כהן שקיבל על עצמו תוספת שבת, ואחר כך נמצא במקום שיש שם ברכת כהנים, האם רשאי אף הוא לישא את כפיו. ומצוי הדבר כאשר חל עשרה בטבת בערב שבת, ונושאים כפים במנחה, אם נמצא בבית כנסת שנושאים בו כפים, והוא כבר קיבל על עצמו שבת, האם יכול להצטרף אליהם ולישא כפיו, או לא?

האם בהכרזת צום צפוי (מהצומות שנאמר כי מכריזים עליהם בשבת שלפני הצום) אין חלילה משום ביטוי לחוסר אמונה?
בילדותי זוכר אני כי מעולם לא הכריזו בנוסח המצוי בסידורים אם כי הודיעו על זמני תפילה ולקראת יום י"ז בתמוז הודיעו גם על זמן תיקון חצות, ואולי רצוי להכריז בנוסח המפורסם על פי מעשה של סניגורם של ישראל "אם חלילה לא נזכה עדין לבנין הבית אזי נצטרך לצום"?

ברצוני לשאול בתענית יחיד או תענית ציבור האם מותר לשטןף את הפה במים? או לצחצח שיניים?

אודה לה' בכל לבב על כל התשובות הנפלאות שכבוד תורתו השיב לנו בטוב טעם ודעת, ממש משיבי נפש.

כעת, אתייחס לכל אחד מהסעיפים בתשובות כת"ר, ואשמח אם כבוד הרב ישיב לנו מענה:

