דברי זכרון לכבוד המנוח רבי יהונתן מאזוז זצ"ל – שנלב"ע ביום חמישי האחרון

(כ”ו כסלו התרפ”ט – א’ שבט התשפ”א)

צר לי עליך דודי יהונתן נעמת לי מאד…

כמה נעים היה להפגש עם הדוד הישיש מצפת רבי יהונתן מאזוז ז”ל, איש חזון ומעש, רב פעלים לתורה ולתעודה, מורה מחונן, חזן ושליח ציבור, נוצר מסורת קדומים, מרביץ תורה ברבים, איש שיחה, ועוד ועוד.

להקיף את הכל אי אפשר, על כן אכתוב מעט זכרונות מהזמן האחרון.

בחודש אב התשע”ט ניצלתי את הנופש בעיר הקודש צפת, וביקרתי בביתו פעמיים, זה היה כשכולו טרוד ולחוץ להספיק להוציא לאור את הספר “אני חומה” על התורה להגאון רבי חומאני עלוש זצ”ל, לכבוד יום האזכרה ביום ג’ אלול. הספר היה אחרי כל השלבים, עריכה ועימוד, ועבר כעת את הגהתו האחרונה, לפני הדפוס. “חשבתי לתומי” אמר לי, “שאם חומש בראשית לקח לי שבוע, אז תוך חודש ימים אסיים, אבל התבדתי כשראיתי שחומש במדבר וחומש דברים הם יותר משליש מהספר, והמחבר האריך בהם יותר…”

דפי ההגהה שהיו לפניו של פרשת ואתחנן, ובלבי חשבתי “אין סיכוי שתספיק דוד ישיש… רק הדפוס לפחות שבוע”. אבל שמתי מחסום לפי, שלא יתרפה במלאכתו ותעצב רוחו. והנה לתדהמתי כשהגיע יום האזכרה, הגיע ר’ יונתן כולו קורן ומאושר עם חבילות הספרים, כאומר: “ניצחתי! בסוף הספקתי!”

בטוחני שרבי חומאני עלוש יצא היום לקבל פניו במרום. הוא שיגע וטרח וויתר על חיבור אחר אישי שלו שימתין בצד לצורך ההדרת ספרו של רבי חומאני, אין לך דבר גדול מזה!

לאחר זמן תהיתי בלבי אם יזכור את בקשתי לשלוח לי ספר עם הקדשתו האישית, חלפו שבועות וחודשים ואמרתי “כנראה שכח”. אך שוב התבדתי, הדוד החביב לא שוכח, והספר בסוף הגיע אלי בדואר עם הקדשתו וברכתו בכתב ידו המיוחד.

והנה עם כל טרדתו בספר האמור, הקדיש לי המנוח מזמנו כמה שעות טובות, וקיבלני בביתו במאור פנים ובעיניים בורקות “ברוך הבא נכדו של רבי יחזקאל… מה שלום סבא ומה שלום סבתא…”

זו היה שעת בין הערביים כשעתיים לפני “מנחה וערבית”, ישבתי עמו לשיחה ערנית ומרתקת, זכרונו חד כתער מלוטש, אין “נדמה לי” או “אולי” כל מה שראה, למד, קיבל או שמע, חקוק היה בזכרונו הבהיר, ועומד לשליפה על קצה הלשון.

הוא ביקש שאתכבד בענבים טריים מהמקרר. קמתי, לקחתי, שטפתי ושמתי בצלחת לפנינו, אך הדוד לא נחה דעתו, ופתח בסיפור: “באחת משבתות אחינו (שבת שלפני ראש חודש) בג’רבא, דרש לנו הרב דוד עידאן זצ”ל, ובין הדברים דיבר על זהירות מתולעים שמצויים בפירות, והזהיר שלא לשטוף את הענבים כשעודם תלויים ומחוברים באשכול, כי יש חשש שחרקים קטנים נאחזים בדיוק במקום החיבור ואינם יורדים בשטיפה.

