הרב דקל כהן

ראשית נפלה טעות משמעותית מאד בהדפסת התשובה הראשונה. העיקר לענ"ד כהסוברים שמברכים המוציא וברהמ"ז על לחמניות שנעשו לקביעות סעודה. (הערת מערכת הטעות שנפלה תוקנה בגוף התשובה הנ"ל).

ולגבי אדם ששונה מכולם וטועם מה שכולם לא טועמים, ברור הדבר שלא יהיה הדבר תלוי לכל אדם בפני עצמו אלא יש נוסח ברכה למאכל כזה או אחר וכולם מברכים כך. לכן אם אצל רובם ככולם נרגש הטעם ונעשה לתענוג ואכילת עראי  מברכים הספרדים מזונות ועל המחיה והאשכנזים המוציא וברהמ"ז. ואם נעשה לאכילת קבע מברכים המוציא וברהמ"ז אע"פ שניכר הטעם. וכשיש טוענים שמוטעם ויש טוענים שלא, מסתבר שנחשב שלא ניכר כי צריך שההיכר יהיה ברור אצל הרוב, ובצירוף שיש סוברים שאפילו ניכר מברכים המוציא, נראה ברור שכך יש לברך.

ולגבי הלחמניה הנזכרת בשאלה. איני מכיר אותה, צריך פשוט לדעת מהי המציאות, אם הרבה אנשים אומרים שאין בה טעם, אפילו שרבים אחרים סוברים שיש טעם יש לברך המוציא וברהמ"ז. ואם רוב ככל האנשים טוענים שיש בה טעם, צריך לברר אם נועדה לסעודת קבע כהלחמניות הרגילות שנמכרות בימינו ואז ברכתה המוציא או שנועדו לתענוג וברכתה מזונות.

התנאים בעציץ נקוב לפחות שני סנטימטר הם א. השתיל יכול להיות במצב שנמצא בעציץ למשך שלש שנים. ב. העציץ תמיד נמצא כנגד האדמה ממש, ולא כנגד כביש או קרקע מרוצפת של רכב אפילו לא לזמן מועט, ואפילו אם יש אוויר ביניהם, כמבואר כ"ז בתשובה הקודמת אות ד' אם חסר אחד מהתנאים, או לא נקוב שני סנטימטר, או לא יכול להיות כך שלש שנים, או היה זמן מועט שלא כנגד האדמה, צריך למנות שוב שלש שנים מחדש  

אשה נשואה פטורה ממצות כיבוד הורים בכל דבר שמפריע לבעלה, אבל אינה רשאית חלילה לזלזל בהם וכדומה. ולכן כל עוד שאת שומרת על כבודם ועושה מה שאת יכולה, אין זו אחריותך לרגשותיהם אע"פ שהם מוצדקים מאד.

ההורים אינם מחוייבים לסייע לילדים בקניית דירה וכדומה, בפרט כאשר מצבם הכלכלי אינו מאפשר להם זאת. בודאי ובודאי שאסור לדרוש מהם או להתלונן ולכעוס אם אינם מוכנים לעזור לנו.

איני יודע אם בעלך מייחס חשיבות לדעת תורה ויסכים לדבר עם רב על כך ולקבל את דברי הרב. אם יש סיכוי סביר לזה, אפשר להעביר אלינו את מספר הטלפון האישי שלך כדי שנברר איך נוכל לעשות זאת. אם הבעל הולך לשיעורי תורה וכדומה ויש רב שהוא שומע ממנו ומעריך אותו, כדאי לנסות לפנות אליו כדי שינסה לסדר את הענינים. גם ההורים שלו יתכן שאם יבינו ממך את המצב יתערבו בענין וישכנעו אותו להפסיק מדרישותיו ולשנות את התנהוגותו.

אפשר לנסות בדרך טובה, להסביר את הקושי שלך ושל הילדים, אולי זה יעורר את רחמיו אע"פ שהוא מאד כועס.

אם כל האמור לא עוזר, תנסי לומר לו שגם את לא רוצה ללכת להורים שלו, כי לא שייך להתנהג איפה ואיפה בן המשפחות. יתכן שאם יראה שאת נחרצת בזה יסכים ללכת גם לבית הורייך, ומתוך שלא לשמה יבוא גם לשמה. כל זה בתנאי שאין חשש גדול שהמצב יחמיר ויחריף.

