כבר הזכרת בדבריך תירוץ דהמצוה (בליל פסח) קובעתו לברך עליה המוציא.
אמנם לענ”ד קושיה מעיקרא ליתא, שהעיקר בזה דכל שמברכים עליו המוציא אם קובעים עליו סעודה, יוצאים בו ידי חובה בפסח, שיש עליו שם “פת”, ולא המעיט אלא דבר שאי אפשר לעולם לברך עליו המוציא, אפילו ע”י קביעות.

והארכתי בזה בס”ד בשו”ת מחקרי ארץ ח”א (סי’ מח) ע”ש. (נמצא באוצר החכמה).

אין שום סיבה הלכתית לזה.

אולי אמך רחצה אותם מפני האבק שהצטבר עליהם במחסן במשך שבעת ימי הפסח.

יש מחלוקת גדולה אם כל המוסיף גורע או שבוודאי העושה כהראב”ד יש לו על מי לסמוך. אבל לכתחילה נכון להורות כהרמב”ם עמוד היראה, ותפסת מועט תפסת, והאר”י ס”ל כוותיה. וכמ”ש מרן רה”י בירחון אור תורה (אד”ר תשע”א סימן פ”ו).

והנני מצרף מאמר אחד מתוך מאמרים רבים שעתידים לראות אור בקרוב בעה”ו.

[pdf-embedder url=”https://www.ykr.org.il/wp-content/uploads/2024/07/פתיל-תכלת.pdf” title=”פתיל תכלת”]

מחלוקת ברמ”א (ח”מ סי’ שמ”ח ס”ב), ולבני ספרד ודאי שיש להחמיר כיון שדעת הרמב”ם (פי”א מהל’ גזילה ואבידה ה”ד) להחמיר, ולכן אף שאין גילוי מפורש בדעת מרן, מסתמא יתפוס כהרמב”ם, כדרכו.
לבני אשכנז יש מקום להקל, כי הרמ”א הביא בסתם את דעת המקילים ואת דעת המחמירים ביש אומרים, אך זה לא ברור שבדרמ”א אומרים סתם ויש הלכה כסתם. ומסתמא כבודו ספרדי.

יש כאן דין נ”ט בר נ”ט בשעת בישול שנחלקו בו האחרונים, עיין בהוראה ברורה (יו”ד סי’ צ”ה סק”ח) שמעיקר הדין יש להקל, ושכ”פ מרן הגרע”י זצ”ל בהליכות עולם (ח”ז עמ’ פ’). בפרט שכאן זה עובר לסיר ולא עובר ישר אל האוכל, ובזה אפשר שגם המחמירים יודו להקל. [ומלבד זה באופן שרק אחד רותח בחום של יד סולדת אפשר שאינו בגדר שעת בישול].

קודם כל, מצד אחד ודאי טוב שעשיתם שהתרחקתם ממנה, וכך תמשיכו לעשות, מכל מקום מצד שני יש לשמור על כבודה עד כמה שהדבר ניתן (וכמובן ה’ משלם בכפלי כפלים למי שמרבה שלום בעולם). ולגבי הבקשה שלה לבוא להתנצל, אם אין הדבר קשה והוא חד פעמי, מאוד מאוד כדאי ללכת והתנצל גם אם לא עשית כלום, אך אם זה עלול לגרום בעיות גדולות ולעורר את הרצון שלה לריב וכיוצא בזה, יש להמנע, ולשלוח התנצלות קלה בטלפון וכיו”ב. ברכה והצלחה.

לא הבנתי מה שכתבתם שאנו קוראים לציון מקום קודשים. מכל מקום זה נכון שבדרך כלל אומרים קדשים בקמץ רחב, וכאן הוא יוצא מהכלל.

אם לומדים תורה ומקדישים את הלימוד לע”נ פלוני, וכי זה גורע ממצות לימוד תורה? הוא הדין כאן.

נראה שיותר טוב ללמוד את הגמ’ ועליה את הב”י, וכן ברמב”ם להצמד אל הרמב”ם של הסוגיא (לפי המצויין בעין משפט נר מצוה).
כשלומדים בית יוסף א”צ לפתוח את הגמ’ אא”כ משהו לא מובן.

אכן יש מנהג כזה אצל בני טריפולי עד היום, וכן אצל בני תונס היה מנהג קדמון כזה, עיין בספר למען ידעו דורותיכם פרק “שבת ואברהם זקן” סעיף י”ט. ושם העלה להלכה שראוי לבטל מנהג זה כאן בארץ שקבלנו הוראות מרן (אה”ע סי’ ס”ב ס”ה) שאין לברך אלא עם ברכת המזון. אם לא במושבים שכולם מטריפולי ששם יכולים להשאיר המנהג שהיה בחו”ל. וע”ע שם במכתבים בסוף הספר סי’ א’.

בכל לוח שנה יש זמן ברכות ק”ש, ואם עבר זמן זה יש לומר את ברכות ק”ש בלא שם ומלכות.
וכל זמן שלא עבר חצות (ג”ז מופיע בלוח) יש להתפלל שחרית, אך אם עבר חצות, יש לחכות לזמן מנחה, ולהתפלל מנחה פעמיים.
לגבי השעה 11, ברכות ק”ש בלא שם ומלכות, ותפלת שחרית יש להתפלל.

אכן אצל התימנים ידוע מנהג זה. [ואצל שאר עדות המזרח לא ידוע לי. אמנם התוניסאים קוראים בפסוק “שאו זמרה” ועוד קצת פסוקים כמסורת התימנים, ושמעתי השערה שפעם היו עושים כך תמיד, והשתנה המנהג ונשארו ממנו עוללות]. ומקורו טהור מדברי הרד”ק, והובאו דבריו בלחם הביכורים (שער י”ג, בסמוך למה שהזכרתם בשמו על ירמיהו), ובכל זאת לא התפשט מנהג זה, וכמו שגם בלחם הביכורים כתב שם שבגלילותיהם לא נהגו בזה. ואולי הטעם מפני שלא ררצו לחלק בזה ולהרבות בכללים, כיון שבכל אופן השוא אינה תנועה ולא כ”כ משנה איך יעשו אותה העיקר שיקצרו בה, וכמו שהזכרתם גם אתם.
ומכאן ג”כ תשובה לשאלה השניה שהזכרתם למה כתבתי שאין בזה הוראה לומר ירמיהו המ’ בחיריק, מכיון שמצאנו שבדרך כלל לא שינו את השוא לתנועות אחרות. ואם יש בזה מסורת ברורה כמו שהזכרתם אה”נ, אך זה לא ברור לי. ומכל מקום ודאי שמי שאומר בחיריק לא משתבש, רק השאלה מה הראוי לעשות.