לב טהור

ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש – הפסוק מדבר על המצוה להיות נדיב. וצריך להבין הרי כדי להיות נדיב יש צורך בכסף רב וגם ברצון לתת, ולזה מתאים מה שנאמר “וכל אשר נדבה רוחו אותו”, שהוא מוכן להתנדב כל מה שיכול לתת, אבל מה זה שייך לנשיאות לב, הרי אם לבו פתוח כאולם אבל אין לו מה לתת, מהיכן יביא נדבה? אלא, מסביר האור החיים הקדוש שקיימים שתי דרגות במתנדבים: יש הנותן ברצון נפשו כפי יכלתו וערך ממונו, והוא במדרגת “נדבה רוחו”, וזו מעלה גדולה שנותן מכל הלב, ויש מדרגה גדולה יותר שמגודל טוב לבו, הוא מתנדב יותר מיכלתו, ולזה יקרא “נשאו לבו”, שהלב והרצון לתת ולעזור מנשאהו להיות עשיר גדול יותר ממה שהוא. וזו מעלה גדולה שהאדם יכול לפעול בכח הרצון שלו יותר מיכלתיו, ולפעול פעולות שאין לו בהם אחיזה במציאות.

ומצינו כעין זה בפסוק “וכל הנשים אשר “נשא לִבָּן אתנה בחכמה טוו את העזים”. מפרש רש”י שהיתה אמנות מיוחדת וחכמה יתרה שטוו מעל העיזים. וצריך להבין אם היה צורך בחכמה יתירה לטוות בצורה כזו, איך הדבר נעשה ע”י הנשים הללו שלא ידעו את המלאכה, למרות שהיה להם נשיאות לב ורצון גדול, אבל צריך חכמה וידיעה בעשיה ולא מספיק רצון טוב, כי זו לא רק התנדבות אלא מעשה ממש המצריך ידיעה ומומחיות גדולה. אלא, זוהי התשובה, נשיאות הלב והרצון העז שהיו חדורים בהם, כמו שנא' “נשא לבן אותנה”, הוא שנתן להם את הכח לתת יותר ממה שיש להם ולעשות יותר מתחום ידיעתם, כי הכל תלוי ברצון הלב. הלב נושא את האדם, ולא להפך. ועל זה נאמר בפסוק “מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים”, לכל התוצאות והמעשים יש מקור אחד שהוא מצמיחם והוא שורש לכל הפעולות – הלב והרצון. ולכן ביקש דוד המלך ע”ה בתהלים “לב טהור ברא לי אלקים”.

מסופר על הגאון רבי אליהו הכהן זצ”ל בעל “שבט מוסר” שהיה רגיל לחלק מכספו לעניים, בהיותו עשיר ובעל נכסים. לימים, ירד מנכסיו ולאט לאט התרגל להצטמצם, מכר את חנותו ועדיין המשיך לחלק צדקות כפי יכולתו, אח”כ היה מוכרח למכור גם את ביתו ולגור בבית שכור, והשתכר לחם צר ומים לחץ, אך לא התלונן אלא אמר לעצמו: “מן השמים הדבר והכל לטובה!”. הגיעו ימי החג, באו אליו העניים לבקש וראה את מצבם האומלל. נכמרו רחמיו וקרא ברגש: “רבונו של עולם! איני מבקש על עצמי, אלא רק כדי שאוכל לעזור ליהודים ולהיטיב להם!”. והנה באורח פלא, מאז, זכה לסייעתא דשמיא, והחל בעסק אשר תוך זמן קצר השיבו למצבו הקודם, ויכול היה שוב להשפיע בשמחה ולתת ביד רחבה ובנפש חפצה לכל יהודי. ללמדך כי הרצון הוא מעל היכולת.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן