בית הדין "משפט וצדק" לענייני ממונות שע"י הישיבה תכב"ץ

כבר הזכרת בדבריך תירוץ דהמצוה (בליל פסח) קובעתו לברך עליה המוציא.
אמנם לענ”ד קושיה מעיקרא ליתא, שהעיקר בזה דכל שמברכים עליו המוציא אם קובעים עליו סעודה, יוצאים בו ידי חובה בפסח, שיש עליו שם “פת”, ולא המעיט אלא דבר שאי אפשר לעולם לברך עליו המוציא, אפילו ע”י קביעות.

והארכתי בזה בס”ד בשו”ת מחקרי ארץ ח”א (סי’ מח) ע”ש. (נמצא באוצר החכמה).

אין שום סיבה הלכתית לזה.

אולי אמך רחצה אותם מפני האבק שהצטבר עליהם במחסן במשך שבעת ימי הפסח.

מנהג מז”ק הגאון אי”מ זצ”ל היה לברך במוצאי יו”כ, וכן נהגו בישיבה עד השנים האחרונות. ולפני מספר שנים, שינה מרן ראש הישיבה זצ”ל מנהגו בזה משום מעשה שהיה, והסכימה דעתו דעת עליון למנהג השני, ודיבר על זה בשיעוריו.

אזכרת השבעה והשלושים ויא חודש ויב חודש נמנים מיום הקבורה ולא הפטירה.

אזכרת השנה בכל שנה תהיה תמיד ביום הפטירה ולא הקבורה.

לכן,

א. יא חודש יש לקיים בהשלמת 11 חודשים מתאריך הקבורה (היינו ביום האחרון של 11 חודש).

יב חודש אחר 12 חודשים מתאריך הקבורה וי”א 13 חודשים (והנכון לערוך בשני התאריכים) חזו”ע אבלות ג’ עמ’ רלא. (היינו יום למחרת השלמת יב חודש).

ומכל מקום דיני אבלות יב חודש מסתיימים מיד בתום 12 חודשים מלאים (גם בשנה מעוברת) אחר כניסת הלילה.

ב. מכאן והלאה – אזכרת השנה אחר השנה הראשונה יש לעשות ביום הפטירה ממש. (ובמקום צורך אפשר להקדים ולא לאחר).
אין עולים לקבר ביו”ט ולא בחוה”מ אלא יקדים או יאחר.
ולגבי התענית אין להקדים אלא לאחר, ובנידון הנ”ל שאח”כ חוה”מ כיון דנדחה ידחה ואין להתענות (כה”ח סי’ תקסח אות צג והלאה).

א. אסור לדבר בקדיש וקריאת התורה ואפילו בין גברא לגברא. עי’ בשו”ע (קכד,ז)(קמו,ב).

ב. מותר.

ג. להוכיח צריך בנחת וחיוך.

ד. לעשות פלקטים בנוסח זה: “אתה רוצה להאריך ימים?” שתיקה יפה בעת התפילה = שֵׂיבָה

אסור לדבר אפילו בלחש. ע”כ. ועוד הרבה דפים קטנים כאלו להניח בשולחנות וכמו כן לבקש מהרב שליט”א להתריע על כך בדרשות.

במקום שמעכב שמים חתיכת עור, ובמקום שאינו מעכב כמו בסגירת התפילין בסגירה הרמטית שמים עור טחון עם דבק.

אסור. רק לתקן עם דיו סופרים בטבילה בקסת!

לא להשתמש בזה. צריך לראות בעיניים מה שכותב ולא דרך מחשב.

עי’ בשו”ע ובמשנ”ב סי’ תרצא סע’ ח.

א. תלוי איזה מילה

ב. שתי אותיות בקובוץ או בקמץ רגיל נקראות כרגיל.

כי אַחְַוָתִי מצינו גם בלשון מַחְוֵי במחוג בגמ’ שהאל”ף נפלה. וכן אסוך הוא מלשון סיכה ונאמר ברות וסכת שהאל”ף נפלה.

יש במשנה בחולין (ריש פרק ג’ דף מב ע”א) גבי בהמה טריפה “נקובת הושט” ואפשר שמקור

המילה מיוונית או ארמית.