ויקרא אל משה וידבר אליו ה’ מאהל מועד

כאשר משה יוצא לראשונה מארמון פרעה, לראות במה יוכל לעזור לאחיו הנאנקים תחת עול העבדות, הוא רואה לנגד עיניו שתי תקריות מצערות. הגאון רבי אליהו מאדאר זצ”ל (רבו של מושב איתן) בספרו “באר מים חיים” מאיר את אותן היתקלויות מזוית ראיה מיוחדת:

בהעלותך את הנרות וגו’ (ח. ב)   “למה

כשאדם שם מבטחו בבשר ודם המנוהל בעצמו על ידי הקב"ה, אז ה’ מסובב שאותו אחד לא יועיל לו. וזאת כדי להוכיח לו שאין לבטוח בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. וגם אם כעת נדמה לו כאילו הם עוזרים לו, עלול הוא לגלות שסיוע זה אינו לטובתו.

ארץ ישראל מכונה בתורה בכינוי הציורי “ארץ זבת

הראני הבחור היקר ר' אחיה עובדיה הי"ו שמרן

כדי לרדת מן ההר אל העם, היה מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל משתמש בכל דרך אפשרית – גם בהומור. באהבת זיכוי הרבים שפיעמה בו, לא התחשב בכך שהדבר עלול כביכול להוריד מרמתו התורנית, ועשה כל אשר לאל ידו, העיקר לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים * לרגל חג הפורים, אספנו בחופנינו צרור דברי חידוד, שנינה ומליצה שיצאו מפי קדשו של מרן *

בספרו “נפש חיה”, מסביר הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ”ל

רופא שבדק את הגראי”ל שטיינמן זצ"ל בערוב ימיו, אמר לו בסיום הבדיקה: "כבוד הרב, אתה חי כל רגע בנס…".

מיד החזיר לו הרב "גם אתה!".

ראשית כל ייחוס כוש לארץ אתיופיה, מובא באחד

חשבון הזמן של פרשת בראשית בלבד | ספר

לרגל מלאות חמישים שנות אור לירחון "אור תורה", יצאנו לשרטט קוים לדמותו של הירחון המיתולוגי שעל שלחנו מסובים זה כיובל שנים (התשכ"ח-התשע"ח) רבנן ותלמידיהון מכל גווני הקשת * בראיון מפתיע ונדיר עם עורכו האגדי של הירחון הוותיק זה חמשה עשורים – רבי ישראל כהן שליט"א, מגלה הרב העורך סודות כמוסים משולחן עורך, מספר על קורותיו של הירחון, על ייחודיותו, ובעיקר מגלה את סוד הצלחתו * ליהודים היתה אורה, זה אור תורה *

שילוב זה המאפיין את חג הפסח – זכירת גודל הנס עם זכירת המצב העגום, מעמיד את הרגשת החירות במקומה הנכון.

1. בפשטות אפשר לומר שנקראו על שם העתיד,

הרמב"ם מדת קונו יש בו, מחייה מתים ברחמים רבים – ראשי תיבות רמב"ם. וכמו שאמר המשורר בראש מאמרנו: "החייה מתים תוך בור גלות – על עצמותם צפד עורם". כמה מן האהבה והרחמים הרעיף על יהודי תימן בזמנו שעמדו כמעט להתאסלם מרוב יאוש, והרמב"ם ז"ל הוריד עליהם טל של תחייה ותקוה באגרתו הנשגבה 

הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.

ואם היו הדתיים מתאגדים ומתלכדים תחת דגל אחד, וישימו לבם לברר כל ההלכות על פי התורה בלי לחצים מבחוץ, היו פועלים הרבה לטובת הדת בארץ…