לבושי מלכות

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' – כתב רש”י: אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל ההתחלות קשות. עד כאן. למדנו מכאן את פירוש הפסוק אם “שמוע” שאין הכונה לשמיעת האוזן בעלמא, אלא לקבל קבלה מעשית, וכך מתרגם אונקלוס “אם קבלא תקבלון”, לקבל דבר קטן. אפילו אם מקבל על עצמו לענות “אמן יהא שמיה רבה” בכוונה, זה מצטבר, ו”פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול”, וכן אם מקבל על עצמו ללמוד כל יום הלכה או שתיים, אזי אחרי כמה שנים ידע את כל הש”ע, כי כל מצוה מוסיפה בו מעלה.

הבית הלוי מוסיף מדרש נפלא על הפסוק “בני אם תקח אמרי”: משל למלך שהיה לו בן. רצה אביו שיכבדו נתיניו את בנו, אך כיצד ידעו שהוא בן המלך? אם יאמר להם זה הבן, לא יאמינו לו ללא הוכחות, וגם לא נאה הדבר להתגאות בכך. אמר המלך: יש לי מלבוש מיוחד של מלוכה עם סמלי המלך והעטרה ששייכת לבית המלוכה. כאשר ילבש אותם בני, יכירו בו הכל כי בן המלך הינו. כמו יוסף הצדיק שהלבישוהו בגדי שש ומרדכי היהודי שיצא מלפני המלך בלבוש מלכות, וכך ידעו כולם שהוא המשנה למלך. כך, אמר הקב”ה לישראל, בגדי המלוכה אינם בגדים חיצוניים שעלולים לאבדם או לזרקם, אלא הם קיום התורה והמצוות. כשזוכה היהודי ללבוש ציצית, הריהו כלובש בגד מלוכה, והתפילין הן לו כעטרת מלוכה. כשנוהג באיזו מעלה, קונה קנין בנפשו, ויודעים כי הוא בן מלך – “מאן מלכי רבנן”, וזה שאמר ה' “והייתם לי סגולה” ע”י קיום תורה ומצוות, ובזה יתקיים המשך הפסוק “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים”. ועל כך אומרים בפיוט הנפלא בקבלת שבת “התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי”.

הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ”ל בעל ה”חזון יחזקאל”, היה אב בית דינה של לונדון. בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר לונדון הייתה נתונה להפצצות האויב הנאצי שמטוסיו וטיליו זרעו הרג והרס, התקיים בפני בית דינו של רבי יחזקאל דין תורה. אשה תבעה להתירה מכבלי עגינותה, והביאה עדים על מות בעלה. תבעה את הירושה, והיתר להינשא. הרב איבחן כאן קנוניה. חשד בה ששכרה עדי שקר ושכרם ישולם מדמי הירושה הנכבדה. הזהיר את האשה ואת העדים, תיחקר אותם מכל צד, אך הם דבקו בגרסתם ולא הייתה ברירה אלא לקבלה כמות שהיא. הזהירם הרב: נאמר “אלוקים ניצב בעדת אל”, השגחת הבורא יתברך חופפת על הדיינים שלא יטעו בדבר הלכה, ויתירו את הדבר האסור. אם זה “דין מרומה” – מתגרים אתם בבורא עולם, נותן התורה! “אמת בפי” אמרה האשה. “אמת בפינו” אמרו העדים. אם כך, אמר הרב, “צאו, ובית הדין יגש להכרעת הדין”. פנו לצאת מהאולם, ולפתע נשמע קול רעם אדיר. פצצה ישירה נפלה על הבניין, ועננת אבק כיסתה הכל. כששקע האבק מצא הרב את עצמו יושב על כסאו, שני חבריו הדיינים לימינו ולשמאלו, וכל השטח שלפניהם הרוס. האשה, והעדים, נמחו כליל. הרב שהיה מעוטף בטלית, כפי שהיה נוהג בשבתו בבית הדין, נשמר בתוך כנפיו של הקב”ה בבחינת “ובצל כנפיך יחסיון”.

באדיבות עלון “פניני הפרשה”, לצפיה בעלון במלואו לחץ כאן