בית הדין "משפט וצדק" לענייני ממונות שע"י הישיבה תכב"ץ

כבר הזכרת בדבריך תירוץ דהמצוה (בליל פסח) קובעתו לברך עליה המוציא.
אמנם לענ”ד קושיה מעיקרא ליתא, שהעיקר בזה דכל שמברכים עליו המוציא אם קובעים עליו סעודה, יוצאים בו ידי חובה בפסח, שיש עליו שם “פת”, ולא המעיט אלא דבר שאי אפשר לעולם לברך עליו המוציא, אפילו ע”י קביעות.

והארכתי בזה בס”ד בשו”ת מחקרי ארץ ח”א (סי’ מח) ע”ש. (נמצא באוצר החכמה).

אין שום סיבה הלכתית לזה.

אולי אמך רחצה אותם מפני האבק שהצטבר עליהם במחסן במשך שבעת ימי הפסח.

א. כך מתפרש הפסוק: מעשה לקיחת הבגד כי ערב וגו’ – חבלהו – תעשה לו כן.

ב. מביא ראיה שיש מקור בצורה כזאת.

ג. לשון ציווי.

ד. המילה חַבְלֵהוּ ביחיד אומרים חֶבֶל, ואילו בפסוק שהביא חְַבֹל, לכן כתב שיש שני משקלים. והבנתי זה ע”פ הרד”ק בשרשים שורש חבל. ע”ש.

ה. נראה כוונתו בפי’ הא’ אין חידוש בחצי השני של הפס’, אבל בפי’ השני מתחדש שעל נכריה מגיע לו עונש יותר. (אף שכתב אין כל חדש תחת ענין הפסוק הזה, נלע”ד כוונתו רק לחצי השני כנ”ל).

ו. למה לא חֶבְַל – זה המיתר של האהל עימו קושרם אותו לארץ.

ב”כללי דקדוק הקריאה” שהזכרתם בתחילתו כתב ד’ כללים לשוא נע. ובכלל הרביעי כתב לעשות שוא נע כאשר יש מעמיד ואחריו שוא ואחריו הטעם כמו שָ‏‏‎ׁמְרוּ לפ”ז בענין של השאלה א”צ לעשות שוא נע וכמו שאתם נוהגים, אלא שלפי זה בעוד אופנים לא עושים שוא נע אחר תנועה גדולה ולא רק בנסוג אחור.

יש מקילים בזה. והנכון שיעשה כן על ידי כדורים או על ידי גוי. עי’ בשו”ת יביע אומר חלק י”א (חיו”ד סי’ יד) ובהערה שם.

העולם כולו נוהגים לעשות את סדר חנוכת הבית הרגיל גם בבית חדש וראינו שכך נהג הרב זצ”ל. ומ”מ ודאי שיש ענין לעשות גם את סדר תיקון הבית בנוסף על הסדר הרגיל.

וכאשר יסדו את הישיבה הורה הרב זצ”ל לערוך סדר תיקון מקונטרס היחיאלי שמיועד לאומרו כאשר מתחילים לבנות.

יש דברים שקוראים ע”פ הנהוג אע”פ שלכאורה צריך להיות אחרת. וכגון פשיטא שצריך להיות לכאורה הפ”ה בשוא נע בראש מילה. ועי’ עוד בספר “נאמן ביתי” בסופו כמה מילים כאלה ממרן ראש הישיבה זצ”ל.

העיקר להלכה שנתינת מעשר כספים הוא מנהג טוב וחסידות. ומ”מ אם נהג והפריש מעשרות ג’ פעמים נעשה עליו הדבר כנדר וחייב לקיימו. ואפי’ הפרישו רק פעם אחת והיה בדעתו להפריש מעשר כל ימיו נעשה עליו כנדר וחייב להפריש מעשר. (עי’ בספר ויחל משה ובשו”ת יחוה דעת ח”ג סי’ עד).

אין חילוק בין סטודנט לשאר אנשים העובדים וכל שיש לו רווחים יש לו להפריש לפי הרווח.

מי שאומר יש לו על מה שיסמוך (עי’ שערי תשובה סוף סי’ רסז).

