בעניין קונטרסי דייני הכזב וגיטי הכזב

בהיות ובימי הפסח הפיצו קונטרס “דייני כזב”, כולו דברי בלע ונאצה נגד דייני ישראל המכהנים בבתי-דין הרבניים, בצורה מזלזלת ומחפירה (וכל שמות הדיינים נכתבו בשמם אפילו ללא תואר “הרב”), ושוינהו לכולי דייני כבריוני מתא ורשעים ח”ו, אף לגדולי הרבנים המפורסמים בתורתם וצדקתם, והחליטו שכל הדיינים שלוחי ארגוני הנשים והרפורמים הם (ובעמ’ ע”ח כתבו על הגרש”מ עמאר והגר”צ בוארון שהם מרמים את העולם יותר מן הרשעים הגלויים). ומי שכפוהו לתת גט ברבנות הגט בטל מן התורה ויכולה לחזור אף לבעלה כהן לכתחילה. ועוד האריכו בדברים הדברים. וכבר אשתקד הוציאו קונטרס “גיטי כזב” בדומה לו. ובאמת שמכה ישנה היא, וכבר בשנת תשע”ב יצא קונטרס “כפיית מאסר” (לרא”ש גשטטנר), ושנה אחריו ספר “משפטי ישראל” (ואף שיצא בעילום שם, וכן ב’ קונטרסי הכזב, ויתכן ויש כמה מחברים, מ”מ כולם יש בהם אותה כתובת אימייל וכת אחת הם), כולם מלאים דברי נאצה על גדולי הדיינים. וכבר כתב מו”ר ועט”ר מרן ראש הישיבה הגאון הנאמ”ן יחשל”א על כריכת קונטרס “כפיית מאסר” בזה הלשון: המחבר אינו ירא שמים ומזלזל בהגר”ע יוסף וקורא לו הראשל”צ שלהם (סוף עמוד ה’) ומבואר בגמ’ שדינו כאפיקורוס. ומי שזוכה לעיין בקונטרסו בשעת הפנאי ולהשיבו כאוולתו תבא עליו ברכת טוב. עכ”ל. ובהיות וחפצתי בברכת טוב, בזמנו עיינתי קצת בקונטרס כפיית מאסר והתויתי קו אחת הנה ואחת הנה, וכן בקונטרסים שאחריו, ובקצת עיון נשתוממתי לראות איך פעמים רבות סילפו הדברים והוציאו דיבת הדיינים רעה. וגדולה מזו, המעיין בקונטרס כפיית מאסר ובספר שאחריו שיצאו בשנים תשע”ב תשע”ג בחיים חיותו של מרן מלכא הגר”ע יוסף זצ”ל, גדול דייני ישראל בדורות האחרונים, יראו שעשאוהו כפוקר ורשע ח”ו. ואילו בגיטי כזב שיצא אחר פטירת מרן זצ”ל, קיימו בעצמם אחרי מות קדושים אמור, והביאו שמו בהערצה והכתירוהו בתואר “מרן”, וזייפו משמו כאילו סבר כעמדתם, ומתוך כך השיגו בדברי בלע על הדיינים הבאים אחריו שזכו לשמשו בדיינות ונתמנו על ידו. ואף ומסתמא יש לעתים תקלות בבתי הדין ויש מה להעיר ומה לתקן, אך חלילה למשוינהו כטועים ורשעים לכולי דייני ועל צבאם גדולי ישראל. לא תהא כזאת בישראל! על כן הבאתי כאן מילי מילי קטני להראות שפעמים רבות דברי המעוררים הנז’ תמוהים, ולעתים אף מסלפים בכוונה תחילה דברי אלו שהם משיגים עליהם. והמעט יעיד על הכלל כולו, שאין כוונתם לשם שמים, אלא לנגח ולסלף לא פעם ולא שתים, על שמועות אלו תצלנה אזנים, עד מהרה יזכנו ה’ בבנין ירושלים.

1. קונטרס כפיית מאסר

זה יצא ראשונה, בקונטרס כפיית מאסר (עמ’ י’) כתב: ובזה נדחין מה שכתב הצ”א (ח”ו סי’ מ”ב פרק ג’ ד”ה וידי”נ) בשם רב אחד מהם: דאילו היה הב”י רואה דברי התשב”ץ הללו [ח”ב סי’ ח’] אז היה מתיר לכפות במאיס עלי. אבל הבל יפצה פיהו, דמלבד מה דמרן הב”י היה בקי בדברי התשב”ץ, ומביאו יותר מק”ס פעמים בספרו. הלא הב”י גם מביא על אתר (אה”ע סי’ ע”ז) את דברי התשב”ץ (ח”ב סי’ רנ”ו) וכו’ היעלה על הדעת שדוקא תשובה זו לא ראה. אלא ודאי דאין זאת משום שלא ראהו אלא וכו’. עכ”ל הקונט’. וכוונתו להשיג על מה שכתב הגאון ציץ אליעזר שם בשם מרן הגר”ע יוסף זצ”ל. והמעיין שם יראה שלא כתב כן מדנפשיה אלא משם הרב יד אהרן (בצי”א נדפס דברי אהרן, וט”ס היא, והוא בי”א סי’ קנ”ד הגהב”י אות כ”ב), אשר חיברו אחד מגדולי האחרונים הגאון רבי אהרן אלפנדרי זצ”ל, אשר מרן החיד”א בשם הגדולים (בערכו) כתב עליו בהערצה: וזכיתי להכיר להרב הנזכר בזקנותו בעלותו לעה”ק חברון ת”ו, ונהניתי מזיו אור תורתו וקדושתו. ע”כ. ולגופם של דברים, איני יודע אם מחבר הקונט’ כתב שבב”י מביא דברי התשב”ץ יותר מק”ס פעמים מרוב “בקיאותו” או בחיפוש במאגרי מחשב, אך מעניין שעל אף גודל בקיאותו טחו עיניו מראות בהקדמת גאוני אלג’יר לשו”ת הרשב”ץ, שמהר”ר יעקב בירב בעוברו מפיס [מעיר פאס] בדרכו לארץ הקודש עבר דרך אלג’יר והעתיק כמה תשובות מתשובות התשב”ץ, ומסרם לתלמידו מרן ז”ל אשר קבעם בבית יוסף, אך רוב תשובות הרשב”ץ לא היו לפניו, ומאן לימא לן דאי הוה שמיע ליה לאו בשיטתיה הוה אזיל בכל דבריו כאשר ראינו במעט שהיה לפניו. ע”ש.