“לאחר הדרשה ותפלת מנחה” ממשיך הדוד לספר, “צעדנו לביתנו חיש להספיק לסעוד סעודה שלישית לפני השקיעה, ואז אמר הדוד רבי כמוס: ‘מה שאמר רבי דידו זו לא גוזמא או חסידות! אכן כך צריך להזהר’. וכמובן כך אנו נזהרים מאז” – חתם ר’ יהונתן את דבריו.

הבנתי את הרמז, הפרדתי את הענבים מהאשכול וניגשתי לשטפם תחת זרם מים צוננים.

ככה ברוח סיפורים ומעשיות מימי אבותינו ורבותינו מאי ג’רבא, כשעל השלחן כיבוד קל ונעים, חלפו להן שעתיים תמימות בלא להרגיש, והדוד שופע ושופך… על כל שאלה, מנהג, רב או משפחה, אתה מקבל תשובה בהירה עם כל ההיבטים.

ואספר עוד אנקדוטה מחוייכת ששח לי, על דרשותיו המופלאות ומלאות הומור של מרן רבינו הגדול רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל.

פעם אחת אמר רבי חויתה בדרשה: “למה עשו אמר ‘יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי’?

“אתם יודעים עשו הרשע הזה” – אמר רבי חויתה, וכולם נדרכו לשמוע את דבריו, “לא מיניה ולא מקצתיה, נראה לכם שבכלל אכפת לו מאביו אם יצטער או לא, אלא מה, אמר יש לי בעיה, אם אהרוג את אחי אצטרך לשבת עליו שבעה… ומה אני צריך את בית הסוהר הזה עכשיו? על כן אחכה תכף יגיעו ימי אבל אבי ואהרוג את יעקב, וככה ‘אחסוך’ ואשב שבעה על שניהם…” סיים רבי חויתה, וכל הקהל התמוגג מצחוק.

ככה הייתי מיסב בבית הדוד המנוח, והנה באה והגיעה שעת המנחה.

זכיתי והוצע לי על ידי בני המשפחה לקחתו ברכבי לבית הכנסת “רבי חומאני עלוש”. אך כשבא להכנס ולהתיישב ראה ברצפת הרכב עיתון, מיד אמר: “יש בזה דברי תורה?”

“מה פתאום” עניתי, זה עיתון של פרסומות. אך הוא בשלו שוב שאל: “בטוח?”

“כן, בוודאי” עניתי, רק אז הואיל להכנס ולהתיישב. כל כך נהנתי מהמעשה הפעוט הזה, המעיד הרבה על יראת שמים זכה.

גם בנסיעה המשכתי לשאול ולדרוש על מנהג מסויים אם נהגוהו בצלא לכבירה בג’רבא (הייתי עומד ועוסק בהוצאת ספרי למען ידעו דורותיכם חלק ב’) והוא משיבני כלאחר יד, כאילו לא חלפו מאז שבעים – שמונים שנה. זכרון מדהים!

הגענו אל רחבת בית הכנסת, והדוד החביב מבקש להנעים לי את הנופש: “מחר מתקיים כאן יריד, שוק גדול, יש כאן מציאות מיוחדות, כדאי לך לבוא עם המשפחה…”

לאחר תפלת מנחה נהנתי לשמוע מפיו שיעור קצר ומרתק, כל יום בנושא אחר. ביום ראשון – היה מוסר שיעור בגמרא מסכת ברכות (המובא בחק לישראל באותו יום), ביום שני – הלכות מספר בן איש חי, ביום שלישי – פרשת השבוע, וכן הלאה. זו היתה תקופת “בין הזמנים” וסביבו הצטופפו הרבה אורחים מכל הגוונים, כשהם תמהים לתומם על הזקן הפשוט והנפלא הזה שפיו מפיק מרגליות.

וכעת נכתוב על קצה המזלג סקירה קצרה על חיבוריו:

א. ספרו הראשון והמפורסם “יהדות האי ג’רבא” – ספר דברי ימי יהודי האי ג’רבא, הוציאו לאור לפני כארבעים שנה, בחודש חשון התשל”ט.