בסעיף 1 – עיקר שאלתי לא הייתה על ה-"לכתחילה" אלא על ה-"דיעבד", כלומר שאם הציבור נתאחרו להתחיל להתפלל מנחה עד ממש סמוך לשקיעה, אז ברצוננו לדעת ממתי כבר יש להורות שאין להוציא ספר תורה כלל מפני כבוד השבת? - האם מזמן כניסת השבת לפי הלוחות? או האם מזמן השקיעה? או האם רק מזמן צאת הכוכבים כ-13.5 דקות? [כת"ר השיב על שאר התעניות תשובה אך לא על עיקר השאלה לגבי י' בטבת שחל בע"ש] (ראה עוד להלן בסעיף 5)
בסעיף 2 – מובן מהתשובה שעד השקיעה ודאי יש לומר עננו, ולאחר צאת הכוכבים כבר אין לומר עננו, אך הרב מסתפק על הזמן שמהשקיעה ועד לזמן צאת הכוכבים ומסתייג אם להורות לומר עננו – אז האם למעשה לא נאמר עננו בזמן בין השמשות משום שב ואל תעשה עדיף? או שמא נסמוך על דעת הרב דוד אבודרהם שהביא הבית יוסף, ונאמר עננו?
סעיף 3 – מובן ומקובל ב"ה.
בסעיף 4 – לגבי ברכת הכוהנים אתייחס בסעיף הבא. אך אבוא כעת להסביר מהיכן נבעה שאלתי, ומדוע סברנו שהועילו חכמים בתקנת ההקדמה, ואשתדל ב"ה לקצר ולתמצת.
כיוון שאנו בעלי בתים ואנשי עבודה, זמן לימודנו מצומצם מאד, אך עם-כל-זאת זכינו לעיין מעט בנושא הנ"ל, בטור בית יוסף ושולחן ערוך עם רוב נושאי כליו בסימנים – תי"ז, תק"נ, תקס"ו ועוד'
בלומדנו את הב"י, ראינו כי הביא את דעת השבה"ל שהביא בשם רבו הרב אביגדור בן אליהו כהן צדק (מבעלי התוס'), שאם יבוא אחד מארבע הצומות בע"ש אז אין קורין בספר במנחה, והביא ראיה לדבריו ממשנה תענית ד' ג', דאמרינן התם לגבי המעמדות שלא היה בו מעמד במנחה משום כבוד השבת, וחתם השבה"ל – וראיה נכונה היא! עכת"ד.
ולפום ריהטא הבננו את ראייתו כך, כיוון שאנשי המעמד היו עומדים ומתפללים כנגד קורבנות הציבור, ותפילת המנחה הייתה מכוונת כנגד קרבן התמיד של בין הערביים שהיה קרב מהשעה תשע שעות ומחצה (כדאיתא בברכות כו:), אז מסתבר שאנשי המעמד היו מתפללים במנחה קטנה מתשע שעות ומחצה - ועל זה הקלו להם חכמים שלא להתכנס לתפילת המנחה ואף שלא לקרוא את קריאת היום אפילו בע"פ, בכדי שיהיה להם פנאי להכין את כל צרכי השבת מפני כבוד השבת – אז כמו שהקלו לאנשי המעמד שלא לקרוא במנחה, אע"פ שהיו מתפללים מנחה קטנה והיה להם את רוב רובו של היום להכנות השבת, אז גם בזמננו שאנו מתפללים בע"ש מנחה קטנה יש להקל לא להוציא ספר מפני כבוד שבת! 
ולפי הבנתנו הנ"ל, שפיר יש לשאול - האם כל מה שפסק השבולי הלקט שאין קורין בספר במנחה בע"ש זה דווקא במנחה קטנה וכאנשי המעמד ממש, ואילו במנחה גדולה כן קורין בספר כיוון שתפילה זו סמוכה לחצות היום וקרובה יותר לזמן המוסף, ואף אנשי המעמד בעצמם היו קורין בספר במוסף, לפחות לדעת הרמב"ם. או שמא דעתו לאסור אף במנחה גדולה? 
ולכן באתי בשאלתי – האם כדאי יותר להתפלל במנחה גדולה בכדי לחוש אף לדעתו של השבולי לקט?
אך על-כל-פנים, כל זה הוא רק לעניות דעתנו וקוצר הבנתנו, ובאמת שלא ראינו מישהו מהפוסקים שמסביר כן בדברי השיבולי הלקט, ויתכן מאד דפילפולא שבשתא היא.
ולאחר שהשיב לנו כת"ר את תשובתו, מיהרנו לעיין שנית בדעתו של השבה"ל ביתר שאת וביתר עוז, על-מנת לנסות ולהבין את דבריו כראוי, ובאמת מצאנו כי אין הוא מחלק כלל בין מנחה קטנה לגדולה, והוא סובר שאין להוציא ספר בכל שעת המנחה בכלל, בין קטנה ובין גדולה, ואולי זה גם קצת מדוקדק ממה שכתב המג"א ס"ק ו' בסי' תק"נ, וז"ל – דהאידנא הכל מכינים מבעוד יום ולכן קורין וכו'.עכ"ל. דאם כוונתו של השבה"ל רק למנחה קטנה שהיו מקילין לאנשי המעמד אע"פ שהיה להם שהות של רוב היום להכנות השבת, אם-כן זה לא חילוק כזה גדול בין זמננו לזמנם שאנו מכינים מיום קודם את צרכי השבת – כיוון שגם לאנשי המעמד יש את רוב רובו של יום השישי להכנת צרכי השבת, עוד לפני הקולא, וכל שכן לאחר הקולא. 