ומעתה מה שתמה עוד בקונט’ הנז’ דבלא”ה לא שייך טענה זו אחר שידוע מגדולי הפוסקים שכל הראשונים שהיו נצרכים לקביעת ההלכה נתגלגלו לידי מרן ומה שנתגלה אח”כ אינו משנה את ההלכה. עכת”ד. הנה גאוני אלג’יר הנז’ כתבו בפירוש היפך דבריו. וכן העלה מרן הגר”ע יוסף בשו”ת יביע אומר חלק י’ (חחו”מ סי’ א’) וחלק י”א (חאו”ח סי’ פ”ה) באורך מפי ספרים ומפי סופרים. ע”ש.

ומה שתמה שם (עמוד י”א): מדוע לא ימצא בדבריהם ולו פעם אחת “סברא” כזאת להחמיר, דרך משל, שאחד מהם יקום ויאמר כי אילו היה הרמב”ם רואה איך שרוב מנין ובנין של הפוסקים סוברים שאין לכפות על טענת מ”ע, בודאי שהיה מודה לדבריהם שלא לכפות, האם משא פנים יש בדבר, דאטו סברא זו ניתן להאמר רק להקל על ידה ולא להחמיר. ע”כ. בזה גילה שאינו יודע כללי הוראה פשוטים, ואינו מבדיל בין ראשונים לאחרונים, שהראשון (ובפרט הרמב”ם עטרת תפארת הפוסקים, ב”י חו”מ סי’ ר”ז) כשכותב דבריו הוא מחמת שכן ברור לו בהבנת הסוגיא ולא יחזור בו כשרואה ראשון אחר (וע”ע למז”ק בשו”ת שמחת כהן מהד”ב חאו”ח (סוף סימן ק”ד) ולמו”ר בשו”ת בית נאמן ח”א (חיו”ד סימן כ”ח עמוד ש”פ) מה שביארו בזה). ואילו מרן ז”ל בנה דבריו עפ”ד עמודי ההוראה ושאר הראשונים, והכריע על פי רוב מנין או רוב בנין ושאר כללי ההוראה, ואם יראה ראשונים אחרים יכול להיות שיחזור בו. וכמו שחזר בו כמה פעמים בבדק הבית ובשלחן ערוך ממה שכתוב בב”י. והדברים ברורים לכל הלומד שלא על מנת לקנטר. [וכ”כ מרן החיד”א לענין לישון מעל ביהכ”נ בשו”ת חיים שאל ח”א (סי’ נ”ו) ובכ”מ. נאמ”ן ס”ט].

