ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו שלום (יח. ז)

"להקיף את הכל אי אפשר, על כן אכתוב מעט זכרונות מהזמן האחרון".

היה זה בעיירה, בה חיו אנשי מורא, אף

אף כאן נזקקים אנו למבטו הזך של רבי אברהם בן הרמב"ם: המעפילים לא שמו לב לנקודה שחטאם בפרשת המרגלים לא היה בעצם ההשתדלות, כי אם בכך שהגיעו לזה, ואחר שהגיעו, לא שייך להפכם למאמינים כפייתיים. כרגע הם בדרגת בטחון פחותה יותר וההשתדלות לגביהם היא חיוב. במצב זה, להתנהג כבוטחים הרי זה נחשב כהוללות והסתמכות על נס, לכן אסר עליהם משה לעלות. וכאשר עלו, הכתוב מגדיר את מעשיהם בחריפות "ותזידו ותעלו ההרה" (לקמן יד, מג). וכשם שנענשו על חוסר בטחונם במרגלים, באותה מדה נענשו על בטחונם המופרז במעפילים, כי "לא כל הרוצה לטול את השם, יבוא ויטול" (ברכות פרק ב’ משנה ח’).

"זה אח שלך!!" טענה אמו. "ככה מלמדים אתכם? זה החינוך שקבלתם?!" החרה אחריה אביו. אחרים הזכירו לו את מצות "ואהבת לרעך כמוך" והלכות בין אדם לחברו.

רש"י מבאר את טעם הכפילות "נתון תתן" – "אפילו מאה פעמים". ויש להבין איך אפשר לבקש מאדם לתת מאה פעמים ולומר לו "ולא ירע לבבך בתתך לו"?

ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוקים אותך

קשיים רבים וחבלי קליטה עברו על ישיבת "כנסת חזקיהו" עד הגיעה אל המנוחה והנחלה בשנת תשט"ו בכפר חסידים לימים רכסים שבצפון. ברם, דבר אחד התנהל כראוי ובלי בעיות – יחסה של המועצה לישוב היה חיובי, בעוד שבשאר ישובי הארץ נערמו על דרכם של מוסדות התורה קשיים, והתנכלו להם והצרו צעדיהם, כפר חסידים היתה בתחום זה יוצאת דופן. גם שם לא היו ראשי הציבור שומרי תורה ומצוות, אך מעולם לא הערימו קשיים בדרכה של הישיבה, והיה הדבר לפלא.

יש אדם המשופע בכסף וזהב לרכוש בגדים לרוב, אך אינו משתמש בהם כיון שרתוק למיטת חוליו, ולכן מבקש יעקב אבינו בחכמתו כי יזכהו ה' ללחם שיוכל לאכול לשובע נפשו, ובגד שיוכל להשתמש בו.