הרב חנוך הכהן

במילה שבת יש דגש חזק באות ב'. לפי מה שאני מבין היינו אמורים לומר שבבת (להכפיל את האות ב). במקום זאת אנו שמים דגש באות ב' וזה מראה לנו שהיו אמורות להיות 2 אותיות ב'. שאלתי היא, למה היינו אמורים לומר שבבת עם 2 אותיות ב'? מה הסיבה?

שמות ט"ז יב' "שמעתי את תלונת בני ישראל..." "נ" של תלונת בדגש חזק למרות שלפניה תנועה גדולה (שורוק) ולא קטנה. מדוע?

וכן כתב ראב"ע בספר צחות וז''ל: ואם היה סוף המילה ה''א נח נעלם, והמילה שֵׁם, איננו עבר או עתיד, אם הוא סמוך הטעם כפי הענין הנו בקמץ קטן, כמו ומקנֵה הבהמה (בראשית מז,יח). ואם הוא מוכרת הנו בפתח קטן כמו ומקנֶה רב (במדבר לב,א) וכו'. עכ''ל. וכן יש במכלול לרד''ק בשער דקדוק השמות וז''ל: מִפְעֶה - והה''א למ''ד הפועל מִקְנֶה, מִבְנֶה, מִשְׁנֶה, מִקְרֶה. ואם פ''א הפועל גרונית המ''ם בפתח מַעֲנֶה, מַעֲדֶה, מַחְסֶה (א"ה מחסה יש בתנך גם בשווא וגם בחטף), מַחֲנֶה, מַעֲשֶׂה. ויש בפתח גם בלא אות גרונית מַרְאֶה, מַדְוֶה, מַשְׁקֶה, מַטְוֶה, עד שלל מַרְבֶּה, כולם במוכרת ועי'ן הפועל בהם סגול. ובהסמכם בצירי מַחֲנֵה דָן, לְםַרְבֵּה המשרה, מַחְסֵה כזב, ומַשְׁקֵה צמא (א''ה לפנינו ישעיה לב,ו בסגול), ומראֵה כבוד ה', מרעֵה עדרים, כמקרֵה הכסיל וכו' עכ''ל. וכך כתב גם בסוף שקל פָּע שסמיכות שֶׂה בצירי שֵה כשבים. וגם בשקל פִּעְלֶה כתב: צִחֵה צמא צירי מפני הסמיכות, וכן כל המשקל לא ישתנה בסמיכות כי אם מסגול לצירי. וכן אִשֶּּּּׁה לה' סגול, אִשֵּׁה ריח ניחוח צירי. ומן הסתם כתב גם בעוד מקומות וכל היד המרבה לבדוק נשכרת.

בבמדבר ט, יג (ובעוד מקומות) כתוב "ובדרך" ואין דגש ב'ד'. למה לא, הלא השוא לפני ה'ד' הוא שוא נח?