שאל את הרב

הרב בן איש חי (פרשת כי תשא אות י’) כתב שישהה מהמלה “ויעבור” עד מלת “ה’ ה'”. וזה לא שייך דווקא לש”צ אלא לכל המתפללים, וגם לא רק למלת ה’ אלא כל המשפט.

שלום וברכה.

קודם כל לגבי החשש מהקפידא, צריך לנסות להזכר אם יש איזה דבר, אך אם בדקת ואינך זוכר תנוח דעתך ולא צריך כל הזמן להתפש ולהבהל ממחשבה זו.

כדאי לפשפש במעשיך ולתקנם, בין אדם למקום ובין אדם לחברו.

כמו כן שאלו את מרן ראש הישיבה שליט”א על סגולה למציאת זיווג, וענה: “נסית פעם לקרוא תהלים עם דמעות”?

כדאי גם כן להרבות בתפלות ולעלות לתורה ביום “זאת חנוכה” המסוגל לישועות כידוע.

ונקודה קטנה אחרונה שלעתים אדם מברר יותר מדאי, וזה דברים מאוד עדינים כי לפעמים אדם באמת רואה צורך לסנן, אך כל אדם מכיר את עצמו, וצריך לבחון את עצמו אם אינו מגזים בענין זה.

יש חכמים וצדיקים שפחות הרחיבו בתולדות חייהם, ודוגמא בולטת הוא יצחק אבינו שהתורה לא האריכה בכלל בספור חייו. והטעם הוא פשוט כמו שאמרה הגמ’ במגילה על נבואות שכל נבואה שנצרכה נכתבה ושלא נצרכה לא נכתבה, הוא הדין לספורים שהתורה מספרת תמיד יש בהם מטרה ללמוד משהו. ולגבי השפחות אפשר ואף מסתבר שהיו צדיקות וקדושות ואעפ”כ לא היה דברים שהיה צורך לספר אותם ללמד לדורות הבאים.

בספר לקט יושר (הל’ מוצאי שבת אות ח’) הביא שכן נהג בעל תרומת הדשן. וכן כתב הרב בן איש חי בשו”ת רב פעלים (ח”ב יו”ד סי’ כ”ט) שכן נוהגים רבים.

מחשבה איננה כדיבור, וגם דיבור הרבה פעמים לא מתקיים מה שאמרנו שיפגע פלוני וכיוצא בזה. ומכל מקום ודאי שכדאי לנמע מלחשוב מחשבות לא טובות, וכל שכן לדבר דיבורים לא טובים, כי באופן כללי מחשבות טובות יוצרות טוב. ברכה והצלחה.

גם תפוזים ורימונים אם רוצה לאכלם מיד פשוט שמותר לקלפם, ורק אם רוצה לאכלם אחר זמן רב אסור. [תותים דינם קל יותר ואפי’ רוצה לאכלם אחר זמן רב דעת המנוח”א דשרי כמ”ש בספרו שם (פי”ז סי”ב)].

ובבוטנים אסור לקלף אפילו ברוצה לאכלם מיד, אם מקלף הרבה. ע”ש.

כתב מרן ז”ל (סי’ קמ”ב ס”א) קרא וטעה אפילו בדקדוק אות אחת מחזירין אותו וכתב הרמ”א “ודוקא בשינוי שמשתנה עי”ז הענין אבל אם טעה בנגינת הטעם או בניקוד אין מחזירין” וכו’.

וכתב הכה,ח (אות ב’) דלדידן בני ספרד דעת מרן בב”י שאפילו במה שאי המשמעות משתנה מחזירין. וכ”כ כמה פוסקים. ע”ז. וכתב המשנה ברורה (סק”ב) שאפילו בירך העולה לאחריה חוזר העולה לאותו פסוק וקורא משם עד סוף הפרשה. ובשער הציון כותב שמן הדין סגי בג’ פסוקים. וע”ש עוד. ע”כ וכתב הכה”ח (סק”ה דאם סיים הפרשה א”צ לחזור. אולם בביאור הלכה (בד”ה מחזירין) כתב לקרוא ג’ פסוקים בלא ברכה. וכתבו בהערות איש מצליח דהמחמיר בזה תע”ב.

ולסיכום: מן הדין א”צ לחזור. ואפ ירצו יותיאו הס”ת ויקראו פסוק זה של בשמת עם ב’ פסוקים – בלא ברכה, ותבא עליהם ברכה.

לענ”ד אין הבדל בזה בין בדיקה פנימית או קינוח, שכל טעם עיקר דינים אלו, כי הדבר מוכיח שהוא מגופה, א”כ גם בקינוח הדין כן. ולא חילקו הפסוקים בין בדיקה לקינוח, אלא אם טמאה מה,ת או מדרבנן, או אם היר בדיקה מעכבת כגון בז”נ שצריך לעשות בדיקה פנימית דוקא, אבל באופן שמצאה דםצ, שניהם שוים.

אמנם יש אחרונים שחולקים בזה, ועיין בטה”ב ריש סי’ א’, ולענ”ד העיקר כמו שנתבאר.

קודם כל עיקר הדין הוא שאדם בא למקום חדש אין עליו חיוב של מנהגי המקום שיצא ממנו, וכמו שכתב מרן ראש הישיבה שליט”א בהקדמה לספר ברית כהונה.

מכל מקום לא ראוי ולא כדאי לזרוק את המנהגים הקדמונים והקדושים אשר מיוסדים על אדני פז, ולכן צריך לשמור עד כמה שהדבר ניתן ובגדר האפשרי על המנהגים הקדמונים.
וראה בהקדמה הנ”ל שגם כן כתב כנ”ל ושם מביא דברים (לדוגמה) שאין צריך לשמור על המנהגים הקדמונים.

חוץ מזה באופן כללי לא רק שאין בזה בעיה אלא אף מומלץ ללמוד דברים טובים מאחרים, אבל גם בזה יכול האדם להיות חכם וללמוד אחד היכן הוא מפסיד נוצרות אבותיו ע”י שהוא הולך בדרכים אחרות.

ולגבי לימוד פנימיות התורה וחסידות התונסאים וילמדו קבלה (אם כי לא כולם), רק צריך כל אחד לדעת אם הוא מתאים ומוכשר ללמוד קבלה. ולגבי לימוד חסידות אף שלא היה נהוג בתוניס לא נראה שיש איזה התנגדות ללמוד, רק פעמים שאדם נמשך יותר מידי אל דרך החסידות ועל ידי זה עוזב דרך אבותיו. שאלות של הנהגה הם שאלות מסובכות וארוכות והשתדלתי לענות כאן כמה שאני יכול, אבל צריך לדעת שצריך וזה הרבה חוכמה וחשיבה וגם התייעצות מה לעשות וכמה לעשות וכו’, ועל זה אמר שלמה תן לחכם ויחכם עוד.

בודאי. אין יו”ד נחה אחר קמץ אלא אם כן היא יו”ד הרבים, כגון בָנָיו אֶחָיו, והדומה לה כגון אֵלָיו עָלָיו. והסימן לכך הוא פשוט, כאשר היו”ד נשמעת היא תנוקד בשוא דּתָיְנָה, וכאשר היא נחה ללא ניקוד היא ללא ניקוד (אא”כ היא בסוף המילה).