אמנם מותר להכות ילדים לשם חינוך כמבואר במסכת מכות (דף ח 🙂 אלא אם כן יש חשש שהילד או הילדה יחזירו או יגיבו בחוצפה, שאסור להכותם בשום פנים משום שעבר בזה על איסור תורה "ולפני עיור לא תתן מכשול" כלומר אסור לגרום ליהודי להכשל בדבר עבירה, וכמו שמבואר במסכת מועד קטן (י"ז .) ונפסק בש"ע חיו"ד סימן ר"מ סעיף כ') 

אולם אין זו דרך החינוך העיקרית כלל ואין להשתמש בה אלא אך ורק במקרים חריגים מאוד וכשאין שום פתרון אחר. ובפרט בדורות האחרונים מכמה סיבות שאין כאן המקום לפרטן יש להמנע ולהתרחק מזה מלבד מקרים קיצוניים ביותר וגם זה לא שייך כלל בילדים קטנים כ"כ שאין בהם דעת להבין וכל מה שהם עושים שלא כהוגן הוא ממש שלא במתכוין ולכל היותר במצב חריג ביותר ששום דבר לא עוזר וחייבים לעצור את העניין באותו רגע אפשר לתת מכה קלה על כף היד ממש נגיעה קטנה ולא יותר 

ככלל צריכים אנחנו לדעת, שחינוך ילדים אינו דבר פשוט וקל כלל וצריכים ללמוד הרבה מאד מספרים ובשיעורים כדי להצליח בהדרכתם ובחינוכם גדולים ולהוליכם בדרך הטובה- דרך אבותינו הקדושים ואמותינו הקדושות. 

וכשיש בעיה מסויימת שלא מצליחים לפטור אותה בין אם הילד קטן או גדול יש לפנות ליועצים יראי שמים המומוחים בתחום החינוך הטובה כדי שידריכו אותנו כיצד לנהוג ויש לדעת שאי אפשר ללמוד מליד זה לילד אחר כי פעמים צורת החינוך הטובה ע עם זה מזיקה עם השני ומביאה את התוצאה ההפוכה, וכן הלאה ולכן  לא שייך לומר ששום דבר לא עוזר אם לא התייעצו כיאות.

כ"כ צריך הרבה סבלנות והבנה והכל עם הילדים כי רצונתינו שונים מרצונות הילדים ומחשבותינו כמעט הפוכות ויש להבין אותם כמה שיותר כדי להצליח לחנכם.

בהצלחה רבה !  

ישנה מחלוקת בין חכמי ספרד לחכמי אשכנז בעיסה המעורבת בסוכר או דבש, מתי ברכתה המוציא ומתי ברכתה על המחיה, לפי חכמי ספרד כל שניכר טעם מתיקות בעסה צריך לברך מזונות ועל המחיה ואם לא ניכר מברכים המוציא וברכת המזון, ולאשכנזים גם כשניכר מברכים המוציא וברכת המזון.  ורק אם הדברים המתוקים הם עיקר בעיסה יותר מהקמח אזי מבריכים מזונות ועל המחיה כמבואר בש"ע (קס"ח ס"ז) ונראה שאם יש אומרים שמורגשת מתיקות ויש אומרים שאין מורגשת מתיקות יש להחשיב זאת כעיסה שלא ניכר בה טעם המתיקות ולברך עליה המוציא וברכת המזון גם לספרדים בצירוף שיטת חכמי אשכנז.

וכל זה במאכל שנעשה לתענוג ואכילת עראי אבל חלות ולחמניות מתוקות שנעשו לקבוע עליהם סעודה נחלקו בהם פוסקי דורנו אם ברכתן המוציא וברכת המזון (עכ"פ כשאוכל מהם לפחות כביצה) כיון שלא נעשו לתענוג אלא על מנת לקבוע עליהם סעודה או כיון שניכר בהן טעם המתיקות ברכתם מזונות ועל המחיה, ונראה שהעיקר כהסוברים שיש לברך עליהם המוציא וברכת המזון וכ"ש מקרה שלנו שנחשב שלא ניכר בהם טעם המתיקות וכאמור.