עוד יש להעיר על מה שכתב בקונט’ שם (עמוד י”ח): מכל זה יוצא ברור דלא כמ”ש בחיים ושלום ח”ב (סי’ קי”ב) דלאחר פירוד של י”ח חודשים כופין להוציא, והוא יחידאה ממש בזה. וכל הקלים וריקים כהיום ומי שמקלם מגיד להם התאחזו על דברי החו”ש הללו ושמחו עליה [צ”ל עליהם] כמוצא שלל רב. ובמק”א הארכנו לבאר דכנראה דאיזה זייפן החמיק דברים מופרכים הללו בדף האחרון מספרו ח”ב שנדפס כבר לאחר פטירתו וכו’. (והגדיל לומר בעמוד ע”ד אות ו’, שהסומך ע”ד הרב חיים ושלום הרי הוא דיין שקר ועוקר הדת ומין, יסכר פי דוברי שקר). עכ”ל. ומלבד שלא מסתבר לומר כן לחינם להוציא חלק מהספר מחזקתו. ואם נתחיל לומר כך, נאמר כך כמעט בכל הספרים שנדפסו אחר פטירת מחבריהם. עוד בה, שמתברר שכל ספר זה נדפס בחיים חיותו של הגאון המחבר רבינו חיים פלאג’י, וכמו שלאחר שנגמר כל הספר, הוסיף הגהמ”ח השמטות ומילואים, וכן עשה הקדמה קטנה למפתחות שבסוף הספר. ואף לאחר המפתחות חתם שמו בר”ת בפסוקים. וכן אין כל זכר בסוף הספר או בשער, שנגמרה הדפסתו אחר פטירת הגהמ”ח, שאם היה כן מן הסתם היו בניו כותבים זאת, ומודיעים על האבידה הגדולה שהלכה לעולמה. ועל כרחך שהכל מידי הגהמ”ח יצא. וגדולה מזו אני אומר, שנעלם מעיני בעל הקונט’ הנ”ל שהגרח”פ גופיה כתב תקנה זו בעוד מקומות, אף בחלק הראשון של ספרו (סימן א’ דף ח’ עמודים ג’ וד’), שהביא דברי הרב בעי חיי (חאה”ע סוס”י כ”ג) שהזכיר גם בתשובתו (שבח”ב סי’ קי”ב) הנ”ל, דאם ראו בית דין אחד מקרוביה משיא עצה שלא תתגרש יש לב”ד לנדותו ולהחרימו וכו’. וכתב אחר דבריו: וכיון שראו בעיניהם בינם לשמים שהענין רחוק מן השכל וכבר עבר זמן ולא הועיל כלום, ואזי ישתדלו לרחק האופן שתקבל גיטה בכל מיני כפיה ובכל מיני ריצוי עד שיתרצו, וכן אם ראו הב”ד שהאשה תתרצה ואיזה מקרוביה משיא לה עצה שיקשה [שתקשה] עורפה ולא תקבל גט, אזי יש לב”ד לנדות ולהחרים ולהבדל ממנה וממי שמסייע לה להפרישה ולתת עצה שלא תקבל גיטה להכשיל עוד לבעל בכבלי העיגון וכמ”ש הרב פליטת בית יאודה בתשובה וכו’. ע”כ לשונו שם. וכן בתשובה אחרת חלק ב’ (סימן ל”ה) לגבי איש שחלה בחולי הכפיה, אחר שהביא מחלוקת אם כופים להוציאו, כתב בזה”ל: ולענין הלכה למעשה נראה דאם האשה אינה יכולה לסבול הצער הזה וכבר נתפרדו זה מזה זמן רב, ונלאו לקרבן, ואינה שומעת כי אינה יכולה לסבול, כי בלא”ה כ”ע מודו דאפילו למ”ד דאין כופין לאיש לגרש מ”מ אין כופין אותה להיות יושבת עם בעלה, וכיון שכן כל שעבר שנה אחת תמימה ולמרבה שתי שנים, אזי נראה דכופין אותו לגרש, דאיכא תרתי לאיש שלא יוכל לעמוד בלא אשה דאפשר שימצא אחרת שיכולה לסבול צער זה ולא יהיה עומד בלא אשה, וגם האשה עצמה מדינא אינה יכולה לעמוד בלא איש וכמ”ש מהרד”ך, וכ”ש כשהיא ילדה [פי’ צעירה] דחיישינן דילמא נפיק מינה חורבה בהיותה אסורה בכבלי העיגון, ופוק חזי בפוסקים כמה היקלו בעיגונא דאתתא שנעלם בעלה דאיכא משום ספיקא שמא יהיה חי ואסורה משום אשת איש עם כל זה היקלו קולות רבות כדי שלא תהיה עגונה, ובפרט כשהיא בחורה, עד שהפריזו על המדה ולומר דסמכינן על סברא יחידאה וכמ”ש הפוסקים באה”ע סי’ טו”ב ובסה”ק נשמת כל חי חאה”ע סי’ נ”ו ובפסק שכתבתי במקום אחר בס”ד. וכל שכן שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה כדי שלא יצאו לידי תקלה מב’ צדדים, מצד האיש ומצד האשה, בהיותם אסורים בכבלי העיגון יכול על מגן [פי’ על חנם. מלשון מדרש רבה איכה בפסוק כי ה’ הוגה על רוב פשעיה (א’ ה’). נאמ”ן ס”ט] בלי תקוה וכו’. עכ”ל. האם עכשיו יאמר שגם החלק הראשון שיצא שנים רבות קודם לכן בעוד הגהמ”ח בתוקפו וגבורתו, נכנסו לתוכו דברים ע”י זרים וזייפנים?! אלא ודאי שהכל יצא מקולמוסו הטהור של הגרח”פ ללא כל ספק. וזה ברור לכל מודה על האמת.

