מגן אברהם (סימן תי"ז) כתב שנהגו לעמוד זכר לקידוש החודש שהיו מקדשים אותו בעמידה. והעירו האחרונים על דבריו היכן מצינו שקידוש החודש היה מעומד, וטרחו למצוא מקור לכך. ומכל מקום אין נוהגים במנהג זה כל הקהילות, וכן מנהג תונס וג'רבא שאין עומדים כשמברכים החודש. (ועיין בכל זה בהערות איש מצליח שבסוף המשנה ברורה סימן תי"ז).

אמרו סליחות רגילים (רק דלגו את הוידוי מכיון שזה ערב ראש חודש). וכינוי "יום כיפור קטן" מובא בפרי חדש (אורח חיים סימן זי"ת) בשם הרמ"ק, ואינו שייך לאשכנזים דוקא.

נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש, והוא מנהג טוב. אבל לא נהגו לאסור עליהם כל מלאכה, אלא רק מלאכת טויה וכדומה. וכל מה שלא נהגו לאסור - מותר. וכן מותר לסרוג ולתפור לצורך בני ביתם, ללא קבלת שכר. וכן מותרות לכבס במכונת כביסה, שאין בה טורח.
והעובדות במלאכה באיזה מפעל לצורך פרנסתן, שאם לא יעבדו בראש חודש יפסידו פרנסתן - מותר להם לעבוד בראש חודש. (חזון עובדיה - חנוכה עמוד רמ"ו). ובליל ראש חודש ג"כ מותרות בכל מלאכה (שם בהערות עמוד רמ"ט).

נראה שכיון שהניחם כבר רשאי להמשיך ללובשם וללמוד מה שרגיל ללמוד עם התפלין. אולם אם אינו רגיל לעשות כן בשאר הימים אלא לומד בלא תפלין - יחלצם ואח"כ ילמד. עיין מחזיק ברכה (סימן כה סעיף קטן יג) ומורה באצבע (אות קפ"א). ע"ש. ואין כאן מקומו להאריך.

המברכים לקרוא את ההלל גם חותמים, כאשר יראה הרואה בסידורי בית עובד ושאר סידורים של הנוהגים לברך. ואף שכן נהגו רוב קהלות הספרדים בחו"ל, ובהם גם בתונסיה (וא"כ גם מרן הגאון הקדוש איש מצליח זצ"ל נהג כן). אבל בארץ הקודש המנהג שלא לברך כמו שכתב מרן בשלחן ערוך אורח חיים (סימן תכ"ב סעיף ב'). ואף העולים מחו"ל לארץ הקודש יש להם לשנות המנהג, אלא א"כ גרים בערים שנתייסדו על ידם שאז יכולים להמשיך במנהגם, וכפסק מרן אבי הישיבה מר זקני רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל.
ולכן בישיבתנו "כסא רחמים" אשר בעירנו בני ברק תבנה ותכונן, שהיא עיר שהיתה מיושבת מלפני כן, לא מברכים על ההלל בראש חודש. ועיין עוד בהקדמת מרן ראש הישיבה נר"ו לספר ברית כהונה השלם.