פרשת שמות – האחדות – היא כח!

ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו (א. י)

בספרו “נפש חיה”, מסביר הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ”ל כי חששו של פרעה מבני ישראל נבע מכח האחדות שהיתה שרויה ביניהם, כמו שהעיד עליהם הכתוב (לעיל פסוק ה’) “ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש“, ולא אמר “נפשות”, לרמוז שהיו כנפש אחת. ידע פרעה כי שום כח בעולם אינו יכול לגבור על בני ישראל שעה שהם מאוחדים, עד שאפילו כאשר הם שרויים בחטא, האחדות עומדת להם לחומת מגן. וכמו שאמרו בירושלמי (פאה פ”א ה”א): דורו של אחאב, אע”פ שעבדו עבודה זרה, כיון שלא דברו לשון הרע והיו שרויים באחדות, יורדים היו למלחמה ונוצחים. ואילו דורו של דוד, אף שהיו צדיקים, כיון שהיתה ביניהם מחלוקת ודלטוריה, היו יורדין למלחמה ונופלים. ע”כ. ולכן דקדק ואמר “עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו” בלשון יחיד.

הבין פרעה כי כדי לשלוט בהם, יש להתחכם להם ולזרוע בהם פירוד, וממילא יחלש כוחם. מה עשה כדי לגרום ל’הפרד ומשול’? שם עליהם שרי מסים, שוטרים מבני ישראל שיפקחו על עבודתם, ומטבע הדברים נגרם מכך שנאה ופירוד.

כמו כן ציוה פרעה לשוטרים: “לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם, וגו’ הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן” (לקמן ה, ז), וכתב הגאון רבי מערבי הכהן זצ”ל (רב בית הכנסת “בן ציון” באשדוד) בספרו “נר המערבי”, שבכוונה בחר פרעה בעונש כזה, שעל ידי שיצטרכו לקושש להם תבן, יבואו לידי ריב ביניהם, שעד שימצאו תבן, יאמר כל אחד “אני מצאתיו, שלי הוא”, ויבואו לידי שנאה. ע”ש. ועוד יש להוסיף מה שהביא הגאון רבי רפאל הצרפתי זצ”ל (מחכמי מרוקו) בספרו “מנחת פתים” בשם רבני אשכנז, שציוה פרעה לשוטרים “לא תאספון”, שידאגו שעם ישראל לא יתאספו, כי האסיפה מביאה אחדות, והאחדות פתח תקוה לגאולה. עכ”ד.

כאשר משה יוצא לראשונה מארמון פרעה, לראות במה יוכל לעזור לאחיו הנאנקים תחת עול העבדות, הוא רואה לנגד עיניו שתי תקריות מצערות. הגאון רבי אליהו מאדאר זצ”ל (רבו של מושב איתן) בספרו “באר מים חיים” מאיר את אותן היתקלויות מזוית ראיה מיוחדת:

ביום הראשון יוצא משה ורואה “איש מצרי מכה איש עברי מאחיו” (לקמן ב, יא). לנגד עיניו, רואה משה קבוצת עובדים יהודים עסוקים במלאכתם, והנה בא איש מצרי, מושך אחד מהם ומפליא בו את מכותיו, וזהו הדגש “מכה איש עברי מאחיו“.

משה מצפה לראות שאחד מהקבוצה יקום ויסייע לאחיו היהודי להינצל מיד נוגשהו. אך לא! להפתעתו אף אחד מהם לא נע ולא זע. וזהו שנאמר “ויפן כה וכה וירא כי אין איש”, לא היה מהם איש שיקום ויצילו מיד המצרי. ובמקום שאין אנשים, הוא קם מיד ועושה את המעשה הכל-כך טבעי בעיניו, להציל את אחיו היהודי. ללא היסוס ובלי להתחשב בתוצאות, הוא הורג את המצרי וטומנו בחול. בכל זאת, דן משה לכף זכות את חבריו של היהודי, אולי לא הצילו אותו מאחר שעבדים ומעונים הם וכל אחד חושש על עצמו.