ומה שהוסיף עוד בקונטרס הנז’ שדברי הגרח”פ לא נתקבלו אצל שום פוסק, והא ראיה, שבמשך מאה שנה מעת שנדפסו דבריו הללו, לא הביא דבר זה בשום פוסק, ואף לא מהפוסקים הספרדים שמחבבים דבריו ורגילים להביא הרבה מספרו זה הדן רק בענייני אה”ע, כגון בניו הרב יפה ללב והרב ויען אברהם. וכן בספרים: שדי חמד, אבני האפוד, תעלומות לב, איש מצליח, ויחי יוסף, ויקח אברהם, רב פעלים, שואל ונשאל, דבר המשפט, סבא קדישא, יש מאין. וכולם היו אחר תקופתו ומזכירים ספרו, ומחידוש זה העלימו עיניהם, והסיבה כי היה תמוה בעיניהם מאד תקנה זו, ולא נתקבלה אצלם כלל. עכ”ד. טחו עיניו מראות, שבשלושה מהספרים שהזכיר, תעלומות לב חלק ב’ (חאה”ע הלכות גיטין סימן א’ דף ל”ו), ודבר המשפט (סימן מ”ו, דף קי”ב סוף ע”ב), ואיש מצליח חלק ג’ (חלק משפט וצדק סימן ס”ח אות ז’), אכן הביאו תקנה זו וסמכו עליה, ולא מצינו לאף אחד משאר הרבנים שהזכיר שיכתוב כנגד תקנה זו, אלא חלקם הביאוה וכנ”ל, וחלק לא הוצרכו להביאה בנדוניהם. ואם היה נראה להם אחרת מדברי הגרח”פ, היו מביאים דבריו וחולקים עליו בדרך ארץ ובכבוד כדרכה של תורה (וכמו שהוא עצמו בקונטרס הנ”ל לקמן עמוד ס”ט, על מי שכתב שהרב עין יצחק כתב אחרת מהחת”ס, באותו נדון של החת”ס, ולא הזכיר דברי החת”ס וחלק עליו להדיא אף שהוא בקי מאד בדברי החת”ס, מחמת כבודו. כתב כנגדו בקונטרס שם, דאם ככה בכל התורה נאמר כך, ואזדו כל הכללים שלא אומרים הלכתא כבתראי רק כשהאחרון הביא דברי הקדמון (כמ”ש מהרי”ט ח”ב חאה”ע סימן כ”ב והש”ך חו”מ סימן כ”ה ס”ק כ”א), ונעשה צחוק מכל הכללים, וזה עקירת התורה ממדריגה ראשונה וכו’. ע”כ. ולא נרגש שהוא עצמו כתב כיו”ב ממש. ואדרבא אם שם שהרב עין יצחק באותו נדון ממש לא הזכירו הוא טוען שאי אפשר לומר שעשה כן מחמת הכבוד, כל שכן בנ”ד שיתכן ולא הזכירו תקנה זו כיון שלא בא להם נדון כזה. וכ”ש דלקושטא דמילתא חלקם הזכירוהו וסמכו עליו).

ומה שכתב עוד בקונט’ הנז’: דאף ה”ראבנטשיקעס” (מדור הקודם) שנמכרו לעקר הציוני, כתבו כולם בפסקים שלהם שאין לבנות כלל על דברי החו”ש הללו וכו’, וציין לכמה מקומות בפד”ר. המעיין במקומות שציין יראה שההיפך הוא הגמור, שאמנם הגר”ש גורן בכרך ט’ (עמודים 211-213), לא סמך על דבריו, אולם הראשון לציון הגר”מ אליהו באותו פסק דין (שם עמוד 221) ביאר דברי הגרח”פ, דבודאי גם הוא מדבר במורדת, אלא שבזמן קצוב זה מוכיח ומחזק שהיא המורדת וסמך עליו. וכן הג”ר יוסף קאפח באותו פסק (בעמוד 217), הסתמך ע”ד הגר”ח פלאג’י אלו. וכן בכרך ז’ (עמודים 112-113), בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול, הראשון לציון הגאון רבי יצחק נסים והגאון רבי יוסף שלום אלישיב והגאון רבי בצלאל ז’ולטי זצ”ל, הסתמכו בכל עוז על דברי הגר”ח פלאג’י הנ”ל. וכן בכרך י”א הגר”ש דיכובסקי (בעמוד 206) הסתמך על תקנתו של הגר”ח פלאג’י בזה. ע”ש. וכן הראשון לציון הגר”ע יוסף זצ”ל סמך על תקנה זו בשו”ת יביע אומר חלק ג’ (חאה”ע סימן י”ח אות י”ג וסוף סימן כ’) וחלק ח’ (חאה”ע סוף סימן ב’). ועוד רבים ושלמים מהדיינים הבאים אחריהם.

וכן מה שהאריך בקונט’ הנז’ (עמ’ מ”ח) בענין הרחקה דרבינו תם לבאר דברי מרן הש”ע אה”ע (סי’ קנ”ד סעיף כ”א) בהאי לישנא: אומרים לו וכו’ ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא, דהיינו שמודיעים לו ד[לולא השאלה דמעושה, היה] מותר לקרותו כך. ע”כ. הוא הסבר מתוק מזפת, דחוק ורחוק מפשט הדברים, והעיקר חסר מן הספר. ולחינם השיג בלשון מדברת גדולות על מרן יביע אומר ח”ח (חאה”ע סי’ כ”ה אות ב’). ומה גם שכל המקורות שהביא בקונט’ שם כפי הנראה לקחם מהיבי”א, ובור ששתית ממנו מים וכו’.

