בית הדין "משפט וצדק" לענייני ממונות שע"י הישיבה תכב"ץ

כבר הזכרת בדבריך תירוץ דהמצוה (בליל פסח) קובעתו לברך עליה המוציא.
אמנם לענ”ד קושיה מעיקרא ליתא, שהעיקר בזה דכל שמברכים עליו המוציא אם קובעים עליו סעודה, יוצאים בו ידי חובה בפסח, שיש עליו שם “פת”, ולא המעיט אלא דבר שאי אפשר לעולם לברך עליו המוציא, אפילו ע”י קביעות.

והארכתי בזה בס”ד בשו”ת מחקרי ארץ ח”א (סי’ מח) ע”ש. (נמצא באוצר החכמה).

אין שום סיבה הלכתית לזה.

אולי אמך רחצה אותם מפני האבק שהצטבר עליהם במחסן במשך שבעת ימי הפסח.

הנכון שלא ישלחו תמונות, ואם יש צורך לבדוק ולראות קודם לכן, אפשר שהאם תראה את הכלה. והאב את החתן ויחליטו. ואם קשה כגון שגרים רחוק וכיוצא, אם שולחים רק לאם ותראה ותחזיר את התמונה נראה שאין לחוש.

א.  כגודל הקדושה כן גודל הסטרא אחרא שנלחמת באדם, ומאחר שהגיע למקום גבוה מאד דווקא שם חיכתה לו הסט”א והיה נדמה לו שיש שתי רשויות כמבואר בגמרא שם. ולכן הזהירו הרבה בספרים שלא ללמוד קבלה וכיוצ”ב מי שלא ראוי מאחר שיכול לטעות בהבנה של הדברים ולהגיע לכפירה. ומרן רה”י זצוק”ל אמר שיש בדורנו “מקובלים” שהם בגדר “כופרים” ב”מ מחר שלא מבינים נכון את הקבלה.

ב. הוא רצה להבין את התורה בבחינת “חכמה” כי בתורה יש חכמה עצומה, ובזמנם אפילו הגויים והקראים והכותים וכדו’ למדו תנ”ך על מנת להבין אותו כראוי מרוב החכמה שבו.

ג. כבר אמרו חז”ל שנתנו לו אפשרות, רק השמיעו לו שהוא לא יוכל, מה שלא היה אמת וזה משום “הבא ליטמא פותחין לו”.

לדעת האר”י ז”ל תיקון פ”ד תעניות הוא פ”ד ימים רצופים ממש, לא שני וחמישי. כמבואר בדבריו בשער רוה”ק תיקון כז וכן העתקו המקובלים. וכן נוהגים המתענין לעשות בכל שנה בימי השובבי”ם, ימים רצופים שנים שלושה ימים יחד, ומפסיקים מבעו”י, ושוב מתענים וכו’.

אלא שכל זה ליחידים ממש, אבל לסתם אדם וכ”ש בזמנינו שנחלשו הדורות, אין לעשות כן, רק יום אחד או שתים בשנה, והשאר לפדות כנודע.

והעיקר זו התשובה והקבלה לעתיד, ותוספת בקדושה וה’ לא ימנע טוב להולכים בתמים.

לפי רבותינו ע”ה כל שאוכל מזונות אפילו שאין בהם קביעות סעודה לברכת המוציא וכו’, מ”מ כל שאוכל מהם שיעור ג’ ביצים (161 סמ”ק ככוס חד פעמית) מברך ליישב בסוכה.

זו טענת הגאון ר’ יעקב יוסף זצ”ל. וידי”נ הרה”ג ר’ אביה חדוק נר”ו באו”ת (שבט תשפ”ד סי’ נג) הביא שכן כתבו עוד כמה גדולים, וכן נכון לנהוג.

ולעומתם ראיתי לפני מספר חודשים בילקוט יוסף הלכות ברכות סוף כרך ג’ (מהדורת תשפ”ה) שהשיב על זה, שבוודאי האוכל את הפירות המיובשים דעתו על הויטמינים שלהם ולא רק על הטעם, ולכן יש לברך עליהם העץ. ע”ש. (וכעת אינו מצוי לפני ואקוה שאיני טועה). ולענ”ד זוהי טענה מוזרה, כי באמת מי חושב על הויטמינים וכמה ויטמינים בכלל יש באותם פירות מסוכרים?

