בית הדין "משפט וצדק" לענייני ממונות שע"י הישיבה תכב"ץ

כבר הזכרת בדבריך תירוץ דהמצוה (בליל פסח) קובעתו לברך עליה המוציא.
אמנם לענ”ד קושיה מעיקרא ליתא, שהעיקר בזה דכל שמברכים עליו המוציא אם קובעים עליו סעודה, יוצאים בו ידי חובה בפסח, שיש עליו שם “פת”, ולא המעיט אלא דבר שאי אפשר לעולם לברך עליו המוציא, אפילו ע”י קביעות.

והארכתי בזה בס”ד בשו”ת מחקרי ארץ ח”א (סי’ מח) ע”ש. (נמצא באוצר החכמה).

אין שום סיבה הלכתית לזה.

אולי אמך רחצה אותם מפני האבק שהצטבר עליהם במחסן במשך שבעת ימי הפסח.

א. כדאי לשלם כסף לשניים או שלושה אנשים שיבואו באופן קבוע, ואם אחד יחסר עדיין יש מניין .

ב. ואם אין מצב, עדיף ללכת לביהכ”נ אחרת כי כתוב בשו”ע שצריך ללכת מיל (כשיעור קילמטר) לאחריו כדי להתפלל במניין או ארבע מיל (כ 4 קילומטר) לפניו (אם רוצה ללכת לכיוון מסוים – לאותו כיוון ילך 4 ק”מ) שולחן ערוך סימן צ סעיף טז.

ג. אם אתם גרים ביישוב שאין בו ביהכ”נ אחרת ואין אפשרות אחרת. אז אם הגיע העשירי אחרי עמידה יאמרו לו להתפלל ברכות השחר, ברוך שאמר, אשרי, ישתבח ויאמר קדיש וברכו וברכת יוצר (ואם יכולים להמתין לו אז יתפלל על הסדר אהבת עולם ק”ש וכו’) ויגיע לעמידה ויתפלל בקול רם (וקדושה ביחד) והם יענו עד אחרי ברכת אתה קדוש ואז ימשיך בלחש. עי’ בשולחן ערוך סימן סט

ד. אם הגיע לפני עמידה תחכו לו קצת שיברך לפחות אשר יצר וברכה שאחריה עד המחזיר נשמות לפגרים מתים ואח”כ ברכות התורה ברוך שאמר, אשרי, ישתבח וכו’ ותתחילו יחד עמידה בלחש. (והוא ישלים אח”כ).

ביבי”א (ח”א סי’ ג’ סוף אות כה) ג”כ פסק שצריך לעשות תנאי. ועי’ בדרכי העיון מרן ראש הישיבה מאמר ג’ אות לה עד סוף אות לח כולל, שביאר שאף לרבנו האר”י יש חיוב בשניהם מפני הספק ע”ש באורך. ומ”מ בהערות איש מצליח על המשנה ברורה ש”ע סימן לד ס”ב כתבו דאנן נקטינן כהאר”י אין לנו לחשוש לבל תוסיף, וביארו בסוה”ס דכיון נחלקו הפוסקים הזהר יכריע שאין בל תוסיף אפי’ מדרבנן. ע”ש. ואפשר שיעשה תנאי שכונתו לצאת ידי חובה במה שנכון ואם שניהם נכונים מכוון לשניהם. ובזה נראה שיוצא לכו”ע.

הבעיה אכן לא פשוטה, אם אפשר לבקש מבני המשפחה שלה שבצורה עדינה ביותר יבקשו ממנה שתתפלל בבית, או לכתוב שלט בביהכנ”ס אין לדבר בבית הכנסת בשום אופן.

וברגע שיהיו דיבורים מיד ישתיקו כל מי שמדבר, לפני שיתפתח.

הגאון היעב”ץ בספר לוח ארש (אות תמ”ה) התייחס לטענה זו והביא ראיה הפוכה מהפסוק “עשבות הריח” (משלי כז כה), וכתב שזה יותר דומה לנ”ד כי שניהם סמיכות הריבוי. ע”ש עוד.

כיון שזה טעם משרת כאילו מחובר למלה הקודמת ואם המילה הקודמת לא מסתיימת בהברה סגורה הרי זה כמו בג”ד כפ”ת באמצע מילה שהן רפויות.

“כל שהוא” זה לא שיעור או מידה אלא הכוונה כל אשר הוא יהיה. ולכן כאשר הוא לשון זכר “מעלה עשן” אומרים בלשון זכר “שהוא” וככאשר הלשון נקבה “כיפת הירדן” אומרים “כל שהיא”.

אומרים שם הנפטר ושם אימו בלא “בן”. לדוג’ ראובן בן לאה אותיות שם ראובן ולאה בלבד.

(ומקור המנהג בקוטנרס היחיאלי)

כמדומה שהמנהג היותר פשוט שלא לומר, ויש שאמרו, עי’ בספר למען ידעו דורותיכם חלק א’ (פ”א הע’ 40) וחלק ב’ (פ”א סע’ כז). וגם בעדות אחרות יש לא נהגו לומר, עי’ בספר חזון עובדיה שבת ח”ב (עמ’ יג). וכן הגר”ע יוסף גופיה לא אמר בר”ה שחל בשבת כמו שכתב בגליון עונג שבת (כו אלול תשע”ו) הובא בספר למען ידעו דורותיכם ח”א הנ”ל.

אף שיש סמוכות לשיטה זו ולשיטה זו, אין נכון לעשות חלק כך וחלק כך באותה הטלית, דהוי כעין תרתי דסתרן, אמנם אין הכרח שיש כאן סתירה ממש שיתכן והוא לדעת הרמב”ם, ורק הוסיף עוד פתיל שהיה צריך להיות לבן וצבעו לחינם, מ”מ אין זה מהודר.

עי’ בשאלה מספר 128434. ובנידון זה ממש כתבו בשם מרן האיש מצליח (בשבחי המחבר ח”א פ”ו ובמהדו”ח נדפס בחלק יו”ד עמ’ 54) שיש להקל בזה וכן הם הטבילות בשמים, ומ”מ לכתחילה נכון להוריד קצת ממפלס המים (בתנאי שנשאר אח”כ שיעור מ’ סאה ברווח (7000 ליטר למקווה גברים) כדי שהמקווה יהיה כשר לכו”ע.

וכל האמור דווקא בטבילת עזרא וכדו’ אבל טבילת נשים או כלים דעת רוב האחרונים להחמיר בזה באופן שהמים נשפכים, ויש מקום להחמיר בזה גם לדעת מרן ואכמ”ל.