועל כן מוליד חיוב, וכיצד יאחד ביניהם בד"ה הבא?

רציתי להבין איך מבחינה הלכתית "מותר" למכור כיסאות בבית כנסת (לכול החיים/לשנה). בית כנסת הוא מקום ציבורי (וממומן לרוב מכספי ציבור + הנחות במיסים ותשלומים מציבור בין אם חפץ בכך ובין אם לא). יתרה מכך, בתי כנסת מוכרים את כול הכיסאות, כך שמונעים ודוחים את כניסתם של הציבור שאינו נמנה עם חובשי ספסלי בית הכנסת הקבועים. ההיתר ההלכתי שניתן בעבר, היה בזמן הגלות כאשר היהודים חיו בקהילות קטנות וההסדרה של מקומות הישיבה בבית הכנסת סימלה מעמדות, מנעה חיכוכים ועוד. בתקופה זו כול אורח שהגיע, זוהה ככזה- וקיבל יחס ומקום ישיבה. כעת עם שיבתנו לארצנו, ולאור הכתוב לעיל, רציתי להבין איך ממשיכים להתיר מכירת כיסאות מבחינה הלכתית על כול מורכבותה (פסיקה קודמת, "וחי אחיך עימך", הלכות ציבור, הלבנת פנים, ועוד). אבקש לא לענות באופן דל של הפנייה לספר כזה או אחר. אלא לרדת לעומקה של הלכה.

אחדשו"ט. ברכות כ"ג (סע"א וריש ע"ב) הואיל ושרונהו רבנן ננטרן. פירש"י שמירה מן המזיקין. וקשה איך יפרש רבנו הרמב"ם דברי הגמ', לאור דבריו בהל' עבו"ז פי"א הי"ב, וזל"ש, "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, המניח ספר תורה או תפלין על הקטן בשביל שישן, לא די להן שהן בכלל חברים ומנחשים אלא שהן עושין ד"ת רפאות הגוף ואינן אלא רפאות נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך." וכן כתב כיו"ב פ"ה מהל' מזוזה ה"ד. וא"כ קשה אוחז את התפילין בזמן שאינו מקיים מצוה, ולמה ליכא בזה עושה מצות תפילין קמיע להנאת עצמו?

בנטילת ידים בבוקר מתי צריך לברך על נטילת ידים?