חירות עם איזון

לשם מה מצוה אותנו התורה לאכול את בשר הפסח על מצות ומרורים, למה לא לשכוח מהעבר העגום הזה ולהתמקד בעתיד המזהיר? ובכלל, מה פשר הניגוד הקיצוני הזה – מצד אחד התנהגות כבני מלכים בהסיבה בבשר וביין, ומנגד התנהגות כבני עניים באכילת המצות והמרורים?

לרבנו יוסף חיים זצ”ל בספרו “בן איש חיל” (ח”ב דרוש א' לשבת הגדול) יש הסבר נאה: אכילת בשר הפסח, היא זכר לנס הגאולה שבעקבותיה נעשינו בני חורין מעבדות קשה וארוכה. ברם, הרגשת חירות זו יכולה להביא איתה עודף שכרון כח שעלול לדרדר את בן החורין למקומות שליליים. לפיכך, על מנת שלא תזוח דעתנו בחירותנו, מזכירים אנו לעצמנו בעיצומו של הסדר גם את הדלות שהיתה מנת חלקנו, כאשר אבות אבותינו היו בשפל המדרגה, בעבדות עינוי והשפלה. וזאת על ידי אכילת מצה ומרור – המצה, היא לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים, והיא זכר למזונם הדל בגלות מצרים. והמרור, מרמז למרירות ולקושי השעבוד שהיו נתונים בהם.

זו הסיבה שבעל ההגדה בחר לפתוח את ליל הסדר בקריאה “הא לחמא עניא, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים”, ובהמשך “עבדים היינו לפרעה במצרים”. התזכורת הזו עשויה להניס מלבנו את אותם רגשות גאוה ובוז.

זו גם הסיבה שלחג הפסח קוראים מצד אחד 'חג החירות' – לזכר הנס שבו יצאנו לחירות, ומנגד 'חג המצות' – על שם לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים.

שילוב זה המאפיין את חג הפסח – זכירת גודל הנס עם זכירת המצב העגום, מעמיד את הרגשת החירות במקומה הנכון.

על פי זה פירש בספר “אמרי נעם” מה שאמרו במדרש (בראשית רבה לט, יא): דוד המלך יצא לו מוניטין בעולם – מקלו ותרמילו מכאן, מגדל דוד מכאן. מרדכי יצא לו מוניטין בעולם – עטרת זהב מכאן, שק ואפר מכאן. והכונה להראות צדקתם של דוד ומרדכי, שגם בשעה שה' עזר להם והרים את כסאם ברוב גדולה וכבוד ויקר, זכרו תמיד את מעמדם הקודם ונהגו בענוה והכנעה.

*

כדי להבהיר טוב יותר את הדבר, מביא רבנו יוסף חיים זצ”ל משל נאה (מקורו של המשל בספר “איל המלואים”, שחיבר הגאון רבי אריה יהודה לייב קארו זצ”ל, קרוב רחוק של מרן הבית יוסף שגר במדינות אשכנז):

מלך אחד יצא למסע ציד ביער. במהלך הציד, הגיעו לאזני המלך צלילי חליל ענוגים. הצלילים משכו בחבלי קסם את לבו, והוא הפנה את סוסו באחת לעבר הקולות. כעבור זמן קצר פגש המלך במעבה היער רועה צאן צעיר לימים יפה-מראה וטוב-עין, יושב ומנגן בחלילו. נשא הצעיר עיניו לעבר המלך המביט עליו ממרומי סוסו האביר, וענה אחת לאחת לשאלותיו. התעניין המלך בשמו ובמעשיו, שוחח עמו מעט, עמד על טיבו וגילה כי לפניו ניצב עלם ברוך-כשרון.

לקח המלך את הנער לארמונו, גידלו כאחד מבניו, ודאג לו לכל צרכיו, עד שלבסוף מינהו לשר האוצר בממשלתו, והפך אותו לבכיר שריו.

על אף כל הכבוד שנחל, לא גבה לבו של הנער הרועה לשעבר, והיה מיטיב לכל אזרח. שמו נישא בפי כל, והוא הפך למושא הערצתם של בני המדינה, אשר הללו ושיבחו את אצילותו ותפקודו.

אך ככל שהיה אהוב על העם, כך הפך לשנוא נפשם של השרים והפרתמים. הללו לא ראו בעין טובה את התקדמותו המטאורית. בעיניהם נותר הוא אותו רועה צאן צעיר ופשוט שפגשו ביער, ולצנינים היה בעיניהם הכבוד הרב שנחל. בכל עת חרשו עליו רעה וניסו להבאיש את ריחו לפני המלך. מבוקר עד ערב היו מפטפטים באוזני המלך דברי בלע וארס שהגו אודותיו, אך המלך שפיקח היה – הבין את כוונתם הנסתרת, ולא אבה לשמוע שמץ פסול על בן טיפוחיו.

