נתינה מכל הלב

ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם וגו' – בגמ' ב”מ דף פו: איתא אמר ר”ח ב”ר חנינא וכן תנא דבי ר' ישמעאל: בשכר שלשה זכו לשלשה. בשכר “חמאה וחלב”, זכו למן. בשכר “והוא עומד עליהם”, זכו לעמוד הענן. בשכר “יוקח נא מעט מים”, זכו לבארה של מרים. והדבר מפליא, באיזו זכות זכה אברהם אבינו לשכר כה גדול ורוחני של ירידת מן, באר מים, ועמוד ענן במשך ארבעים שנה עבור דברים כאלו קטנים וגשמיים, וכי מי אינו נותן לאורח מעט מים או חמאה וחלב?

אלא, מבאר בספר 'שיחות מוסר' לגר”ח שמואלביץ' שאותו מעשה עצמו שעשה אברהם אבינו ערכו גדול לאין שיעור מאותו מעשה שיעשה אדם אחר. אע”פ שלמראה עינינו נראים המעשים שוים, בכל זאת ישנו הבדל שמים וארץ ביניהם, כי לא הכל תלוי בנתינה אלא גם בכוונה, מה עומק כוונתו של הנותן ורצונו ולבו הטוב וכיצד הוא נותן. ואברהם אבינו, למרות שהיה חולה ולמרות שהקב”ה בא לבקרו, עזב את הכל, דאג לאורחים, ונתן בכל לבו מעט מים. זה שווה הרבה יותר מאחרים שנותנים כל אילי נביות, אך יש להם נגיעות וחשבונות. עם אותם מעט מים, נתן אברהם אבינו את “נפשו” וכל לבו לאורחים, לכן זכה לדורות למתנות רוחניות כה גדולות, כי גם הנתינה שלו איננה נתינה גשמית אלא נתינה רוחנית מלב ונפש.

בהקשר זה נביא את הסיפור הבא: קשיים רבים וחבלי קליטה עברו על ישיבת “כנסת חזקיהו” עד הגיעה אל המנוחה והנחלה בשנת תשט”ו בכפר חסידים לימים רכסים שבצפון. ברם, דבר אחד התנהל כראוי ובלי בעיות – יחסה של המועצה לישוב היה חיובי, בעוד שבשאר ישובי הארץ נערמו על דרכם של מוסדות התורה קשיים, והתנכלו להם והצרו צעדיהם, כפר חסידים היתה בתחום זה יוצאת דופן. גם שם לא היו ראשי הציבור שומרי תורה ומצוות, אך מעולם לא הערימו קשיים בדרכה של הישיבה, והיה הדבר לפלא.

לימים, פגש המשגיח הגאון הצדיק אליהו לופיאן זצ”ל את ראש המועצה, והביע בפניו את הוקרתו והערכתו על התנהגותו. סח לו הלה את סיבת הדברים: “בית הורי בפולין היה בית דתי מאוד, והם רצו מאוד שאלמד בישיבתו של “החפץ חיים” בעיירה ראדין. לעומתם, אני הייתי מושפע מאוד מהלכי הרוח שנשבו בעיירה, הרעיונות של הסוציאליזם, ציונות ובנין הארץ היו חשובים בעיני יותר. אך לא יכולתי לסרב להם, ונסעתי לישיבה בראדין. שם קיבל אותי “החפץ חיים”, בחן אותי ושוחח עמי. כיון שתהה על קנקני, החליט כי איני מתאים לישיבה, וסרב לקבלני ללמוד. רכבת מראדין היתה רק פעם ביום, ולכן היה עלי להישאר בלילה בישיבה, ולנסוע למחרת. “החפץ חיים” הזמין אותי לישון בביתו (איני יודע אם מתוך היותו בעל חסד כה גדול, או שפשוט לא רצה שאהיה אפילו לילה אחד יחד עם תלמידיו שמא אזיק להם…), הכין לי ארוחה והציע לי מיטה לישון, והוא ישב ללמוד ליד השולחן. ידעתי כי מדברים עליו גדולות, ומאד התרגשתי מהתנהגותו. עשיתי עצמי כישן, ובעד העיניים ה”כמו” עצומות עקבתי אחרי התנהגותו. בשעה מאוחרת חש “החפץ חיים” כי קר מאוד בחדר, וחשש כי קר לי. הוריד את מעיל הפרווה שלו, כיסה אותי, וחזר ללמוד, כשהקור בחוץ מקפיא וגם בתוך החדרים קר מאוד. הוא היה אז מפורסם מאוד, מגדולי הדור. חיבר ספרים שכל בית ישראל למד בהם, ואני נער צעיר שאפילו לא הכירו בכלל. הוא רואה שאני לא הולך בדרכו, דבר שודאי מאוד כואב וחורה לו, אבל את המעיל שלו הוא נותן לי כדי שלא יהיה לי קר! המעיל הזה של “החפץ חיים” מחמם אותי עד היום! לאנשים שמחנכים להתנהגות כזאת, אני יכול רק לעזור, ודאי לא להפריע”.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן