מצורף מתוך אוצר החכמה

• מעיקר הדין מותר לקנות אפילו מהקצב הערבי, אם יש משגיח המבקר שם בהפתעה מידי פעם (ע’ יו”ד סי’ קי”ח סעיף י’)

אולם אם יש שם שני קצבים, יש להחמיר, מפני שאפשר שאחד מהם יחליף, וחבירו יעמוד על המשמר של ייתפס ע”י המשגיח (הוראה ברורה שם סקע”ו).

ואם יש מצלמות בחדר האיחסון של הבשר, נראה שיש להקל גם כשהעובדים הערבים הם זוג.

• בכל אופן כדאי לברר במחלקת הכשרות של הרבנות המקומית על מה סומכים בנתינת הכשרות לסופר זה ושכמותו.

• אם עדיין לא תיקנת – אינך חייב לשלם ולתקן, שהם “ישברו את הראש” בינם לבין עצמם.
• והטעם – מפני שלא נתחייבת לתקן אלא קלקול הנובע משימוש סביר, ולא קילקול כזה שנובע מפשיעה ורשלנות (ע’ עמך המשפט ח”ה עמ’ תמ”ג).
• ואע”פ שיתכן שאחד השוכרים באמת לא זרק מגבונים, כיון שאינך יודע מי הוא זה – שלח את זה הצודק (יהיה זה מי שיהיה) לשכנו שגרם את הנזק. [וראיה לדבר מהמבואר בחו”מ (סי’ ש’) גבי שנים שהפקידו אצל אחד וכו’, דכל שלא היה הדבר בפשיעתו של השומר, אינו חייב לשלם מכיסו. ע”ש. והסכים לזה הגר”ד עידאן נר”ו]. בפרט שבאמת כמעט ואין השוכרים יכולים להתחייב שהם לא גרמו את הנזק, ובפרט בבית עם ילדים, שזה כמעט בלתי נשלט ואכמ”ל.
• להבא כדאי לכתוב בחוזה בפירוש שעלות תיקון המשאבה תחול על שתי הצדדים בשוה, בלי קשר לזריקת המגבונים ושלום על ישראל.

• גם לפיצה הנשלחת ע”י גוי – חייבים שיהיה לפחות חותם אחד, דהיינו שידביקו מדבקה על קצה הקרטון, באופן שאם הגוי ירצה לפתוח (ולהחליף) – המדבקה תיקרע, (ש,ע יו”ד סי’ קי”ח ס”א).
• בדיעבד שנשלחה הפיצה ע”י גוי בלא חותם כלל, אם היה המשלוח במקום מעבר לרבים (כגון בתוך העיר), מותרת באכילה. (ש”ע סי’ קי”ח ס”ז). אבל אין לסמוך על זה לכתכילה, אלא יש להחתימה בחותם אחד כנ”ל.

מרן שליט”א באור תורה (התשל”ו סי’ קי”ז) הביא לזה מקור משו”ת הריב”ש סוף סי’ שכ”א ושו”ת הלכות קטנות (ח”ב סי’ קע”ב). ע”ש עוד.

מצורף מתוך אוצר החכמה