אך לא לעולם חוסן… בוקר אחד לא פקח המלך את עיניו, נשמתו יצאה תוך כדי שנתו ולא שבה אליו עוד. בנו ממלא מקומו שהתיישב על כסאו, היה חסר נסיון ונעדר חכמה. בדיוק לעת הזו ייחלו השרים שנים לא מעטות… כאורבים לטרף, עטו על ההזדמנות שנקרתה בדרכם, והוציאו את דיבת השר באוזני המלך הצעיר כאילו מדובר באיש מושחת המתחזה לאדם הגון.

המלך הצעיר, השתכנע על נקלה מדברי השרים, קרא לפניו את שר האוצר ופקד עליו: “נותן אני לך ארכה של שבועיים כדי לתת דין וחשבון על כל הוצאות המלוכה!”. להפתעתו, נענה השר על אתר: “מדוע מבקש המלך להמתין שבועיים שלמים? הנני ואתן מיד פירוט מדוקדק על כל שנות כהונתי כשר אוצר”. תיכף ומיד הגיש למלך את פנקס חשבונותיו, שם היו מפורטים בדקדוק רב כל המעות שנכנסו ויצאו מבית אוצר המלך, ואף פרוטה אחת לא חסרה בהם.

כיון שארס ההשפעה הרעה של השרים כבר חלחל בקרבו של המלך, הוא לא הסתפק בכך, ודרש לערוך ביקור פתע בביתו של השר כדי לראות במו עיניו את רכושו, אולי יימצאו שם פריטים שנגנבו מבית המלך.

באו המלך והשרים לבית שר האוצר, ונדהמו לגלות בית צנוע ופשוט. ערכו בדק בית יסודי בכל החדרים, אך לא מצאו דבר גנוב. שר האוצר התברר כישר-דרך שלא לקח לעצמו דבר שלא כדין.

כמעט שסיימו לסייר בכל הבית, כאשר לפתע נתקלו בדלת נעולה בפנת הבית. ניסו לפותחה ולא הצליחו. הציצו איש ברעהו כשזיק של שמחה לאיד ניצת בעיניהם.

“מה יש בחדר זה?” פנה המלך לשר במבט חשדני. שר האוצר גמגם מעט וניסה להתחמק. חשדו של המלך התגבר ומבטו התקשח. “במטותא ממך אדוני המלך!” הפציר השר בתחינה “חדר זה הינו אישי מאוד. נבוך אני להראותו לעין-כל…”. ככל שבכה והתחנן – כך גבר חשדו של המלך, עד שפקד עליו בנחישות לפתוח את הדלת.

בצעד כושל ובמבט מושפל, השחיל שר האוצר את המפתח בחור המנעול ופתח את הדלת לרווחה. המלך נכנס ראשון ואחריו שאר השרים, כשבסוף משתרך במבוכה שר האוצר.

לתדהמתם לא היה גבול. החדר היה ריק לחלוטין. חיפשו בארבע פנות החדר, ולא מצאו דבר מלבד מקל ותרמיל של רועה צאן כלשצידם מונח גם חליל.

חשדו של המלך הפך לפליאה רבתי, והוא פנה לשר האוצר במבט הדורש הסבר. פתח השר ואמר: “רועה צאן פשוט הייתי, וביום אחד העלני אביך המנוח מבור תחתיות ומינה אותי לשר האוצר. בבת אחת עליתי מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, וחששתי שתזוח דעתי עלי, ואמעל חלילה בכספים. לפיכך, נוהג טוב הנהגתי לעצמי: מדי יום נכנס אני לחדר הזה לשעה קלה, נושא על כתפי את התרמיל של רועה הצאן ומנגן בחלילי, לבל אשכח מאין באתי, ולמען אזכור שבעבר הייתי בסך הכל רועה צאן פשוט ואלו היו כל נכסיי, ובחמלת ה' עלי נשאתי חן בעיני המלך, עד אשר הגעתי הלום. כך סרה ממני הגאוה ותחושת הכבוד, ועושה אני את תפקידי באמונה וענוה”.

כשמוע המלך את דבריו הכנים והנוגעים ללב, ובראותו את צדקתו ויושר לבבו, חיבקו ונשקו על ראשו, וכשראו כן השרים הנכלוליים, נאלצו אף הם לגשת ללחוץ את ידו ולבקש את סליחתו על החשד ועוגמת הנפש.

ומכך נלמד שגם לאחר שזכינו לצאת מעבדות לחירות, בל נשכח את המקל והתרמיל שליוו אותנו כשהיינו בשפל המדרגה. באכילת לחם העוני שאכלו אבותינו קודם שזכו לחירות ושחרור, נזכור להתנהג בענוה תמיד.