בית הדין "משפט וצדק" לענייני ממונות שע"י הישיבה תכב"ץ

כבר הזכרת בדבריך תירוץ דהמצוה (בליל פסח) קובעתו לברך עליה המוציא.
אמנם לענ”ד קושיה מעיקרא ליתא, שהעיקר בזה דכל שמברכים עליו המוציא אם קובעים עליו סעודה, יוצאים בו ידי חובה בפסח, שיש עליו שם “פת”, ולא המעיט אלא דבר שאי אפשר לעולם לברך עליו המוציא, אפילו ע”י קביעות.

והארכתי בזה בס”ד בשו”ת מחקרי ארץ ח”א (סי’ מח) ע”ש. (נמצא באוצר החכמה).

אין שום סיבה הלכתית לזה.

אולי אמך רחצה אותם מפני האבק שהצטבר עליהם במחסן במשך שבעת ימי הפסח.

לא ידוע על ספר מסויים שמרן הרב זצ”ל המליץ עליו. כל ספר מוסמך הוא טוב מאד. ובדרך כלל הנכון הוא לכל אדם הספר והסגנון שהוא מתחבר אליו. אלא שיש לחלק בין לימוד הביאור לבין התפילה עצמה. שהרי לא שייך שאדם יתחיל תוך כדי התפילה להעמיק בביאור שכתב חכם פלוני.

לכן יש עדיפות רבה לסידורים שיש בהם ביאורים בקיצור נמרץ בין המילים וכיוצ”ב ולא להתעכב יותר מדי אלא להבין את הרעיון בפשטות ולהמשיך.

ענין ההתחברות לתפילה והתחושה של תינוק המבקש מאביו אינה תלויה בהבנת הדברים, ההבנה כמו כן עוזרת ומסייעת לזה אבל אינה העיקר. העיקר הוא פשוט מאד – שאדם עומד בתפילה הוא מדמיין לעצמו (דמיון שהוא אמת לחלוטין רק שאחנו לא רואים אותה בעיני הבשר שלנו) שהקב”ה ישתבח שמו מקשיב ומאזין לכל בקשה ולכל דבר ושמח בזה מבין את מצבי ורוצה להיטיב לי ועוטף אותי באהבה ועוד ועוד.

מי שעושה זאת מרגיש את המתיקות של התפילה בצורה הכי טובה שיכולה להיות, וכמו שומא ר’ יהודה הלוי “ובתפילה אתענג”. אפשר להגיע לזה, אולי בהתחלה קצת קשה, אבל בהתמדה תצליח להיות שם ולהתקדם עוד ועוד.

מסורת אבות היא דבר יקר וחשוב מאד, ויש לשמור עליה כמה שיותר, ולהנחיל אותה לדורות הבאים על ידי דוגמא אישית והסברים וכדומה.

כמו כן, תורת החסידות של חב”ד יש בה הרבה דברים טובים מאד (מלבד קבוצות מסוימות שם שיש להם דעות שאין דעת חכמים נוחה מהם ואכמ”ל).

הדרך הנכונה לעניות דעתי היא להפריד בין לימוד תורה לבין המעשים בפועל, כלומר ללמוד ולהתחכם ולהתזחר בצורה רעיונית זה מצוין, עד שזה מגיע לפאן המעשי שאם הוא סותר את כללי הפסיקה שלנו ואת פרטיהם או את המסורות שלנו, לא משנים ונשארים בדרכי אבותינו.

אבל דברים שאינם סותרים והם תוספת בעבודת ה’, אדרבה ואדרבה, רק צריך לעשות זאת בצורה מבוקרת ומדורגת ולא לקפוץ מהר למעלה.

דרכו של מר חמי מרן הגר”מ מאזוז זצ”ל הייתה שמותר וטוב ונכון ללמוד מכל קבוצה את הדברים הטובים והמיוחדים שלה, באופן שהם מוסיפים לעיקר שהיא דרך אבותינו והמסורת הנתונה לנו מדורי דורות. מזה ומזה אל תנח ידך, רק לא להגזים ולא והקצין כי דרך האמצע של הרמב”ם היא הדרך הטובה ביותר.