אך עדיין נשארנו בצ"ע, כיוון שקצת הוקשה לנו חילוקו של המג"א הנ"ל - וכי בזמנם של השבה"ל ורבותיו הראשונים לא היו יכולים לומר את אותה הטענה של המגן אברהם, דשאני אנשי המעמד שלא היו פנויים במשך כל השבוע? הרי גם בזמנו של השבולי הלקט ניתן היה לומר כן, אז מדוע חתם השבה"ל בעצמו בפשיטות – דראיה נכונה היא? ומדוע לא מיהר לחלק בין אנשי המעמד לאנשי זמנו? ואם-כן, אז מה הראיה בכלל לעניין צום שחל בע"ש?
נשמח מאד אם כת"ר ישפוך לנו מעט מאור הבהירות על העניין – ויאמר לנו אם בכלל יש שמץ של אמת בהבנתנו עד כה.  
בסעיף 5 – כת"ר הבין מדבריי שאין דעתי נוחה מאיחור זמן התפילה, ושהוספתי באירוניה שמן השמים גרמו וכו' – כלל וכלל לא! הדברים אולי נכתבו באירוניה אך בוודאי שלא בציניות! 
גם אני, התלמיד הקטן, מודה ש-י' בטבת שחל בע"ש נכון יותר להתפלל מנחה קטנה דווקא, ובהקדמה מועטת יותר מן הרגיל (השנה בשעה רבע ל-4 בערך) על-מנת שנוכל להספיק להוציא ספר תורה כראוי, ואף לזכות לברכת כוהנים דאורייתא (בערך מהשעה 4:06 דקות), ואף נוכל לקבל את השבת בתוספת מחול על הקודש כדבעי – כל זה הטוב ביותר לכתחילה!
אך עם כל זאת, בוודאי יודה כת"ר שהכול לפי הזמן והעניין, והציבור המדובר.
כבר כמה שנים שאני מתפלל עם הציבור הנ"ל בשאלותיי, ובהכירי אותם שהם מתפללים מנחה בכל ע"ש כרבע שעה לפני זמן הדלקת נרות המפורסם בלוחות השנה (כשעה 4 בשבת המדוברת), וכמעט ואין מי שיזיז אותם מהשעה הזו! שהניסיון מלמד שאף במועדים מסוימים (כמו חנוכה וכדו') שנוהגים להקדים ולהתפלל במנחה גדולה – רוב רובו של הציבור עדיין מתפלל באותה השעה המקובעת הזאת.
ועוד, שאפילו בשאר הצומות החלים בימות החול, הם מתפללים מנחה בשעה הרגילה (כ-20 דקות לפני השקיעה) ואין הם מוכנים להקדים את התפילה אפילו לא ב-5 דקות! אע"פ שכבר כמה פעמים קרה שנגררו לומר התחנון לאחר צאת הכוכבים שלא כהוגן.   
וגם ידעתי שלא תמיד באים כוהנים להתפלל במניין זה בקביעות.
ולכן, כיוון שהניסיון מלמד שלהקדים את התפילה של מנחה קטנה בע"ש ברבע שעה - הם לא יהיו מוכנים להקדים, אז לפחות שאלתי אם הם יוכלו לארגן מניין של מנחה גדולה, בכדי שלא אכנס לתפילה דחוקה בזמן – ואכן התפללנו במניין מצומצם במנחה גדולה כראוי! מלבד ברכת כוהנים כמובן. (ועוד שמרן הגרע"י זצ"ל כתב בחזו"ע עמ' קג' סוף הערה ב', בזה"ל – "וטוב לנהוג כמו שכתבו גאוני ירושלים וכו' שנהגו בירושלים להתפלל מנחה בעוד היום גדול, מפני כבוד השבת, עכ"ל. ומזה שכתב "טוב לנהוג" משמע שדעתו כן לכתחילה ולא כמו שכתב כת"ר שמי שנוהג כן יש להם על מה שיסמוכו, וכאילו בדיעבד).
ומה שקרה לבסוף – הגעתי לבית הכנסת בשעה 4:05 בערך, וציפיתי שהציבור כבר התחילו בתפילה(כמתואר לעיל), אך למרבה הפלא הם עדיין לא התחילו להתפלל, ואף התאחרו מלהתחיל "פתח אליהו" עד לשעה 4:10, ובשעה 4:20 הם אמרו חצי קדיש ועמדו כמבולבלים כיוון שחלק מהם אמרו שצריך להוציא ספר תורה, וחלק מהם אמרו שמאוחר מידי כי נכנסה השבת (ב-4:17 לפי הלוח של כסא רחמים).
ואז החזן וחלק גדול מהציבור הביטו אלי בתקווה שאכריע בעניין בגלל חזותי החרדית (ועלי לציין כי איני רב), ובלהט הרגע אמרתי להם שיוציאו את הספר ויקראו בזריזות. (כיוון שנותרו עדיין 17 דקות עד לשקיעה, ואמרתי לעצמי - חבל שיפסידו קריאה בספר)
החזירו הספר, התפללו לחש, ובחזרה אמר הש"ץ "עננו" כדקה לפני כניסת שבת (ב-4:36), לא היו כוהנים כלל ולכן לא הייתה ברכת כוהנים, וגם לא אמרו את מזמור "תפילה לעני".
אך עלי לציין – כי באותו הזמן ובלהט הרגע, לא עלה בדעתי לומר להם להתפלל ללא חזרה בכדי שאולי יוכלו להספיק לקבל תוספת שבת אפילו כמה רגעים מבעוד יום - במבט לאחור נראה לי שזה היה הדבר הנכון לעשות. 
כעת, יאמר לי כת"ר:
1.    האם לא נהגתי נכון שהקדמתי להתפלל במנחה גדולה?
2.    האם הוריתי לציבור בצורה נכונה?