בית הדין "משפט וצדק" לענייני ממונות שע"י הישיבה תכב"ץ

כבר הזכרת בדבריך תירוץ דהמצוה (בליל פסח) קובעתו לברך עליה המוציא.
אמנם לענ”ד קושיה מעיקרא ליתא, שהעיקר בזה דכל שמברכים עליו המוציא אם קובעים עליו סעודה, יוצאים בו ידי חובה בפסח, שיש עליו שם “פת”, ולא המעיט אלא דבר שאי אפשר לעולם לברך עליו המוציא, אפילו ע”י קביעות.

והארכתי בזה בס”ד בשו”ת מחקרי ארץ ח”א (סי’ מח) ע”ש. (נמצא באוצר החכמה).

אין שום סיבה הלכתית לזה.

אולי אמך רחצה אותם מפני האבק שהצטבר עליהם במחסן במשך שבעת ימי הפסח.

העיקר להלכה שנתינת מעשר כספים הוא מנהג טוב וחסידות. ומ”מ אם נהג והפריש מעשרות ג’ פעמים נעשה עליו הדבר כנדר וחייב לקיימו. ואפי’ הפרישו רק פעם אחת והיה בדעתו להפריש מעשר כל ימיו נעשה עליו כנדר וחייב להפריש מעשר. (עי’ בספר ויחל משה ובשו”ת יחוה דעת ח”ג סי’ עד).

אין חילוק בין סטודנט לשאר אנשים העובדים וכל שיש לו רווחים יש לו להפריש לפי הרווח.

מי שאומר יש לו על מה שיסמוך (עי’ שערי תשובה סוף סי’ רסז).

אבל מרן ראש הישיבה זצ”ל נהג לדלג, ושכן כתב הרב נתיבי עם שיש נוהגים (עי’ בהע’ איש מצליח למשנ”ב שם). והטעם לפי שאין מבקשים על מחילת עון בשבת כידוע.

מה שמזכירים במוסף של ר”ח, אינו מפורש כמו הנ”ל רק בצורה כללית.

בפשטות היה ראוי שיהיה מעיל כמו מצרימה, סדומה.

אבל לא מצאנו מעולם בתנ”ך מילה מלעיל רק בתנועה שלפני האחרונה ולא לפני תנועה ושוא נע או חטף. (ובלשון המדקדקים תנועה וחצי).

ואם זה יהיה מלעיל, הקורא מוכרח לעשות אחת משלוש שגיאות:

או שיעשה את ההטעמה באות ה’ שהיא חטף סגול, ואי אפשר להטעים בחטף שאז זה נהפך לצירי.

או שיעשה את האות ה’ בשוא נח.

או שיבלע אותה לגמרי. (אינו מוכרח ממש שיטעה אלא זה קשה לנגן כך, ומסתמא יטעה באחד מאלו).

אמנם מצינו מלעיל שיש אחריו תנועה וחצי ואפי’ שני תנועות, אבל זה במלעיל נסוג אחור שחצי המילה שאחר ההטעמה נופלת על המילה שאחריה. כמו “נערמו מים” וזה נשמע כמו נ-ערמומים. אבל האהלה זה בטעם מפסיק, ואינ נסמך על מילה אחרת.

וכן הוא בחומשים ישנים לפני כארבע מאות שנה. וכן במקראות גדולות דפוס ווארשה לפני כמאה וחמשים שנה.

ואותה ההערה יש גם בפסוק “ולוט בא צוערה” שתיבה זו מלרע לפי האמור.

לתוספת הרחבה בזה עי’ אור תורה תמוז תשס”ו סי’ קח בתשובת מרן ראש הישיבה זצ”ל.

עי’ למשנ”ב (סי’ קכח סקכ”ד) שכ’ בשם הא”ר שאף אם הסיח דעתו מנט”י שחרית ואפי’ נגע במקום מטונף לא יברך על נטילה זו דשמא לא תיקנו כלל ברכה לנטילה זו וכן נהגו ע”ש. ולפ”ז אין לברך אפי’ שאין ידיו נקיות.

