רבני בית ההוראה

לא מצאתי,

בגיטין (דף נ"ח ע"א) מובא שר' ישמעל בן אלישבע נשבה בילדותו לרומי ונפדה ע"י ר"י בן חנניה ויש גרסאות שנפדה ע"י ר' עקיבא.

1. א) לפי פשוטו של ענין נראה שזה כעין כלל ופרט היינו אחר שאמרנו שהוא אלוקי אבותינו אנחנו מפרטים שמות האבות, ובפרט שהזכרת האבות יש כמה טעמים או להזכיר החסד שעשו ושהבטיח להם ה' וכן אנחנו מבקשים ומתפללים בצירוף זכותם, ובפירוט שמותם אנחנו מעוררים יותר רחמים. ומסתמא לפי סודן של דברים בכל תיבה מתיבות התפילה יש כוונות רבות.

ב) שאלה טובה! עיין ברש"י בחומש ריש פרשת לךלך שכתב הטעם לזה.

ג) ע"ש בתוס' שיישבו שאלתך.

2. הגמרא שם עמוד א' "תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר" וע"ש שם פירש"י הטעם לפי שאינם נעצרים, ומה שמזכירים בימות הגשמים "משיב הרוח" – חוק הגשם הוא מזכיר דרוח מועיל לגשם. ע"ש. וממילא הדבר מובן: טל שיכול להעצר – יש צורך לבקש עליו. רוח שאינו נעצר לעולם – אין צורך לבקש עליו.

ב) לפי מה שפירש רש"י שם בעמוד א' מה שאומרים משיב הרוח – לפי שהוא נצרך לגשם והוא כמו בקשה אחת. אבל הטל אינו נצרך לגשם – ובזה יתיישב לך מה ששאלת באות ג'.

ד) לפי שיש חולקים – ואנחנו עושים כמותם , וטעמם כנ"ל כי הרוח אינו נעצר לעולם.

3. א)-ב) בקשות אלו הם כלליות הנצרכות תמיד לכל עם ישראל וכתה הטור (סי' קי"ב) דבקשות שהם צורך דיבור – זה עצמו שבח לה' שכולם צריכים אליו (ולכן אומרים בעשי"ת וכתוב לחיים… ובספר חיים…), ובזה מתיישב גם ברכת שים שלום.

הנה אף שיש שקראוה בשם ביצה מכיון שפותחת בכך, [וזה הטעם הפשוט למה שקראוה קצת מהמפרשים בשם זה, ויש שנתנו טעמים בדרך דרש כמו שהזכרת]. אך אליבא דאמת בפי רוב הראשונים נקראת מסכת זו מסכת יום טוב, שכן ראוי לקרותה מטעם שרוב הלכות יו"ט נתבארו בה.

אסור, אמנם יש בימינו מעליות שבת המאושרות ע''י מכוני הלכה שונים, אך לדעת מרן ראש הישיבה שליט''א הנכון להחמיר וגם בהם לא לעלות או לרדת בשבת.

א) לשון אבדה – חוזר על האדם המאבד

לשון מציאה – חוזר על האדם המוצא "אלו מציאות שלו" מיירי במוצא. "אמר את האבדה" מיירי במאבד.

ויש עוד בפ"ב דבבא מציעא (מ"ט) איזוהי אבדה מצא חמור וכו' – וגם שם קאי על המאבד, ור"ל איזהו דבר שנחשב לאבוד מבעליו מצא חמור וכו'.

ב) לימא מתני' דלא וכו' וכן מני מתני' וכן לימא כתנאי – כוונת הגמרא לברר אם דין משנתנו מוסכם או שיש בו מחלוקת – וויש בבירור זה נפקא מינה לכמה עניינים פעמים שהגמרא רוצה ללמוד שהמשנה כותבת בסתם דלא כר' פלוני – וממילא משמע שאין הלכה כמותו.