אבל מרן ראש הישיבה זצ”ל נהג לדלג, ושכן כתב הרב נתיבי עם שיש נוהגים (עי’ בהע’ איש מצליח למשנ”ב שם). והטעם לפי שאין מבקשים על מחילת עון בשבת כידוע.

מה שמזכירים במוסף של ר”ח, אינו מפורש כמו הנ”ל רק בצורה כללית.

בפשטות היה ראוי שיהיה מעיל כמו מצרימה, סדומה.

אבל לא מצאנו מעולם בתנ”ך מילה מלעיל רק בתנועה שלפני האחרונה ולא לפני תנועה ושוא נע או חטף. (ובלשון המדקדקים תנועה וחצי).

ואם זה יהיה מלעיל, הקורא מוכרח לעשות אחת משלוש שגיאות:

או שיעשה את ההטעמה באות ה’ שהיא חטף סגול, ואי אפשר להטעים בחטף שאז זה נהפך לצירי.

או שיעשה את האות ה’ בשוא נח.

או שיבלע אותה לגמרי. (אינו מוכרח ממש שיטעה אלא זה קשה לנגן כך, ומסתמא יטעה באחד מאלו).

אמנם מצינו מלעיל שיש אחריו תנועה וחצי ואפי’ שני תנועות, אבל זה במלעיל נסוג אחור שחצי המילה שאחר ההטעמה נופלת על המילה שאחריה. כמו “נערמו מים” וזה נשמע כמו נ-ערמומים. אבל האהלה זה בטעם מפסיק, ואינ נסמך על מילה אחרת.

וכן הוא בחומשים ישנים לפני כארבע מאות שנה. וכן במקראות גדולות דפוס ווארשה לפני כמאה וחמשים שנה.

ואותה ההערה יש גם בפסוק “ולוט בא צוערה” שתיבה זו מלרע לפי האמור.

לתוספת הרחבה בזה עי’ אור תורה תמוז תשס”ו סי’ קח בתשובת מרן ראש הישיבה זצ”ל.

עי’ למשנ”ב (סי’ קכח סקכ”ד) שכ’ בשם הא”ר שאף אם הסיח דעתו מנט”י שחרית ואפי’ נגע במקום מטונף לא יברך על נטילה זו דשמא לא תיקנו כלל ברכה לנטילה זו וכן נהגו ע”ש. ולפ”ז אין לברך אפי’ שאין ידיו נקיות.

ואם מצד שביוה”כ לא נוטלים ידים בבוקר עד הפרק, נראה דלסברת הא”ר אף בזה אין לברך. וכ”פ הראש”ל הגר”ד יוסף שליט”א בספרו הלכה ברורה (סי’ קכח סע’ כד והערה כו ע”ש שצירף צירוף נוסף). וכן המנהג וסב”ל.

מילים המתחילות באותיות בג”ד כפ”ת אחרי אותיות אהו”י צריכות להיות רפויות, חוץ ממפיק מפסיק ואתי מרחיק.

וזה ביאורם בקצרה:

מפיק – שהאות שבסוף המילה הקודמת היא נשמעת במבטא. וכמו ויצו פרעה (שמות א, כב).

מפסיק – כשיש טעם מפסיק במילה שנגמרת באותיות אהו”י. כמו ומעשה כרוב (שמות כה, יט).

דחיק – כשאחת משתי התיבות היא קטנה, ויש מקף והמילה הראשונה נגמרת בניקוד קמץ או פתח או סגול (ספ”ק) יהיה דגש. כמו מה פרצת (בראשית לח, כט).

וכן אם התיבה השניה מלעיל ויש מקף והמילה הראשונה נגמרת בסגול יהיה דגש כמו יחוה דעת (תהלים כט, ג).

אתי מרחיק – כשהמילה השניה היא קטנה או מלעיל,והמילה הראשונה נגמרת בסגול ואחריה אות ה’. וכן בקמץ כשאחריה ה’ שרשית (אע”פ שאין מקף) יהיה דגש. כמו עושה לך (בראשית לא, ב) וכן ארצה כנען (שעליה שאלת).

ובשני הכללים הראשונים יש דגש קל ובשנים האחרונים דגש חזק.

יש עוד הרחבה ויש עוד כלל, עי’ בקצרה בכללי הדקדוק שבתחילת תיקון קוראים איש מצליח.