1. ספר משפטי ישראל

ואחר כל זאת הופיע ספר “משפטי ישראל”, בעילום שם, שם גם ירו חיציהם בגדולי הדיינים בלשון מדברת גדולות. אך שם (סימן ו’) הואילו להסכים שהגר”ח פלאג’י “גאון אמיתי”, אך כתבו שכל דבריו (בחלק ב’ סי’ קי”ב) הם רק לשדלו לתת גט, כמו שכתב כמה פעמים בלשונו, ומה שכתב “לכופם לתת גט עד שיאמר רוצה אני”, אין כוונתו לכפייה ממש. הנה גם אם נאמר כן, מ”מ הרי הבאנו שהגרח”פ גופיה ביאר משנתו בח”ב (סי’ ל”ה) ומתבאר דאיירי התם בדין שיש בו מחלוקת אם כופים אותו להוציא, וכתב דבכה”ג דעבר שנה תמימה ולכל המרבה שנתיים, כופין אותו לגרש, כיון דאיכא בזה תקנה לאיש ולאשה, שאין כל אחד מהם יכול להשאר כך לבדו, ובכה”ג עדיף לן למסמך על הפוסקים שכופים לגרש בכה”ג, מאשר להשאיר המצב כך ששניהם אסורים בכבלי העיגון. ע”ש. הרי דאיירי בכפייה ממש, שבזה כל שיש אומרים שכופים, גם לאלו שלא כופים בכה”ג יש לכפות. ועוד דכפייה במאסר קילא משוטים. ועיין בשו”ת יבי”א ח”ג הנז’, שאף שצידד שהגרח”פ בתקנתו לא איירי בשוטים, מ”מ בצירוף דעת האומרים שכופים במאיס עלי יש להניחו במאסר. ע”ש.

ומה שהאריכו בספר הנז’ (סימן ד’) לדחות את דברי “דייני הרבנות” הרב ציץ אליעזר והרב יביע אומר, שדבריהם “תמוהים ומוזרים ודחויים לא שרירים ולא קיימים”, ועוד לשונות כיוצא בזה, וחשדו בגר”ע יוסף (עמ’ פ”ה) שאצלו איסורי ממזרות ואשת איש קלים משאר ההלכות. ע”ש. לא חפצו לדעת שאף שבכל צירוף לבדו יש מקום להתווכח, מ”מ בהתקבצות כל כך הרבה צירופים יחדיו יש מקום לפסוק כן במקום צורך כזה שיש חשש שהאשה תצא לתרבות רעה וכו’ (וכמו שביאר כל זה הגר”ע יוסף גופיה בהסכמתו לספר אדני פז אבידר חלק א’).

1. קונטרס גיטי כזב

ואחר פטירת מרן הגר”ע יוסף זצ”ל הוציאו קונטרס גיטי כזב, ולהטעות את הצבור החלו לכבד את מרנן הגרי”ש אלישיב והגר”ע יוסף, ולהעביר את ההתקפות לדיינים הבאים אחריהם ושקדמו להם. כך למשל כתבו (עמוד י”ח) שמפני לחץ ארגוני הנשים והחילוניים אין הם מקיימים אפילו את פסקם, ולדוגמא נקטו את הדיין יוסף גולדברג (כמובן בלי “הרב” כדרכם בכל דבריהם), שבספרו “אלו כופין להוציא” (עמ’ רמ”ב) כתב שהטוענת שלא כדרך אין לכופו להוציא ומקורו מהשד”ח בשם עדות ביעקב (סי’ ל”ו), ודיין זה עצמו פסק שיש חיוב גט במקרה זה וחייב במזונותיה. ע”כ. ולא ראיתי את הפסק שדברו (ויתכן והיו שם עוד צירופים), אך את ספר עדות ביעקב פתחתי, וראיתי שמבואר שם שאין “לכוף” להוציא, אבל נאמנת ויכולה ללכת ממנו ואין דינה כמורדת וחייב במזונותיה, ויש לכופו באיומים וכו’ רק לא בשוטים. וכן פסק בשו”ת ישכיל עבדי ח”ה (חאה”ע סי’ כ”ה). ע”ש.

עוד כתבו (עמ’ מ”ב) בשם “הרה”ר [הרב][1] יצחק הרצוג בספרו היכל יצחק” ח”א (חאה”ע סי’ ה’ סק”ב אות ה’) שמאסר ואפילו בצינוק לא נחשב כפייה. ותמהו: ויש לשאול את הדיינים המתירים כפייה בכלא ובצינוק כי הוא כ”בית הבראה”, אז מדוע בהלכות שבת החשיבוהו לפיקוח נפש וכו’. ע”כ. והמעיין בהיכל יצחק יראה שכתב בהאי לישנא: ואף שיש לומר שמאסר בארצנו הקדושה תחת ממשלת ישראל בתנאי מאסר אנושיים קל משוטין, מ”מ אולי עדיף שהכפייה לא תהיה ע”י מאסר אלא ע”י הטלת קנס וכו’. ע”כ. ומלבד שלא הזכיר צינוק, לא כתב שמאסר לא חשיב כפייה, אלא שהוא יותר קל משוטים, היינו שאם יש מקרים שמותר לכפות בשוטים כל שכן שמותר בזה להכניסו למאסר, וגם בזה המליץ שעדיף להחליפו בממון. ובעלי הקונט’ הנז’ שינו מלותיו כדי להכפישו.

ומה שכתבו (עמ’ כ”ה): יש בידינו עשרות פסקי דין שחייבו את הבעל לגרש על פי רבי חיים פלאג’י, והנה עושים כל זה במחשך וכו’ והסיבה לכך ידועה שהרי מרן הגרי”ש אלישיב ומרן הגר”ע יוסף ביביע אומר התנגדו בכל עוז לכפייה זו וכו’. ע”כ. וכמובן לא ציינו מקורות לדבריהם. אך שא נא עיניך וראה להגרי”ש אלישיב בפד”ר כרך ז’ (עמ’ 112) ולהגרע”י בשו”ת יבי”א ח”ג (חאה”ע סי’ י”ח אות י”ג) וח”ח (ס”ס ב’) שסמכו בכל עוז על דברי הגרח”פ.

