רבני בית ההוראה

שלום וברכה

בשאלה לא מבואר אם היה בסיר מאכל בשרי או לא ונפרט

אם היה בסיר הבשרי רק מאכל פרוה הכל מותר

אם היה בסיר בשר או עוף והמכסה החלבי היה בן יומו או מלוכלך והזיעה היתה בדרגת חום שיד סולדת בו הכל נאסר (האוכל נאסר והסיר והמכסה צריכים הגעלה)

אם המכסה נקי ולא היה בן יומו (לא השתמשו בו לחלב ב24 שעות האחרונות) הסיר והמאכל מותרים והמכסה החלבי צריך הגעלה

כן מבואר בשו”ע סימן צ”ג ס”א ובהוראה ברורה שם

להתחיל מצד ימין.

האיסור של לקיים מה שניטע בשביעית, שייך רק בקרקע של יהודי ולא שייך איסור כאשר הקרקע נמכרה לגוי כדת וכדין.

זה לא לכתחילה אלא רק בדיעבד למקרה הזה ע”פ המצב שמתואר. עיין יביע אומר חלק עשירי סימן לז שבו מתיר בדיעבד.

האפשרות הראשונה היא לתת לרבנות הראשית יפוי כח בלתי חוזר למכירת הקרקע לגוי והיא האפשרות הטובה מכולם במקרה זה בגלל שכך יכול להשקות הכל כולל השתילים החדשים.

ואם לא ניתן לעשות אפשרות זו יכול להשקות את הקיים באופן שלא יתבייש ויתקיים אבל לא יותר מזה, ויש אומרים (אור לציון) שאפשר להשקות כרגיל ללא הגבלה, ולגבי השתילים החדשים שהיא נטעה אותם בשמיטה אסור להשקות אותם (אולי ינסה לדלג עליהם ולהתחמק מהם).

(העונה הרב משה מאזוז שליט”א)

כתב הש”ע בסי’ קל”א סעי’ ד’ “נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ”נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן. הגה: ודוקא שהמילה או החתן באותו ב”ה, אבל אם אין המילה בבהכ”נ, אף על פי שהיא בבהכ”נ האחרת, אומרים תחנון (פסקי מהרי”א סי’ פ”א); וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל מנחה אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנימול, אומרים תחנון; מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיימוני פ”ה מה”ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה”.

וכתב המשנ”ב בס”ק כ”א “ולא בבית החתן – היינו משעה שנכנס לחופה אבל מקודם אומרים ויש מקילין אף בשחרית [שלחן שלמה וכן משמע קצת מהגר”א]”. שכתב בביאור הגר”א “בחתן שא”א כו’. אף על פי שהחופה לאחר מנחה כמו בע”פ שהוא י”ט אף על פי ששחיטת פסחים אחר חצות מהרא”י”.

מכאן אם הולכים אחר התפילה ישר לחופה, נהגו שהציבור לא אומר וידוי, אמנם אם לא הולכים ישר לחופה אומרים הציבור וידוי.

בכל אופן אומר החתן וידוי הגדול, ביום החופה. כיון שביום זה נמחלים לו עוונתיו.

אצל מקובלים אמיתיים שעושים תיקון היסוד בימי השובבי”ם ומתפרסמים ע”י מוסדות תורה שונים שמביאים חכם מקובל שיעשה סדר התיקון.

ומי שאינו יודע לכוין אומר עננו בתפלה בנוסח קצר הנדפס בלשון חכמים. והרב המכוין אומר בחזרת הש”ץ עננו ארוך למכוונים.

כפי יכולתו.

כתב הרמב”ם (פ”ה מהלכות יסודי התורה): כל ישראל מצווים על קידוש ה’  הגדול הזה וכו’ כיצד כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל המצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג וכו’ במה דברים אמורים בשאר מצוות חוץ מע”ז וגלוי עריות ושפיכות דמים, אבל שלש עבירות אלו וכו’ יהרג ואל יעבור וכו’ אבל אם נתכוין להעבירו על המצוות בלבד וכו’ וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם וכו’. עכ”ל. ובסוף הפרק כתב: כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם וכו’ אלא מפני הבורא ברוך הוא וכו’ ה”ז מקדש את השם וכו’. וכן אם דקדק החכם על עצמו וכו’ ה”ז קידש את השם וכו’. עכ”ל. ע”ש היטב בכל הפרק. א”כ מי שמסר את עצמו למען הצלת נפשות ישראל בודאי עשה מצוה גדולה ועצומה, אבל לא הבנתי איך זה נכלל בקידוש השם. מה גם שלדאבונינו רובם כלל לא היו שומרי מצוות, וודאי לא עשו זאת “מפני הקדוש ברוך הוא”. ולענין שאלת השואל האחרון, יש לחלק בין תפילה לשאר מצוות, כי כבר למדונו חז”ל שהצדיקים מתפללים גם אחרי פטירתם, משא”כ שאר מצוות.

החיד”א בשו”ת חיים שאל ח”א סי י”ב כתב שמי שנפל ס”ת מידו צריך לצום יום אחד והרואים אינם צריכים לצום והמחמיר ומצטער על כבוד תורה תע”ב, בנדון דידן שלא ראה את הס”ת שנפל אין צריך לצום (וע”ע בצי”א ח”ה ס’ א’ שה), ועוד שהרי זה לא במנין שלו הוא (ועיין ביבי”א ח”ב או”ח סימן כ”ח), ומ”מ ראוי שיתן משהו לצדקה.

[נכתב ע”י הרב צמח (בן הרב מצליח חי) מאזוז שליט”א]