ולמעשה מנהג העולם לברך על הפירות הנ”ל העץ (או האדמה לפי הענין), יש לו על מה שיסמוך, מאחר ובאמת לא שיקר בברכתו, והפרי שלפניו מוצאו מן העץ או מן האדמה, (וזה אף להחולקים על המג”א סי’ רו ושלא כמו שחשש באו”ת הנ”ל שגם בדיעבד לא יצא דהו”ל כפרי שלא נגמר תיקונו, ולענ”ד זה אינו. ואכמ”ל). ובפרט שאיננו בטוחים שבאמת הוציאו מהם את כל טעמם המקורי, ויתכן שזה תלוי בסוגי הפירות וסוגי העיבוד (לדוג’, גם מיץ ענבים מוסיפים לו סולפיט בדיוק כמו פירות מסוכרים, ולמרות זאת אין טעמו אובד. וצריך לדעת המציאות בעניינינו בצורה מדוייקת מבלי להסתמך על שמועות כאלו)

ולכן נראה לי שהנכון להניח המנהג על חזקתו לברך עליהם ברכת הפרי וא”צ לחדש ולבלבל את הציבור

אתה יכול להניח תפילין של רבנו תם בלי שום חשש גם קודם החתונה.

א. אין דבר מיוחד בכתיבת המגילה ליהודי ג’רבא.

ב. על מגילה כעין “אקורדיון” לא שמענו ולא ראינו בפוסקים לעיכובא, אך לא נהגו כן.

להשיג מגילה אפשר במספר- 053-6652663

מרן בשו”ע (או”ח סי’ קב סע’ ב): אם השלים תפילתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו אסור לפסוע ג’ פסיעות עד שיגמור מי שאחריו את תפילתו ע”כ.

מרן לא ביאר כוונתו אם מדובר שנמצא תוך ד’ אמותיו של רעהו או חוץ וכשפוסע נכנס בגבולו, אף שמסתימת לשונו משמע קצת שבכל אופן אסור, מ”מ לא מוכרח. ובשו”ת בית נאמן (ח”א סי’ י’) הביא מדברי הפרי חדש על מרן שכשעושה עושה שלום מתקרב ובא בגבולו. משמע שלא התפלל תוך ד’ אמותיו- בזה דיבר מרן אך בתוך ד’ אמות הבין שמותר, זו הסיבה להתיר ועוד ע”פ רש”י שמתיר לפסוע רקש ישאר במקומו אח”כ.

וכמו ספק ספיקא להקל, שמא מרן באופן זה לא אסר ושמא כרש”י וסיעתו ובדרבנן נקטינן להקל ובמיוחד שכן היה המנהג בחו”ל.

ובפרט שיש כיום לכל אחד סידור ופחות שייך בלבול בזמנינו, ע’ ספר אשי ה’ פ”ז הע 4 ולכן אפשר להקל.

אין הבדל בפיסוק הטעמים בין קדמא זקף קטון לזקף גדול, רק שהמילה עם יותר מספר הברות יש בדרך כלל קדמא זקף קטון. שלא יבוא זקף גדול אלא שקדמו לו במילה ב’ תנועות או פחות, אבל ב’ תנועות ומחצה (שוא נע) וכל שכן יותר כמו ליששכר, לבנימין, לנפתלי יבא זקף קטון. עי’ למרן ראש הישיבה זצ”ל בחומש בית נאמן חלק ג’ פרשת יתרו (יח,ה).

ובטעם הקדמא שעם הזקף קטון – עי’ למרן ראש הישיבה זצ”ל בחומש בית נאמן חלק א’ בקונטרס טעמי המקרא (עמ’ תרסא) באורך.

לא ידוע על ספר מסויים שמרן הרב זצ”ל המליץ עליו. כל ספר מוסמך הוא טוב מאד. ובדרך כלל הנכון הוא לכל אדם הספר והסגנון שהוא מתחבר אליו. אלא שיש לחלק בין לימוד הביאור לבין התפילה עצמה. שהרי לא שייך שאדם יתחיל תוך כדי התפילה להעמיק בביאור שכתב חכם פלוני.

לכן יש עדיפות רבה לסידורים שיש בהם ביאורים בקיצור נמרץ בין המילים וכיוצ”ב ולא להתעכב יותר מדי אלא להבין את הרעיון בפשטות ולהמשיך.

ענין ההתחברות לתפילה והתחושה של תינוק המבקש מאביו אינה תלויה בהבנת הדברים, ההבנה כמו כן עוזרת ומסייעת לזה אבל אינה העיקר. העיקר הוא פשוט מאד – שאדם עומד בתפילה הוא מדמיין לעצמו (דמיון שהוא אמת לחלוטין רק שאחנו לא רואים אותה בעיני הבשר שלנו) שהקב”ה ישתבח שמו מקשיב ומאזין לכל בקשה ולכל דבר ושמח בזה מבין את מצבי ורוצה להיטיב לי ועוטף אותי באהבה ועוד ועוד.

מי שעושה זאת מרגיש את המתיקות של התפילה בצורה הכי טובה שיכולה להיות, וכמו שומא ר’ יהודה הלוי “ובתפילה אתענג”. אפשר להגיע לזה, אולי בהתחלה קצת קשה, אבל בהתמדה תצליח להיות שם ולהתקדם עוד ועוד.