ומלבד זאת יש לדעת שגם מיני עוגות וכיוצ"ב שמברכים עליהם מזונות ועל המחיה, אם אוכל מהם שיעור קביעת סעודה יש לברך עליהם המוציא וברכת המזון, ולפני כן ליטול ידים בברכה. ושיעור זה אינו גדול ובקלות מגיעים אליו בלי שימת לב והוא כשיעור 230 סמ"ק כחמשה – ששה בורקסים קטנים וכבר משיעור 170 סמ"ק נכנסים לספק גדול מה לברך תחילה וסוף על כן יש לשים לב מאוד לעניין.

המקור לזה הוא בתלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ו' הלכה ג' בזו הלשון: שלש עשרה שנה עשה ר' עקיבא נכנס אצל ר' ליעזר ולא היה יודע בו, וזו היא תחילת תשובתו הראשונה לפני ר' ליעזר, אמר לו ר' יהושע הלא זה העם אשר מאסת בו צא נא עתה והלחם בו. עד כאן. פירוש הדברים, שלש עשרה שנה ר' עקיבא היה לומד בבית מדרשו של ר' אליעזר, ור' אליעזר לא החשיבו. וזו היתה הפעם הראשונה בה הקשה ר' עקיבא קושיא להשיב על טענה הלכתית שטען ר' אליעזר. ור' אליעזר השתמש בלשון קשה כשהשיב לר' עקיבא. ור' יהושע השתמש בלשון הפס' בספר שופטים (פרק ט' פסוק ל"ח) ואמר לר' אליעזר להתמודד כראוי עם קושיית ר' עקיבא.

כנראה שאלות של הבנה לא היו שואלים את הרב הגדול אלא אח"כ שואלים חברים וכיוצא בזה. ובשיעור עצמו אפשר רק להביא ראיות או להקשות קושיות וכדומה. ור' עקיבא שהתחיל ללמוד בגיל מבוגר מאד (מעל גיל ארבעים) לקח לו כמה שנים טובות עד שיהיה ראוי גם להבין הכל כיאות וגם להבין דבר מתוך דבר עד שמגיע מזה לקושיא ובטוח שיש בה ממש, לכן רק אחר זמן רב כל כך שאל. אבל שאלות של הבנה וכיוצא בהן חייבים לשאול בלי להתבייש, כי לא הביישן למד.

על כל פנים, למדים אנחנו מר' עקיבא בכל מהלך חייו, עד כמה אין ליפול לזרועות היאוש בשום מצב ושום ענין, כי תמיד יש תקוה וסיכויים להצליח ולהתקדם ולצלוח כל קושי או נפילה. סימן לדבר: "עקיבא" ראשי תיבות "עדת קדושים יאוש בעולם אין".

אם אין בכל העישה שיעור חלה וכל אחת עשויה בעניין אחר ומקפדים שלא יתערבו זה בזו כמו שאחת עושה עוגה שמוסיפים לה סוכר ועוד מוצרים והשניה ללחם פטור מלהפריש חלה, כמו שכתב הגאון החזו"א יו"ד הלכות חלה (סימן קצ"ח אות ג') אבל אסור לעשות חלוקה זו בכוונה כדי לפטור עצמו ממצות הפרשת חלה (כמבואר ביו"ד ס"ס שכ"ד ובמפרשים שם)

אסור לאב לנשק את בתו אם היא בושה לעמוד לפניו ערומה או שהתקדשה, וכמו שכתב בספר נתיבות לשבת (הורוויץ) על אבן העזר (כ"א סק"ח) וכן כתב המאירי בסוף מסכת קידושין.