“מיום שעליתי ארצה” מציין הוא בהקדמתו, “ראיתי חובה לעצמי לחבר את הספר הזה, המניעים לכך שני דברים: 1. שמתי לב כי עדה מפוארה זו נדחקת לקרן זוית פה בארץ… 2. יום אחד נכנסתי לחנות ירקות וביקשתי לקנות משהו, משראיתי את החנות ריקה – פלטתי את המשפט התלמודי הידוע ‘ריקם – ריקם לגזירה שוה…’ מיד פנה אלי זקן אחד ואמר לי: ‘אתה עולה מג’רבא?’ עניתי לו בחיוב, אך תמהתי ‘וכיצד הכרת אדוני כי אני מג’רבא?’ ענה ואמר: ‘פתגמים כאלה אפשר לשמוע אותם כעת רק מעדה קדושה זו’. משהסתכלתי בו בעינים של שמחה ופליאה כאחד, הפטיר ואמר: ‘כן! כן! יהודים אלה בני אברהם יצחק ויעקב, מקור יהודי כשר, אותנטי מוחלט!’ …אז אמרתי יהיה זה חטא גדול אם אמנע מלכתוב ולפרסם טיבה של עדה נאמנה זו…”

ב. חיבורו השני “זרע ברך השם” – ספר יוחסין למשפחת מאזוז, יצא לאור בשנת התשנ”ט. כידוע משפחת מאזוז בעלת ייחוס מפואר ומהודר, ומאידך צנועים ושתקנים ואינם עושים עסק מעצמם… ספר זה הנו ברכה לזרעם למען ידעו דור אחרון מעשה אבות סימן לבנים. זכורני כשיצא הספר ועודני נער קטון, וראיתי את אשר שירטט וכתב בשבח מר זקני הגאון הצנוע רבי יחזקאל מאזוז נר”ו, נתמלא לבי בהרגשה מיוחדת, הרגשה מחייבת…

בהקדמתו הוא מציין שספר זה התחולל ברעיון לפני שנים רבות אך לא אסתייעא מילתא, עד ש… הגיעה חופשה מאונס – “החלקתי בדרכי לעיר ושברתי את הרגל, ידעתי כי חודשים שלמים עלי להיות מרותק בביתי, אז אמרתי זה הזמן המתאים ביותר…”

ג. הספר השלישי הוא “יוסף חיים”, יצא לאור בשנת התשע”ב. ובתיווך מוה”ר הגאון הרב צמח מאזוז שליט”א לקחתי חלק בעריכתו. זכורני שהרב צמח המריץ וזירז את המלאכה, כי בעליה איש זקן ועבר גיל גבורות ולא תדע מה ילד יום… אך כפי הנראה מכיון שספר זה הוציאו לכבוד אביו ר’ יוסף מאזוז ז”ל וכבר הבטיחה תורה “למען יאריכון ימיך”, זכה להשלימו ועוד ספרים הבאים אחריו. וכמו שסיים תפלתו שם בשלהי הקדמתו: “וכשם שזיכתני להשלים ולסיים את ספרו של אבא ז”ל, כך תזכני לסיים את מה שחננתני לחבר ולכתוב לעבודתך וליראתך יתברך”.

ספר זה בנוי על מוסרי הגאון רבי חיים פאלאג’י זצ”ל בספרו חוקי חיים, עם “תוספת ברכה” מאת המנוח ר’ יהונתן, ברצונו לקיים את כוונת מר אביו שחיבר כן כמעשהו, אלא שכתבי ידו אבדו כאן בארץ. בין שורותיו ותוספותיו הובאו הרבה הנהגות ועצות חינוכיות, מוסר והלכות לדברים שאדם דש בעקביו. גם בהקדמת ספר זה אנו מוצאים מתולדות אביו ובני המשפחה, דברים מרתקים בפני עצמם.