ומה שכתבו עוד (עמ’ מ”ח) שמפורש ביבי”א ח”ג שהגרח”פ לא מדבר בכפייה ממש. “והרה”ר [הראש”ל הגר”י יוסף] דקר את אביו בעל היביע אומר זצוק”ל שאסר לחלוטין כפייה”. הנה באותו מקום שצייינו ביבי”א לא כתב כן אלא בדרך “אפשר”, ועכ”פ למעשה סמך בכל עוז על דברי הגרח”פ (עם צירופים אחרים) והורה להכניס את הבעל למאסר עד שיתן גט (ע’ יבי”א שם ס”ס כ’).

ומה שכתבו (עמ’ י”ח): שכל גדולי הפוסקים פסקו (כולל מרן היביע אומר) שמזונות מעוכבת הוא גזל גמור והדבר פוסל את הגט וכו’. ע”כ. ושוב (עמ’ נ”ג) ציינו מקור לכך משו”ת יביע אומר חלק י”א (חאה”ע סי’ ס”ה) וכתבו שהגט בזה בטל מן התורה מדין גט מעושה שלא כדין. ומזה תמהו על הדיינים בזה”ז. ע”ש. המעיין ביבי”א שם יראה שהביא בזה מחלוקת בין גדולי הפוסקים, אלא שלמעשה הכריע להחמיר, אך היקל אם פסקו הראוי לה למזונות, אך ביותר מזה אין לחייבו, דיאמר הבעל קי”ל כהפוטרים. ע”ש. וע”ע לו בשו”ת יבי”א ח”ה (חאה”ע סי’ י”ד אותיות ג’-ו’) ביתר שאת שהאריך במחלוקת הפוסקים בזה (ודעתו נוטה שלא לחייבו). ובשו”ת יבי”א ח”ח (חאה”ע סי’ ב’ אות ב’) צירף דעת הסוברים שחייב במזונותיה בנדונו. ע”ש. ועכ”פ בשום מקום לא כתב שהגט בטל מן התורה, ואדרבה בפירוש כתב ביבי”א ח”ו (חאה”ע ס”ס י’), וז”ל: לדעת הרמב”ם גט המעושה שלא כדין בישראל אין הגט פסול אלא מדרבנן. וכן דעת מרן הש”ע (סי’ קל”ד ס”ז) וכו’ וא”כ בדרבנן בודאי דשפיר סמכינן על כל הפוסקים הנ”ל להקל. ע”כ. וע”ע לו ביבי”א ח”ג (חאה”ע סי’ כ’ אות ל”ד) שכתב: שבית דין שפסקו לכוף את הבעל לגרש ע”פ איזה פוסקים, אפי’ טעו בדין והוי גט מעושה שלא כדין אין הגט פסול אלא מדרבנן וכו’. ע”ש.

עוד ראיתי להם (עמ’ מ”ז) שכתבו בשם הדיין [הרב] מרדכי טולידאנו בשו”ת מעשה בית דין (חחו”מ סי’ ה’) “עובדת סוציאלית היא כשליח בית דין אשר נאמן כשני עדים”. והמעיין בגוף הספר לא יראה שכתב כלל תיבות אלו, רק כל נדונו אם מותר לשמוע את חוות דעת העו”ס שלא בפני בעלי דין, אך בודאי לא סמכו עליה בעינים עצומות כלל כיעו”ש.

1. קונטרס דייני הכזב

ושוב מקרוב הוציאו קונטרס “דייני הכזב” אשר גם בו כתבו דברי כזב, ולדוגמא כתבו (עמ’ ט”ל) על פסק אחד הדיינים שהגט שינתן בעקבות פסקו בטל מן התורה, כי הגרי”ש אלישיב בקובץ תשובות ח”א (סי’ קפ”א) כתב שבכפיית גט לכל הדעות הפסק חייב להיות בפני הבעל, ודיין שיפסוק שלא בפניו הפסק בטל וכפייתו אסורה. עכ”ד. והמעיין שם יראה שמדבר באופן שהבעל לא בא כלל אף לא לדיון הראשון ולא שמעו עמדתו ויתכן והאשה דוברת כנגדו דברים לחינם. אך אם היה בנדונים הראשונים שפיר דמי. ובלא”ה הרי בנדון זה הבעל (שהוא בחו”ל) שלח נציג מטעמו לבאר עמדתו. ועוד שהגריש”א עצמו כתב לעיל מיניה (סי’ ק”פ) שאם סירב לבא והב”ד הוציא עליו כתב סירוב, אם הוא מהכופין להוציא הגט יהיה כשר גם אם ניתן מחמת האיום. ע”ש.

ומה שכתבו (עמ’ צ”ה) שמי שהמציא ראשון שכופים עפ”ד רבינו ירוחם (נתיב כ”ג חלק ח’) היכן שמרדו זה על זה י”ב חודש, הם “דייני הרבנות בלבד”. וכתבו שהם טעו בפשט וכו’, ודחקו איזה פירוש ברבינו ירוחם דדחיק ואתי מרחיק. אך לא גילו לציבור שהגרי”ש אלישיב (שלאורך כל הקונטרס התהדרו בפסקיו) בפד”ר ח”ח (עמ’ 323) הוא הוא אחד מדייני הרבנות (ואולי הראשון שבהם) שסמכו על רבינו ירוחם. והם עצמם בספר משפטי ישראל עדיין לא חשבו כל כך לדחוק בלשון רבינו ירוחם.

