כש’נוח לשמים’ מתנגש עם ‘נוח לבריות’

'אתה לא מתבייש?! כך מתנהגים הדתיים?!' קריאות גנאי הוטחו לעברו מכל הכיוונים. הם לא יכלו לסבול את התנהגותו הבלתי מוסרית בעליל.הכל החל כאשר משה, בעל תשובה טרי, סירב להופיע בחתונת אחיו, שלא זכה כמוהו לגלות את האור ולשוב בתשובה. תגובות המשפחה היו נזעמות ביותר: “זה אח שלך!!” טענה אמו. “ככה מלמדים אתכם? זה החינוך שקבלתם?!” החרה אחריה אביו. אחרים הזכירו לו את מצות “ואהבת לרעך כמוך” והלכות בין אדם לחברו. אך הוא טרח להסביר להם כי בדיוק כמו שלא ילך לחתונתו של אחיו אם היא תתקיים בהר הזבל, כך אינו יכול להשתתף במקום המלא זוהמה ופריצות, במקום שכולו קורא תגר על אביו שבשמים.

“אהבת הבריות וכיבוד הורים אינם יכולים לבוא על חשבון אהבת ה' וכבודו” הבהיר להם חד משמעית.

אכן, ישנם מצבים בהם נקלע כל אחד מאיתנו לסיטואציה שלהיות 'נוח לשמים' מתנגש ב'נוח לבריות'. לא תמיד ניתן לספק את רצונם של הבריות, ויחד עם זאת להישאר נוח לשמים ולקיים מצוות.

ובכן, מה יעשה אז האדם, כיצד ינהג?

את התשובה לכך, לומד הגאון רבי יהודה צדקה זצ”ל בספרו “קול יהודה” מן הפסוק הפותח את הפרשה: “אלה תולדות נח נח”, ודרשו במדרש אגדה “נוח לעליונים ונוח לתחתונים, שהיה נוח לשמים ונוח לבריות”, אלא שמיד מדגיש הפסוק: “את האלוקים התהלך נח”. להורות שלהיות נוח גם לשמים וגם לבריות, זהו דוקא כאשר אין ה'נוח לבריות' עומד בסתירה ל'נוח לשמים', אך במקום שאין הם הולכים יחדיו, הרי ש”את האלוקים התהלך נח” – יש לבכּר את ההליכה בציווי האלוקים, אף שלא יהיה הדבר רצוי בעיני הבריות.

כיוצא בזה מפרשים את הפסוק “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם” (משלי ג, ד) – קודם כל יש למצוא חן בעיני אלוקים ואחר כך בעיני אדם.

וכך מבארים את המשנה במסכת אבות (ג', י”ב) הפותחת בכלל “כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו”, וממשיכה באזהרה: “והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה”. מה הקשר בין התחלת המשנה לסופה? אלא כאמור, למרות שצריך אדם להיזהר שרוח הבריות תהיה נוחה הימנו, אין הדבר יכול לבוא על חשבון הזהירות במצוה קלה כבחמורה.

ואל דאגה, מי שקודם כל דואג להיות נוח לשמים, גם אלו שבתחילה ראו זאת כפגיעה, בסוף יבינו ויכבדו. וכמו שרואים בזה מעשים בכל יום בבעלי תשובה שבתחילה הוריהם חשבו שהם פוגעים במשפחה וכדומה, ובסוף הבינו אותם, ואדרבא כיבדו אותם יותר מכל בניהם.

את זאת מבטיח הגאון רבנו בחיי זצ”ל בספר “חובות הלבבות” (שער יחוד המעשה פרק ה'). הוא מביא שם שפעמים מגיע היצר לאדם בטענות שעליו לשנות מההלכה כדי למצוא חן בעיני הבריות, והיצר כדרכו מביא ראיות לשיטתו מאמרות חז”ל המשבחות את האדם שרצוי בעיני הבריות. ויש להשיבו את מה שאמר חכם אחד בצוואתו לבנו: “בני, לפעול אצל כל הברואים שיהיו מרוצים ממך, זה אין ביכולתך, אך מה שכן ביכולתך הוא, להשתדל שהבורא יהיה מרוצה ממך, וכאשר יהיה מרוצה ממך, הוא יעשה אותך רצוי לבריות, כמו שכתוב: “ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו” (משלי טז, ז).

ומרן ראש הישיבה הגר”מ מאזוז שליט”א רמז זאת בפסוק הנ”ל “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים [וממילא] ואדם”.*

בשנת התש”ל, הוענק למרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זצ”ל “פרס ישראל”. כאשר הוזמן לבמה לקבל את הפרס, לחץ את ידו של שר החינוך, וכאשר ראש הממשלה דאז גולדה מאיר הושיטה לו את ידה, נענע לה בראשו, ולא לחץ את ידה.

נשיא המדינה דאז כעס על כך, וכאשר הגיע מרן ללחוץ את ידו, גם הוא נענע בראשו וסירב ללחוץ את ידו…

המקרה הוביל לסערה ציבורית ולקריאה מצד גורמים מסוימים לשלול מהרב את הפרס.

התייחסות נדירה של מרן עצמו למאורע זה, נמצא במכתב שכתב מיום ד' בתשרי תשל”ב: “תלי”ת כשקבלתי פרס ישראל, והגברת גולדה מאיר ראש הממשלה הושיטה ידה לקראתי, משכתי ידי, ואמרתי שלום בהרכנת הראש בלבד. והיה קידוש ה' בעיני יראי שמים אמתיים. ואילו היו כאלה שדרשו לגנאי. ואני בתומי אלך”.