ד. הספר הרביעי “ויען יהונתן” – חידושי תורה, פירושים ורעיונות. בעריכתו השתתף רבי אחא’י קניאל בוכריץ נר”ו, ויצא לאור בשנת התשע”ג.

נוסף לספר זה קונטרס מיוחד הכולל ביאור כל “ויהי” – “והיה” שבתורה, ובנוי על דרשות חז”ל “אין ויהי אלא לשון צער”, וכן “אין והיה אלא לשון שמחה”. המנוח לקח פרויקט קשה ומסובך זה על עצמו לבאר בכל מקום שנאמר “ויהי” או “והיה” המוזכרים בתורה, מה צער או שמחה יש בהם.

בהקדמתו לקונטרס זה הוא מציין ששמו המלא רמוז בתיבת “ויהי” – ורג’אני, יהונתן, ישועה, הי”ו. ובדרך הלצה הוסיף וכתב: “שמי הרשמי הוא יהונתן ישועה, אולם אמי ז”ל הוסיפה לי עוד שם, והוא “ורגאני” – כשם אחד ממיני הדגים, מפני חשש מעין הרע… ועתה מתיישב לי הדבר הטעם שבחרה אמי ע”ה שם דג זה דוקא מכל שלל שמות הדגים, כנראה נתנבאה… כי בנה יזכה לחבר ספר, ויקרא שמו “ויהי – והיה”, ועל ידי השם שבחרה ישלים את הנוטריקון שבו…”

ה. הספר החמישי הגדה של פסח “מוציא אסירים”. ספר מיוחד עמו יכול כל בעל משפחה לערוך את ליל חרותינו בצורה בהירה ושמחה. דבר מיוחד בהגדה זו הוא מעשה אברהם והפסלים הנהוג אצלנו “ותקול לו יא אבני”, שהמנוח תירגמו בשפה קולחת ומרתקת. ורבים שבעו עונג רב מזה והודו לו על כך, כפי שסיפר בעצמו.

ו. הספר השישי הוא שהזכרנו בתחילה “אני חומה”, יצא לאור באלול התשע”ט, בדרך נס כמסופר למעלה. ספר זה ישן ועמוק מאוד, ויש בו ראשי תיבות בלתי שגרתיים, ועמל המנוח להוציאו מחדש ביגיעה עצומה למעלה מכוחותיו כשנה ומחצה “למען הציל הספר הזה משחת” (כלשונו בהקדמה), וכשהיה מרגיש רפה וחלוש במלאכתו, היה לוקח ארטיק קרח לעורר גופו ומחשבותיו, להספיק את המלאכה בתוספת מרץ (כך ראיתי בעיני).

בהקדמתו הוא מספר שבהוצאה זו מבקש הוא מחילה מאת הרב המחבר על תקרית מצערת שהיתה עמו לפני עשרות שנים, כשעוד היה בחו”ל, ונפסק קשר המכתבים בין המנוח לאחותו שהתגוררה בצפת, ובלית ברירה מאחר ואין לו כתובת אחרת החליט לפנות לרבי חומאני במכתב אפילו ללא ציון כתובת, כי בוודאי יכירוהו ויגיע המכתב לייעדו. ואכן לבסוף קיבל תשובה מהרב שהכל טוב, אולם בד בבד העיר לו על הצער שנגרם לו במה שציין שמו על המעטפה וכינהו בתואר “רב ראשי” והוא אינו אלא רב השכונה…

ז. הספר השביעי כפי הידוע לנו (ויתכן ויש עוד חיבורים), אותו לא הספיק המנוח להוציא, ועדיין הוא בשלבי עריכה מוקדמים, הוא ספר הכולל מאות פתגמים בערבית של יהודי ג’רבא, עם תרגומם וביאורם בהרחבה. ספר מעניין ומרתק! וחבל שלא זכינו לאורו בחייו.

יהי זכרו ברוך!

הכותב הצעיר תומר בוכריץ הי”ו