עוד כתבו (עמ’ ק”ה) בשם הגר”ע יוסף בשו”ת יביע אומר חלק י”א (חאה”ע סי’ ס”ה) שהיכן שמחייבים מזונות מעוכבת הגט בטל מן התורה. ע”ש. ולא דקו כלל בדבריו, ועכ”פ בודאי שאין הגט בטל מה”ת. וכבר ביארתי זה לעיל (על דבריהם בגיטי הכזב עמ’ י”ח ונ”ג).

ומה שהוסיפו (עמוד ק”ו) לרתום לעגלתם את הגרי”ש אלישיב בקובץ תשובות ח”ד (סי’ קס”ח-קס”ט) שהוכיח מגדולי הראשונים ומרן הש”ע שגם אדם שמותר לכפותו בשוטים אסור לכפותו ע”י אונס ממונו, וכל אונס ממון מבטל את הגט מהתורה. ועפ”ז כתבו שדיינים שמחייבים מזון מעוכבת מתירים אשת איש לשוק. ע”ש. המעיין בקובץ תשובות שם יראה שלא העלה על דל שפתיו כלל שהגט בטל מהתורה, רק הוסיפו על חשבונו מלים שלא עלו על לבו. ובעיקר הדברים, לא הבינו כלל דבריו, וגם הוא סובר שם שאם משלם בכדי שלא יכניסוהו לכלא שפיר דמי. ועכ”פ התם איירי בהיכן שלפי הדין אין כופים אותו רק שהדין שצריך לגרש. ועוד דדבר זה לא נפיק מפלוגתא, ורבים הסוברים שחייב במזונות כמ”ש ביבי”א הנ”ל. ובשו”ת ציץ אליעזר חלק ד’ (סי’ כ”ד) האריך בזה, ודעתו לחייב מזונות לכתחילה, וברצותם כותבים על הרב ציץ אליעזר שהוא מגדולי ישראל (בקונט’ עמ’ קמ”א), וברצותם מתעלמים מדבריו או שדוחים אותם בחוזק יד (עיין במשפטי ישראל עמ’ ע”ו שכתבו על דבריו בזה שראיותיו תמוהות וכו’).

עוד האריכו (עמ’ ק”כ-קכ”א) שדין בית דין הגדול לערעורים פסול לפי ההלכה ודינו כערכאות הגויים וכו’, וסמכו בכל עוז על עדותם של גדולי ישראל הגר”ע יוסף בשו”ת יבי”א ח”ב (חחו”מ סי’ ב’) והגרי”ש אלישיב בספר משוש דור ודור (עמ’ 268) על הבעיות שלעתים היו שם. אך שכחו ששניהם ישבו שנים רבות בבית הדין הגדול לערעורים! וכל חייהם נלחמו להכניס לשם דיינים כלבבם, ואת דיינים אלה עתה תוקפים בעלי קונטרס זה. ואף שבודאי תמיד יש מה להעיר ולתקן, אך חלילה לשוויינהו לכולי דייני כרשעים ומרימים יד בתורת משה!

וביותר תמוהים דבריהם בסוף הקונטרס (עמ’ קכ”ב) שגיטי הרבנות בטלים מן התורה, אחר שפוסקים כפייה שלא בפני הבעל ובמזונות מעוכבת וכו’ כמ”ש הגרי”ש אלישיב. וכבר ביארנו לעיל שכתבו בשמו דברים שלא עלו על לבו. אך מה שסיימו שאין בגטי הרבנות אפילו ריח הגט, ואף אשת כהן מותרת לחזור לבעלה, אם הגט היה בהסכמת הבעל יש צד גדול להתירה לחזור אליו, ואם היה בכפייה, אפילו הוא בר כפיה מותרת לחזור לבעלה כהן “לכתחילה”, כיון שגיטיהם בטלים מה”ת, שדינם כערכאות של גויים שכפו גט. וכל השומע יצחק להם, איך מקנאות “להחמיר”, באים “להקל” ולהרבות חללים בישראל. ושכחו שאותם דיינים שעשאום כגויים מונו על ידי גדולי ישראל ובראשם הגרי”ש אלישיב והגר”ע יוסף שהתהדרו בכל הקונטרס בפסקיהם. ומנא להו לעשותם אף לא כישראל פשוט כשר שכפה גט שיש בזה משום ריח הגט. ומה שהוסיפו שאף שלדעת הרמ”ה (סי’ רנ”ה) כפיית גט שלא כדין ע”י ישראל אסורה לחזור לבעלה כהן מדרבנן, מ”מ ספיקא דרבנן לקולא. לא ידעתי להיכן נעלם “ספיקא דאורייתא לחומרא” לדעת רבים וטובים ראשונים ואחרונים שבמקרים שסמכו עליהם הדיינים מותר לכפות אפילו בשוטים והגט כשר מדאורייתא ומדרבנן. וכבר כתב ביבי”א ח”ג (חאה”ע סי’ כ’ אות ל”ד): שבית דין שפסקו לכוף את הבעל לגרש ע”פ איזה פוסקים אפי’ טעו בדין והוי גט מעושה שלא כדין, אין הגט פסול אלא מדרבנן וכו’. ע”ש. וכל שכן במקרים של הדיינים שעל פי רוב סמכו על גדולי הפוסקים ועד גדולי האחרונים ובראשם מרן הגר”ע יוסף זצ”ל. ואילו בעלי הקונט’ הקצינו לומר (עמ’ קמ”ב) שכל גרושות הרבנות הם בחזקת אשת איש ואין דרך לברר אצל האיש או האשה ובודאי לא בפרוטוקולים של הדיינים שהם פסולים לעדות ודיינות וכו’. ובזה חלקו על הגר”ד לנדא שאמר שמורה לשואלים לברר ולבדוק כי יש גם גיטין פסולים (והם כתבו בשמו בעמ’ י”ט שחייבים לעשות גט שני בכל מקרה, וציינו למס’ טלפון 025805801 לשמוע ההקלטה, וכל השומע שם יראה ששינו וזייפו מלותיו). וגילו פרצופם שלא באים להחמיר ולתקן, אלא להיפך באים להקל ולהרבות חללים וממזרים בישראל. ה’ ישמרנו מהם ומכל כיוצא בהם. אף שיש בדבריהם נחמה פורתא לראות סימני הגאולה (המובאים בסוף סוטה). ויה”ר שנזכה לגאולת עולם בב”א.