או שהגמרא שואלת מני מתני' כר' פלוני – והיינו שאדרבה דין זה אינו מוסכם. וכן לימא כתנאי – הגמרא רוצה לומר שכבר נחלקו בזה התנאים – וממילא אם יוודע לנו כיצד נפסקה ההלכה במחלוקת התנאים נדע גם ההלכה בנדוננו. וכן ע"ז הדרך כמה נפ"מ.*

*נ.ב. לא מצאתי כרגע דיונים לעיון בנושא

בתחילה שלח את העורב (בראשית פ"ח פ"ז) אולם העורב חזר מייד ולכן אח"כ שלח את היונה (פ"ח פח ובמפרשים)

שבעה מכל מין טהור ושניים ממין לא טהור (בראשית פ"ז פ"ב)

המשנ"ב כתב נהגו למכור פרשה זו ופרשה בראשית בדמים מרובים וראוי להדר שיהיו  הקונים מוכתרים בתורה או מגדולי הקהל וביסוד שורש העבודה (פרק ט"ז) ובעוד אחרונים כתבו שיש עדיפות לחתן תורה

שואל יקר!

הנה מדבריך נשמע שהנך יודע את גודל מעלת הזכות להביא ילד יהודי לעולם וכמו שאמרו ביבמות (ס"ב ע"א) שדבר זה מקרב את הגאולה שאין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף, ע"ש ברש"י, ובפרט כשגדל בדרך התורה והמצוות לעבודת השי"ת וליראתו שכל מצוה ומצוה שיעשה הילד הזה הוא ובניו ומשפחתו וכל מי שיושפע ממנו לעבודת השי"ת הכל נזקף לזכות האב וכענין שאמרו (סהנדרין ק"ד ע"א) ברא מזכי אבא, שכיון שבן זה בא על ידו לעולם ובלעדיו לא היה מגיע, השי"ת מחשיב כל מצוותיו גם לזכות האב, ולא עוד אלא שכל הדורות הבאים שיבואו מילד זה ג"כ נזקפים לזכותו הם ומצוותיהם וכל ההשפעות שיבואו מהם, עי' ברש"י (בראשית ד', י') קול דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו, ומידה טובה מרובה ומכופלת ממידת פורענות פי כמה וכמה. אלא שהשאור שבעיסה הוא יצר הרע כדרכו נכנס ומתערב בכל דבר מצוה, ומחליש את האדם בעיניו, ומראה לו שאינו יכול לעמוד בעול החזקת עוד ילדים מצד כוחות נפשו וגופו ומצד פרנסתו. ושוכח שפרנסת האדם וכוחותיו מן השמיים הם, ומידת צערו וקשייו גם הם נקצבים מן השי"ת. ומי שהביא לו את ילדיו הוא גם יביא את מזונותיהם, וגם את הכוחות לגידולם. והקושי והצער אינם תלויים בזה כלל.

ואם מצד שדואג האדם שלא טוב לילד להוולד בבית זה מכל מיני סיבות, הרי זו טעות ברורה, שבודאי הגמור שהשי"ת קובע לכל אחד ואחד את מקומו שלו שרק שם ימלא את תפקידו אשר בשבילו נברא. וכאומרם ז"ל (נדה דף ט"ז ע"ב) אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבש"ע טפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני, וכו'. וכ"ש שקובע לו השי"ת היכן להיוולד ולאיזה הורים, ולאיזו משפחה. ועתה כמה על האדם לשמוח שבחר בו השי"ת וזיכהו להיות שותף עמו כדאמרינן התם (דף ל"א ע"א) שלשה שותפים באדם, הקב"ה אביו ואמו וכו'. ומי שבחר בו המלך להיות שותף עמו כמה מאושר הוא. ובפרט שזוכה לגדל את בן המלך, שכל ישראל בניו של השי"ת הם, כמה עליו להודות לו על זה.

וע"ע במסכת יבמות (דף ס"ב ע"ב) רבי יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר וכו', ע"ש ברש"י. וכן פסק הרמב"ם (פט"ו מהלכות אישות הלכה ט"ז) וכתב שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם. וע"ע בספר הקדוש פלא יועץ (ח"ב ערך פריה ורביה), שהאריך בענין זה, וכן במאמר בנין הבית בסוף קונטרס אמרות טהורות , שגם כן הרחיב בזה.

חזקו ואמצו, ותודו להשי"ת על הזכות הגדולה הזו.

והשי"ת יתן לכם כוחות ויברך אתכם בכל מילי דמיטב אכי"ר.

נ.ב. כמובן שאם יש בעיות ספצפיות כדאי לגשת ולהתייעץ ולטפל בהם.