כבודו צודק שמלשון מרן משמע שמותר אף לכתחילה, ומ”מ למעשה יש להחמיר בזה לפמ”ש המאירי בע”ז (דף י”ב ע”א) דאף שהסכים לדברי התוס’ דשרי אף לכתחילה, מ”מ למעשה כתב שיש מחמירים וכ”ש בזה”ז וכו’. ע”ש.

וכ”כ בס’ ערוך השלחן שם (אות ל”ד). וכ”מ מדברי מרן הגרע”י זצ”ל בכף החיים שם (אות קט”ז).

[כידוע שמרן הגרע”י זצ”ל כתב מסי’ קט”ז בסופו ואילך].

לכאורה פירוש זה דחוק כי א”כ הכוונה שלא ברכו תחילת ברכות התורה, ואילו הלשון שלא ברכו תחלה, משמע שלא ברכו כלל תחילה. וכמדומה שהב”ח התייחס ללשון זו “תחילה” – לפי דרכו – שלא העריכו התורה כראוי כדי שיברכו תחלה, כי ע”י הברכה תחילה מראה חשיבות לדבר, וצריך לבדוק בשאר פירושים אם התייחסו ללשון זו לפי דרכם.

ו’ מנחם אב התשפ”א

צדיק! עיקר התיקונים היא התשובה האמיתית בכל לב.

אלא שאעפ”כ כתבו בספרים הקדושים לעשות תעניות, כדי לסגל את הגוף.

ובדורות האחרונים הקילו הפוסקים גבי התעניות והפחיתו מהם הרבה, כי הדורות חלשים ואי אפשר כמעט לעמוד בכל אותם התעניות, כי אינם עיקר.

ולכן אתה שקשה לך להתענות, אסור לך להתענות מחמת חלישות גופך, אין לך להתענות. והתיקון לעוונות אפשר שיהיה ע”י צער אחר שאפשר לך, כי התכלית בזה לצער את הגוף והתאוה שגרמה לעוונות. על כן אפשר שיעלה לך כתענית בדרכים אחרות, כגון אם אתה אוכל מאכל טעים לך הרבה, תעצור באמצע ואל תגמור אותו (ותניח אותו לזמן אחר), כי ידוע מ”ש בשם הראב”ד שזה עולה כמו תענית ויותר מזה, כי עוצר את תאוותו באמצע תקפה. או כשיש לך הנאה גדולה באיזה ענין אחר, כגון לאכול גלידה טעימה, או לשתות מים קרים ביום חם מא’ד, ואינך עושה זה, ה”ז כמו תענית ואפשר שיותר מזה.

כמו כן אם אתה לומד, אל תפסיק באמצע הלימוד גם לדבר שרצונך לעשות מאד לעשות, רק תגמור הענין ואז תפסיק, וכיוצא בעניינים אלו.

גם תרבה בצדקה כפי כחך, כי צדקה תציל ממות, וחטאך בצדקה פרוק. וכן תתנהג במדת הענוה כי בזה אתה נעשה מרכבה לשכינה הקדושה והוא תיקון גדול, וגם תזהר בשמירת השבת בדקדוק, בלא להקל כלל. וכמו שכתב מרן החיד”א, כי תחת אשר הרבה פש”ע, ירבה שפ”ע והוא ר”ת שבת פיזור (צדקה) ענוה. ובזה יערב ויבושם לך בעזהי”ת.

לפניו מברכים המוציא, ולאחריו ברהמ”ז.

פרשת המן היא סגולה יקרה לפרנסה בשפע בעזהי”ת.

אך לענ”ד יש לשים לב לכמה נקודות.

א. שהמשא ומתן יהיה באמונה. ובפרט במקצועך יש ליתן את הדעת שאם ידעת והאיש שמבקש ממך יצוג, אינו זכאי ואינו דובר אמת, אסור לך ליצגו. ויש לעבוד רק בדברים המותרים והישרים.

ב. לשים לב לאיסור ריבית, שבעוה”ר היום נעשה מזולזל מאד וכמעט ולא נודע איסורו. ורבים רבים הם במינוס-חובה בבנק, וסומכים כביכול על “היתר עיסקא” שיש לבנק, בשעה שיודעים שבאמת אין לוקחים הכסף לא לעסק ולא לעיסקא, רק למחית הבית וכיוצא.

ג. לברך ברהמ”ז בכוונה ובשמחה, וכן שאר ברכות ההנאה.

ד. לכבד את האשה בדיבור ובמעשה ולקנות לה כל צרכה מה שאפשר לשמחה.

ה. להקפיד על מעשר, ואם קשה בגלל החובות, אפשר להוציא קודם כל ההוצאות הנצרכות, וממה שנשאר יפריש.

ולא להתיאש, וגלגל הוא שחוזר בעולם, היום אתה בדוחק ומחר בעזהי”ת יהיה בריוח גדול. וה’ כל יכול.

• דין שיער הפאה – כדין שערות הראש, וכשם שאסור לגלות את הקוקו הטבעי, כך גם את הפאה הזו (ע’ שו”ת תפלה למשה ח”ה סי’ נ’).
• אם נוסיף את החשש של “עבודה זרה” שיש בשערות המגיעות מהודו, נמצא שהקוקו מפאה אולי חמור אף יותר מהקוקו הטבעי.