ואפילו אם היה איזה היתר בזה ברור הדבר שזהו דוקא אם הבעל מסכים או עכ"פ אינו מקפיד אבל אם הבעל אפילו רק לא נח לו בדבר אין רשות לאב לעשות כן כי אחרי שהתחתנה הרי היא ברשות בעלה, והוא רשאי למנוע ממנה מלעשות דברים שאינם נוחים לו, ואפילו פטורה היא מכיבוד אב ואם  כשבעלה מקפיד בדבר, משום שהיא משועבדת לו, כמו שכתב ביו"ד (ר"מ סי"ז) ובש"ך (ס"ק י"ט) אלא שמן הראוי שלא יקפיד בעלה כ"כ אלא בדברים חריגים.

ע"כ מצד ההורים אין להתערב או לעשות שום דבר שעלול להפריע לבעל או לאשתו וצריכים להיות מאוד רגישים לעניין ותן לחכם וחכם עוד.

ומצד בני הזוג ישתדלו כמה שאפשר לא להגיע לחיכוך ומצבים מביכים ולא נעימים עם ההורים וינסו תמיד לרצותם ולשמוע בקולם ולעשות חפצם כל שאין זה מפריע ואין זה התערבות מוגזמת.

זו שאלה גדולה, ואפילו אם המלון נמצא באזור מרוחק מבנייני מגוריים שמצאנו בירושלמי ע"ז (פ"א ה"י) שמותר במקום שלא מצויים בו יהודים שאין חשש שיזיקום, לא יעזור כאן ועדיין יש חשש שיזיקו יהודים אחרים השוהים במלון, אך יתכן שיש להקל משום שבנין המלון גדול הוא מאוד והחדרים שבקומה זו אינם קרובים לאלו שבקומה זו, ואפשר שבזה אין איסור, ועוד יש לצדד שבזמננו שיש מצלמות שבכל רגע רואים מה קורה בכל חדר וגם יש מאבטח בכניסה אין בזה חשש 

א. מנין השנים הוא מא' תשרי, וכל שנטע עד ט"ו באב כשיגיע א' תשרי נחשב שנה.
לכן עתה אין ענין לשתול לפני ראש השנה כי כבר לא תחשב לו שנה, והשנה הבאה תחשב אפילו אם נוטעים אחרי ראש השנה.
ב. שנת התשע"ח היא השנה הראשונה והשניה התשע"ט והשלישית התש"פ, והפירות שגדלו בשנת התשפ"א יהיו נטע רבעי ומותרים ע"י פדיון. וכל זה כשהנטיעה היתה לפני ט"ו בשבט התשע"ח, אבל אם נטע אח"כ אזי כל הפירות שחנטו (דהיינו שנפל הפרח והתחיל הפרי) לפני ט"ו בשבט התשפ"א הרי הם ערלה, ורק אותם שחנטו אחר ט"ו בשבט הם נטע רבעי.
ג. מה שקובע זה החנטה וכמו שנתבאר באות הקודמת.
ד. בודאי שצריך למנות שנות ערלה לעצים הגדלים בעציץ נקוב. והפירות שנמצאים עתה על השתיל, אם עברו שנות ערלה ורבעי בהייתו נטוע בדלי מותרים באכילה. ואם מעביר השתיל לנוטעו בקרקע, יקטוף את הפירות לפני שנוטע מחדש או מייד אחר שנטע, כי אם יוסיף הפרי לגדול אחרי הנטיעה החדשה אפילו רק תוספת של שיעור מועט (אחד ממאתיים מגודל הפרי) כל הפירות הללו ערלה.
יש אופן נדיר שבו כשמעביר מעציץ נקוב לאדמה עץ שעבר עליו שנות הערלה לא יצטרך למנות שנות הערלה שנית, והוא בתנאים הבאים ¹ העציץ מעץ או מחרס, או שיש בתחתית שלו נקב בקוטר של שני ס"מ אע"פ שהעציץ ממתכת או מאבן או זכוכית או פלסטיק או ניילון וכיצ"ב.² תמיד היה כנגד האדמה ולא הפרידה מתכת של רכב וכדו') או קרקע מרוצפת אפילו לזמן מועט בינו ובין האדמה. ³  שותל אותו באדמה עם גוש העפר שהיה בעציץ, בתנאי שאותו גוש עפר היה מספיק כדי שיחיה העץ בתוכו עוד שלוש שנים בלי תוספת עפר, ואחיזת השרשים בגוש העפר לא התרופפה.