מומלץ קודם כל להכין תוס’ ומהרש”א ולהבינם על בוריים ואם יש במסכת מהר”ם שי”ף גם כן יש להבינו היטב. מי שסיים זאת יוכל ללמוד שער המלך ושב שמעתתא וכדומה.

א. כדאי לשלם כסף לשניים או שלושה אנשים שיבואו באופן קבוע, ואם אחד יחסר עדיין יש מניין .

ב. ואם אין מצב, עדיף ללכת לביהכ”נ אחרת כי כתוב בשו”ע שצריך ללכת מיל (כשיעור קילמטר) לאחריו כדי להתפלל במניין או ארבע מיל (כ 4 קילומטר) לפניו (אם רוצה ללכת לכיוון מסוים – לאותו כיוון ילך 4 ק”מ) שולחן ערוך סימן צ סעיף טז.

ג. אם אתם גרים ביישוב שאין בו ביהכ”נ אחרת ואין אפשרות אחרת. אז אם הגיע העשירי אחרי עמידה יאמרו לו להתפלל ברכות השחר, ברוך שאמר, אשרי, ישתבח ויאמר קדיש וברכו וברכת יוצר (ואם יכולים להמתין לו אז יתפלל על הסדר אהבת עולם ק”ש וכו’) ויגיע לעמידה ויתפלל בקול רם (וקדושה ביחד) והם יענו עד אחרי ברכת אתה קדוש ואז ימשיך בלחש. עי’ בשולחן ערוך סימן סט

ד. אם הגיע לפני עמידה תחכו לו קצת שיברך לפחות אשר יצר וברכה שאחריה עד המחזיר נשמות לפגרים מתים ואח”כ ברכות התורה ברוך שאמר, אשרי, ישתבח וכו’ ותתחילו יחד עמידה בלחש. (והוא ישלים אח”כ).

ביבי”א (ח”א סי’ ג’ סוף אות כה) ג”כ פסק שצריך לעשות תנאי. ועי’ בדרכי העיון מרן ראש הישיבה מאמר ג’ אות לה עד סוף אות לח כולל, שביאר שאף לרבנו האר”י יש חיוב בשניהם מפני הספק ע”ש באורך. ומ”מ בהערות איש מצליח על המשנה ברורה ש”ע סימן לד ס”ב כתבו דאנן נקטינן כהאר”י אין לנו לחשוש לבל תוסיף, וביארו בסוה”ס דכיון נחלקו הפוסקים הזהר יכריע שאין בל תוסיף אפי’ מדרבנן. ע”ש. ואפשר שיעשה תנאי שכונתו לצאת ידי חובה במה שנכון ואם שניהם נכונים מכוון לשניהם. ובזה נראה שיוצא לכו”ע.

הבעיה אכן לא פשוטה, אם אפשר לבקש מבני המשפחה שלה שבצורה עדינה ביותר יבקשו ממנה שתתפלל בבית, או לכתוב שלט בביהכנ”ס אין לדבר בבית הכנסת בשום אופן.

וברגע שיהיו דיבורים מיד ישתיקו כל מי שמדבר, לפני שיתפתח.

הגאון היעב”ץ בספר לוח ארש (אות תמ”ה) התייחס לטענה זו והביא ראיה הפוכה מהפסוק “עשבות הריח” (משלי כז כה), וכתב שזה יותר דומה לנ”ד כי שניהם סמיכות הריבוי. ע”ש עוד.

כיון שזה טעם משרת כאילו מחובר למלה הקודמת ואם המילה הקודמת לא מסתיימת בהברה סגורה הרי זה כמו בג”ד כפ”ת באמצע מילה שהן רפויות.

“כל שהוא” זה לא שיעור או מידה אלא הכוונה כל אשר הוא יהיה. ולכן כאשר הוא לשון זכר “מעלה עשן” אומרים בלשון זכר “שהוא” וככאשר הלשון נקבה “כיפת הירדן” אומרים “כל שהיא”.

אומרים שם הנפטר ושם אימו בלא “בן”. לדוג’ ראובן בן לאה אותיות שם ראובן ולאה בלבד.

(ומקור המנהג בקוטנרס היחיאלי)