*

והיו הדברים הנ”ל למראה עיני גאון עוזנו

מו”ר ועט”ר מרן ראש הישיבה יחשל”א

והילך דברי קדשו:

ראיתי כל דברי ידידנו הה”כ עליון למעלה שליט”א, ויישר כחו ששיבר מתלעות עול ומשיניו ישליך טרף, וחלילה לתורת אמת שתפול ביד זייפנים ורמאים. ואחרון הכביד שכותבים שאפשר לשמוע הקלטה מהג”ר דוב לנדא, ולהקל על הקורא “העתיקו” דברי הרב לנדא בסילוף, “המעתיק הרים ולא ידעו, אשר הפכם באפו” (איוב ט’ ה’). והא לך נוסח ההעתקה שלהם והנוסח המקורי בטלפון מס’ הנ”ל:

נוסח ההעתקה

… השאלה למה החרדים נושאים גרושות של רבנות? כיצד יתכן לקחת גרושות בלי לעשות גט שני! אני לא מבין איך אנשים חרדים יכולים לסמוך על זה?! למה לא לומדים את ההלכות האלו… אני מדבר על זה וצועק על זה אצל יחידים שבאים אצלי… אנשים שסביבי יודעים. יש שם בעיות רבות כפייה ושמות אני צועק על זה לא מהיום…

     הנוסח המקורי

… אבל יש לי כן טענה על היהודים החרדים למה תמיד לא מבררים כשנושאים גרושות, למה לא מבררים, למה לא עושים גט שני. למה לא לומדים את ההלכות האלה בכולל… אני לא עושה אסיפות זה לא תפקיד שלי אני לא עסקן אני רק דברתי עם אנשים יחידים, לא עוסק בדברים האלה, כמה פעמים אמרו לי שידוכים עם גרושות אמרתי להם לברר איך היה הגט אנשים שאני מכיר אמרתי… למה לא מבררים שנים אני מדבר על זה.. התחלתי לדבר על פסול,  אי אפשר לפסול את הכל סיפורי כפיה ושמות וכל הדברים האלה… אני לא עוסק בזה אני לא הכתובת באתם לכתובת לא מתאימה…

ושמעתי הסיבה לכל זה כי פעם היו רשאים בתי-דין “חרדיים” לסדר גיטין כראות עיניהם, עד שראו חכמי הדור שיש מהם גיטין מזויפים בשמותיהם מחוסר ידיעה שהם בטלים ומבוטלים מן התורה, כגון שכותבים לאשה ספרדיה “טופאחה” במקום תפאחה (תפוח בערבית). ולבעל ספרדי “טשאטשו” במקום תאתו (שהוא קיצור מן חתאתו, אלא שבני עדה מסוימת מוסיפים “טש” במקום אות תי”ו, כגון “תשאי” במקום “תאי” (תה), וכן אומרים “סוגה בתשותשנים” (!) כאשר שמעתי באזני). וייזכר על הטוב הרה”ג ר’ ישכר דוב הגר זצ”ל (האדמו”ר מסאווראן) שהיה בקי בשמות הספרדים יותר מספרדים. כאשר סיפר שהוא היה אב”ד באשקלון ובא לפניהם יהודי אחד לגרש ואמר שקוראים לו “שושו”, ואמר להם שכותבים “סוסו” בסמ”ך שכך הוא עיקר השם, ושכן מפורש בספר ויקרא אברהם (אדאדי). וכן ידוע מו”ר הרה”ג ר’ יוסף סוסו הכהן זצ”ל בבאר-שבע. ועוד בא לפניהם אחד בשם צפנני (שם ידוע בג’רבא) ואמר להם לכתוב בסמ”ך כי הוא ג”כ קיצור משם יוסף. וכשראו חכמי הדור כן תיקנו ע”פ החק שרק דיינים מוסמכים ע”פ הרבנות יסדרו גיטין, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. ועכשיו נהפכה הקערה על פיה, זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל וכו’. והשי”ת יעזור שיהיה שלום בין דייני ישראל, ודברי חכמים בנחת נשמעים. הנך יפה דודי אף נעים. ובא לציון גואל אכי”ר.