ואם מצד שביוה”כ לא נוטלים ידים בבוקר עד הפרק, נראה דלסברת הא”ר אף בזה אין לברך. וכ”פ הראש”ל הגר”ד יוסף שליט”א בספרו הלכה ברורה (סי’ קכח סע’ כד והערה כו ע”ש שצירף צירוף נוסף). וכן המנהג וסב”ל.

מילים המתחילות באותיות בג”ד כפ”ת אחרי אותיות אהו”י צריכות להיות רפויות, חוץ ממפיק מפסיק ואתי מרחיק.

וזה ביאורם בקצרה:

מפיק – שהאות שבסוף המילה הקודמת היא נשמעת במבטא. וכמו ויצו פרעה (שמות א, כב).

מפסיק – כשיש טעם מפסיק במילה שנגמרת באותיות אהו”י. כמו ומעשה כרוב (שמות כה, יט).

דחיק – כשאחת משתי התיבות היא קטנה, ויש מקף והמילה הראשונה נגמרת בניקוד קמץ או פתח או סגול (ספ”ק) יהיה דגש. כמו מה פרצת (בראשית לח, כט).

וכן אם התיבה השניה מלעיל ויש מקף והמילה הראשונה נגמרת בסגול יהיה דגש כמו יחוה דעת (תהלים כט, ג).

אתי מרחיק – כשהמילה השניה היא קטנה או מלעיל,והמילה הראשונה נגמרת בסגול ואחריה אות ה’. וכן בקמץ כשאחריה ה’ שרשית (אע”פ שאין מקף) יהיה דגש. כמו עושה לך (בראשית לא, ב) וכן ארצה כנען (שעליה שאלת).

ובשני הכללים הראשונים יש דגש קל ובשנים האחרונים דגש חזק.

יש עוד הרחבה ויש עוד כלל, עי’ בקצרה בכללי הדקדוק שבתחילת תיקון קוראים איש מצליח.

צריך לומר שנעשה רפש והוזק ברפש עצמו וכדאיתא בדף ל. בדלא תמו מיא ע”ש. ואה”נ אי הוחלק ברוק וניזוק בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו עי’ בדף כח: בתוס’ ד”ה ונשוף באבן ודו”ק.

יש להקדים הקדמה יסודית מספר מנוחת אהבה ח”ג פט”ז בהקדמה (ועי’ שם בסעיף ח) דאין איסור קורע אלא בדבר שפעולת הקריעה בו היא פעולת קלקול הנצרכת כדי לתקן אח”כ.
וא”כ בנ”ד אין משום קורע אלא משום מתקן מנא. ושם בסע’ יד מפורש שאסור להפריד השקיות מפני שע”י הפרדתם הם ראוים יותר לשימוש.
ובדעת מרן הגר”ע יוסף נראה דאין כאן משום מכה בפטיש שהרי דעתו אין משום מכה בפטיש בהפרדת גביעי לבן אך בודאי יש לאסור משום מתקן מנא.

הרב בן איש חי הוא הולך בשיטת האר”י, וכן נהג מו”ר זצ”ל עי’ בספר מקור נאמן ח”ב סי’ עח-עט.

מכאני זה קיצור משם מרדכי, עי’ בהקדמה לשו”ת מגיד תשובה חלק א’, ובספר מגדולי ישראל ח”ב עמ’ רלט.

כתבו הפוסקים להקל לכל כיוצ”ב, כל שייכול להשיג זאת במקומות אחרים, כין שזה לא נחשב כקאי בתרי עברי דנהרא, ומצד לפני עור, הוי לםני דלפני שהרי לא השכיר להם בשביל עבירה, אלא בשביל לגור, ורק בהמשך יתכן שיעשו שם עבירה. תדע, שאין איסור למכור לחילוני עט, אף שבהמשך יכתוב גם בשבת. וע”ע בשו”ת יביע אומר חלק ב (או”ח סי’ טז)