כל שם שהוא של בן יש בעיה לקרוא לו לבת. ואמנם בתנ”ך ציון תמיד לשון נקבה (לדוגמא: ותאמר ציון עזבני ה’), ומ”מ מכיון שמקובל היום לקרוא כך לבן לא כדאי לקרוא לבת כך.

יש מקומות שהנ’ חסרה לגמרי כמו: סעו, שא, וכך זה בתנ”ך שלפעמים נשמטת הדגש, אפילו שהוא במקום אות.

מעולם לא שמעתי ע”ז, ואדרבא מרן הגרע”י יוסף בחזון עובדיה פסק שאין שאין קצבה לדבר (אמנם שם דיבר על אחרי 50 שנה, אבל היינו הך).

יש על זה תשובה ארוכה בשו”ת חקרי הלכה ח”א (סי ט’) מאת בנו של הרב מצליח חי מאזוז שליט”א, ושם הביא כן מספר המכתם ברכות דף מ”ג ע”ב, והדרישה סי’ רי”ב סוף אות ב’, והיעב”ץ בסדורו, ושו”ת להורות נתן ח”ח סי’ י”ז אות ד’, ועוד.

ניתן להשיג את הספר הנ”ל בחנות הישיבה.

• רבים וטובים עמדו על שאלה זו, ויש ב’ תשובות עיקריות, א) חכמי ספרד בענוותנותם לא ראו עצמם ראויים לחבר ולהדפיס חיבור משלהם סביב הש”ע. ב) לא היו מצויים בתי דפוס בארצות המזרח, ולכן גם מה שנתחבר אבד בד”כ בצוק העיתים.
• מעט החיבורים שכן זכו לראות אור מרבני ספרד על סדר הש”ע, אכן מהווים ספרי יסוד חשובים, דוגמת הפר”ח והשו”ג והמאמ”ר. דוק ותשכח.

חברי הרבנות הראשית לאו קטלי קני באגמא נינהו, ולא רחוק שבדקו ומצאו שאותו גוי ממוצא נוצרי קיבל עליו שלא לעבוד ע”ז בפירוש. וא”כ זה עדיף על מוסלמי, וכמו שמתבאר מד’ מוה”ר בדבר השמיטה (סי’ ד’).

עם זאת כיון שאין אנו בטוחים בכך, רק משערים שעשו כהוגן, עכשיו שאנו נמצאים קודם השמיטה, כדאי לידע את האחראים ברבנות על כך, שכדאי שיקבל ע”ע בפירוש ז’ מצוות (או שיהיה מוסלמי). והמתחיל במצוה אומרים לו גמור.

• שאלתי בעבר את מרן ראש הישיבה נר”ו על הכשרות של צומת ושל המכון המדעי טכנולוגי (הרב הלפרין), והשיבני: “טוב מאד”.

אמנם בנדון ההוא היה מדובר במשפחה המשתמשת בה רק לעליה. ואיני יודע אם בירידה ג”כ דעת מרן רה”י לסמוך עליה בשופי.

• להצטרף עם גויים שעולים בלא”ה במעלית שבת, אין איסור גמור מעיקר הדין. אבל לא כדאי לפרסם היתר בדבר, כדאי שלא יבואו מחר ליסוע משבת בחו”ל בחשמלית וכיו”ב המונהגת ע”י גוי (נגד כל האחרונים שאסרו בזמנו). וגם עלולים להגיע למכשול בפתיחת הדלת וסגירתה בכניסה וביציאה מהמעלית. ואכמ”ל.

בפאה כזו שאינו מסירה מראשו כמעט אף פעם, יש צד להקל יותר משאר פאות שהחמירו בהם האחרונים (ע’ הלכה ברורה סי’ כ”ז בבירור הלכה אות כ’ שאסף הדעות) ויש לומר דהו”ל כמיעוטו שאינו מקפיד שאינו חוצץ.

ואע”פ שמסיר אותה לנקותה, מ”מ תכלית הסרה זו הוא כדי להחזירה שוב, והו”ל כעמד לכתף דלא חשיב עמידה, וכמ”ש כיו”ב האחרונים (הובאו במחקי ארץ ח”ד עמ’ שע”ב), ובצירוף סברת הרשב”א שאין חציצה בתפילין של ראש, נראה שיש להקל בזה.

• ומכל מקום אם אפשר שלא ליתן דבק בקדמת הפאה במקום התפילין, ולהניח שם התפילים מדי בוקר ישירות על הקרקפת – עדיף יותר.

לא מצאתי מקור מפורש להקל בזה, אבל כך מסתבר, שאין עליו בזה אלא עוון שבין אדם למקום. וכדין לשון הרע שציין כת”ר.

ובפרט שמפורסם בשם הגאון ר’ ישראל סלנטר שגם באופן שנתגנה המדובר אצל השומעים, אם בעל הדבר אינו יודע מזה אין לצערו ולבקש את מחילתו. וכ”פ הגרש”ז אוירבך בהליכות שלמה (תשרי פ”ג).

ומהיות טוב נראה שיבקש מהרב מחילה באופן כללי דרך הטלפון ושלום על ישראל.