אבל לצערו של משה, הוא נתקל למחרת היום באירוע קשה יותר: “והנה שני אנשים עברים ניצים” (לקמן ב, יג). הפעם המריבה היא בין אחים. והיה הדבר לפלא גדול בעיניו, איך יתכן שיהודי מתקוטט עם אחיו בשרו. ולכן כתוב כאן “והנה”, שהוא לשון הפתעה, מה שלא כתוב לגבי המקרה הקודם של המצרי. בלב דואב, פונה משה אל אחד הניצים ומוכיחו “רשע, למה תכה רעך!”. הרשע אינו נשאר חייב, ומקניט את משה “מי שמך לאיש שר ושופט עלינו” (לקמן ב, יד), ומבהיר למשה בחוצפה כי הוא יודע על הרג המצרי ביום הקודם. הזדעזע משה ואמר “אכן נודע הדבר!”. מהו הדבר שנודע לו? ביארו במדרש (שמות רבה א’ ל’) שאמר: כעת נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך.

כאשר אין אחדות, אין כל פלא שהמצרים מצליחים לשלוט בעם ישראל בקלות.

אם רצוננו ללמוד עד כמה כוחה של אחדות, כדאי שנראה כיצד נהג הקב”ה עם דור הפלגה! אנשי דור זה, היו חבורה של רשעים שהחליטו להכריז מלחמה, לא פחות ולא יותר, על מי שבראם, מלכו של עולם, על ידי בניית מגדל וראשו בשמים. ומה היה עונשם? בלבל הקב”ה את שפתם והפיצם על פני כל הארץ. והתמיהה כאן זועקת מאליה, היד ה’ תקצר ח”ו?! מדוע הענישם הקב”ה בעונש כה סבוך ומורכב, ולא החריב ב’הבל פיו’ את המגדל אשר בנו במחי יד, ובכך תם היה כל הסיפור?

והתשובה מפליאה. אנשי דור הפלגה חיו באחדות ואחוה גדולה, כמו שנאמר “ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים” (בראשית יא, א). וכאשר יש אחדות בין אנשים, אין שום כח בעולם שיוכל להכחידם. וכמו שכתב רש”י: “וכי אי זו קשה של דור המבול או של דור הפלגה? אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להילחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם? אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר “שפה אחת ודברים אחדים”. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום“.

ובל נשכח שמדובר היה באחדות השוררת בין רשעים המורדים בקב”ה. ולכן “ויאמר ה’ הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות” (שם פסוק ו’), ופירש רש”י: כל טובה זו יש עמהן, שעם אחד הם ושפה אחת לכולן, ודבר זה החלו לעשות. עכ”ל.

אך בכל זאת הם חטאו, ומגיע להם עונש על כך, מה עשה הקב”ה? תחילה נטרל את האחדות בכך שגרם שהם יתפלגו ויתפרדו: “הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו” (שם פסוק ז’), ורק אחר שהם כבר היו בפילוג, ניתן היה להענישם על יזמתם השחצנית.

רבנו החפץ חיים עמד אף הוא על דברים אלו, והוסיף כי אמרו חז”ל “מדה טובה מרובה על מדת פורענות פי חמש מאות” (רש”י שמות כ, ו), והנה אם כה גדול כוחה של מדת האחדות כאשר משתמשים בה לרעה, הרי שאין לנו אמות מדה לשער עד כמה אפשר להשיג בענין עבודת ה’, אילו היה כלל ישראל מאוחד בדעה אחת “לעבדו שכם אחד” (צפניה ג’).

לאב אחד, היו בנים המסוכסכים ביניהם. לפני פטירתו, ביקש מבניו שיביאו מן השוק חבילת קני סוף. כאשר הביאו לפניו את חבילת הקנים, ביקש מכל אחד מבניו לנסות לשבור את החבילה המאוגדת, אך אף אחד מהם לא הצליח לשוברה.

פירק האב את החבילה, ונתן לכל בן לשבור קנה אחד. כעת עלה בידם לשבור בקלות.

הפנה האב הזקן את מבטו לעבר בניו ואמר בפנים למודות נסיון: “שמעו בני וקחו מוסר! כאשר מאוחדים אתם, כוחכם גדול, ואין בכוח אף אחד לשבור אתכם, ככתוב “איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק” (ישעיה מא, ו), אך כאשר ח”ו פרודים אתם איש מעל אחיו, ניתן יהיה לנצחכם בקלות”. (ע”פ מדרש תנחומא פרשת נצבים).