הרב עובדיה מאזוז

יין שפוטר שאר משקים, זה עיקר הדין היה בימיהם שהדרך הוא לשתות יין גם בסעודה, ולכן היו נפטרים אגב ברכת היין, מה שאין כן היום שאין דרך הכל לשתות יין בסעודה, ובפרט שהיין כאן בא רק לשם מצות קידוש שיש אומרים שאינו פוטר, ומכל שכן אלו שרק טועמים מעט מהיין שיש אומרים שאינו פוטר. ומכל מקום כיון שיש אומרים שיצא ידי חובה בכל אופן, מן הראוי שיקח סוכריה וכדומה ויברך עליה שהכל, ויצא אליבא דכולי עלמא, ובפרט בשבת שיש ענין להרבות בברכות. ועיין עוד בכל זה בברכת ה' חלק ג' (פרק י' סעיף פ"א והלאה).

עדיף לתת לאברך שיאמר קדיש לעילוי נשמת הנפטר ומרויח בזה גם זכות של החזקת התורה (יקרא דחיי פרק י"ח סעיף ד'). ואם הוריו של האברך בחיים – צריך לקבל מהם רשות לומר קדיש (ע"ש).
2. ואין צריך להזכיר את שמו בכל פעם, ובסידור איש מצליח השלם מופיע בעמוד האחרון תפלה שאומרים אותה בסוף היום על כל הקדישים שאמר.
3. והקדישים שנוהגים לאומרם: בתפילת שחרית – קדיש על ישראל בסוף הפתיחה, ואחרי קווה. וכן קדיש שלפני עלינו לשבח במנחה וערבית. ויש נוהגים שהחזן בשחרית לא אומר קדיש של בית יעקב אלא היתום אומרו, ומצוה לאומרו שיענו הציבור אמן. וזכות הרבים תלוי בו.

אין ענין להרבות בבשר ויין בחודש אדר כולו, רק ביום פורים עצמו, מזה שציוו חז"ל ביום פורים, משמע שבשאר החודש אין עניין להרבות. ועוד שאם לא כן מה שכתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וטוב לבב, היעלה על הדעת דיש להרבות כל יום בבשר ויין, אלא מצוה זו ניתנה בימים מיוחדים כיום טוב ופורים. וכן כתב בספר אורה ושמחה להר"י בראנסדארפער (עמוד 159).

1. הרואה נר חנוכה ואינו יכול להדליק, מברך ברכת שהחיינו ושעשה נסים, חוץ מברכת להדליק נר חנוכה שאינו מברך, ואם לא בירך בלילה הראשון, מברך בלילה השני וכן הלאה, כדין המדליק שלא ברך בלילה הראשון שמברך בלילה השני.
2. יכול לברך תוך חצי שעה מההדלקה בכל שעה "שרואה שמדליקים".
3. בערב שבת של חנוכה, יכול לברך עד חצי שעה מהשקיעה (ולא מצאת הכוכבים דספק ברכות להקל).

1. מראה דם בנייר טואלט וכדומה אינו אוסר, ואם כוונתה היתה לשם בדיקה ולא לנקיון – יש מחמירים בזה (כן משמע משלחן ערוך רבנו זלמן ועוד). ולכן טוב שלא תסתכל בזה רק תקנח ותזרוק. וכן הדין במגבונים, אך יש מגבונים שנקראים "בד" ואם הם עשויים מבד ולא ניילון אז נחשבים כעד בדיקה.
2. לא ניתן לסמוך על זה. ובעיקר הדבר: דם אם יצא מהמקור מכל סיבה שהיא טמא, ורק אם יצא מהצדדים ולא מהמקור כגון מכה וכדומה – אז טהורה. ומ"מ – לא ניתן לסמוך על בדיקתה.
3. אם השאלה היא ע"ג דבר המטמא – והכוונה אם יש עובי וסמיכות בדם – מ"מ השיעור הוא כגריס. ואם השאלה היא על גבי דבר שאינו מטמא (כפי שציינת בסוגריים) – אם לא היתה הרגשה כלל – טהור.
4. השיעור שטמאו חז"ל בכגריס הוא אף אם נמרח – שהרי זה מטעם מאכולת (כינים) שהיו מצויים – אם נמעכו "ונמרחו" בבגד דמם היה מגיע עד לגריס ולא יותר. ובקינוח בד"כ יוצא הדם מרוח ומ"מ זהו שיעורו.