מזמור לאסף מיבעי ליה!

“תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסינים לכברה, שפעת קורות לקרות בהן את הבית” (בראשית רבה מ”א).
 
כדברים האלה ניתן לומר על הספר החדש, שהכל יש בו, ואין לך אדם שלא ימצא בו טעם. וכפי שכתב מרן בהקדמתו: “באופן שכל הקורא בספרי הקטן הלזה, ימצא בו מכל אבקת רוכל. “ההולכים בו ימצאו ענפי הדס / כופר ושושן ועצי צמרת” (ר' שלמה בן גבירול במחברת הדקדוק)”.
 
במקורו נכתב הספר כשהנושאים שבו אינם בנויים לפי סדר מסוים, רק לפי א-ב, כדרך ספרי המערכות שנכתבים בעיקרם לצורך המחבר עצמו, “למען אמצא בקלות כל ענין מסוים לפי סדר א”ב” (מתוך ההקדמה), אבל לאחר מעשה, אפשר לומר כי יחודיותו נמצאת דוקא בגיוונו. בהיותו בלול בכל טוב, גם מי שנושא אחד אינו מעניין אותו, ימשיך לערך הבא שמדבר על נושא אחר לגמרי, וירווה נחת.
 
כל אדם קטון כגדול ימצא בספר את שאהבה נפשו. תלמידי חכמים מעיינים, ימצאו בו ערכים העוסקים במערכות עיוניות בסוגיות הגמרא. מאידך, מורי הוראה, ימצאו בין בתריו חידושי הלכה חשובים. בערך “גבול” למשל, מביא מרן שאלה שנשאל “באחד שגר באשקלון, ורוצה לעבור לבית-אל על יד ירושלים, והיא מוקפת ערבים, וצריכים ללכת לשמירה בכל לילה לפי התור, ולפעמים מגיע תורו בשבת, אם יש בזה משום חילול שבת בעקירת דירתו למקום כזה?”. מרן מסיק שאין בכך חשש מכמה טעמים, ואדרבא מצוה קעביד לגור בעיר הסמוכה לספר. אחד הנימוקים להיתר מעניין מאוד: “דאל”כ יהיה אסור לעלות לא”י בזמננו, מפני הצבא שגורם לחילול שבת בימי מלחמה וכיוצא”.
 
מטבע הדברים, חובבי הדקדוק והלשון עשויים למצוא בספר ענין רב, ולשקוע בו שעות רבות, באשר טמונים בספר יסודות וכללים חדשים בחכמה זו. מפליא לראות פעם אחר פעם שבאמצעות ידיעה רחבה בחכמת הדקדוק, ניתן ליישב קושיות ותמיהות שרבים נלאו למצוא בהן הפתח. כולם מכירים את המדרש פליאה “אין מניחין תפלין אלא בשבת”. פיענוחים רבים ושונים ניתנו לו. אולם מרן פותר את הפלא בדרך פשוטה: “ברכת להניח תפלין הה”א בקמץ והנו”ן רפויה כדעת מרן, אבל בפתח ובדגש ביאורו לעזוב התפלין ולהשאירם בכיסם”. פשוט וגאוני!
 
ובל יפקד מושבם של אוהבי הרמזים, שישמחו למצוא בספר ציצים ופרחים שחותם המקוריות טבוע בהם. הנה אחד ל'מטעמת' הטעונה ברכה: ידועה הסגולה של חז”ל לזכירה, לחזור על לימודו 101 פעמים. והנה ההפרש שבין פעל זכר לפעל שכח הוא 101, כי בכל פעם שחוזר על לימודו מחסר מנין אחד מן השכחה, עד שלבסוף מתבטלת השכחה לגמרי ונעשה זוכר הכל, ולכן כשתחסר מן שכח ק”א ישאר זכר.
 
אפילו יודעי ח”ן, ימצאו בו כמה רזין טמירין בקיצור נמרץ. בהקדמה לספר מתייחס מרן לסגנון חידושים אלו שאינם מצויים בשאר ספריו, וכותב דברים מפתיעים שרב הנסתר בהם על הגלוי: “וכן אם ימצאו חידושים בספר ע”ד רמזי הקבלה, אל יחשדני הקורא שאני מכת המקובלים, כי זה ממעט הדבש אשר רדיתי מגוית האר”י בילדותי בגיל 7-8, מספרי בן איש חי ולשון חכמים ונהורא השלם וסידור הרש”ש וזולתם. אבל מיום שעמדתי על דעתי, אני מתפלל בפשטות גמורה כתינוק הזה… ומי יודע אם לא כל היסורין שסבלתי בעוה”ר משנת התשל”ד עד היום היו בגלל לימוד קבלה בילדות. ודי בזה”.
 
גם אנשים שלא זכו עדיין להיות מחובשי בית המדרש, גם הם לא קופחו בספר. יכולים הם למצוא בספר ידיעות רבות. כמו למשל, איך על ידי גילויים של מדענים בתקופות האחרונות, נחשפים חידושים פלאיים בדברי חז”ל. פנינה כזו ניתן למצוא בערך “ארץ”. מרן שליט”א מביא שבשנת התרס”ו גילה חוקר בשם אהרונסון שאֵם-החטה מקורה בא”י, וניסו באמריקה לזרוע כמה סוגי חטה, וכולם לא עמדו בפני מחלות שונות מלבד החטה של א”י. כמאה שנה לפני גילוי זה כתב מרן החיד”א בספרו “שיורי ברכה” (א”ח סי' ר”ג) שבמטבע ברכות תיבת “ארץ” רומזת לא”י ותיבת “אדמה” לכל העולם. לפי זה מסביר מרן הסבר נפלא שדקדקו חז”ל לכתוב בברכת הלחם “המוציא לחם מן הארץ“, היינו ארץ ישראל.
 
ותתפלאו לשמוע, אפילו המתעניינים ברפואה טבעית, ימצאו בספר ערכים שיוסיפו להם ידיעות בתחום. בצעד בלתי שגרתי, מופיעים בין הערכים כמה “סגולות ורפואות פשוטות ששמעתי או נסיתי ועלו כהוגן ב”ה” (מתוך ההקדמה). ואנו למדנו, כי כאשר יודעים על משהו שעשוי להועיל לעוד אנשים, יש למצוא מקום לפרסמו, משום “אל תמנע טוב מבעליו”. אם כן, גם אנו לא נמנע טוב, ונביא מהספר דוגמא אחת לרפואה: בערך “הצטננות”: “תרופה בדוקה ומנוסה להצטננות – לבשל תפוחי אדמה ולאוכלם בעודם חמים קצת עם פלפל שחור”. ואיך אפשר בלי רמז קולע כדי לזכור את המתכון: “ועשיתי סימן כי שפעת בהיפוך תעפ”ש. נוטריקון תפודים עם פלפל שחור”.
 
דרך הלשון
אשד החידושים שהספר מביא בכנפיו, גדול מאוד. בכל ענין ובכל תחום ניתן ליהנות ממנו, כמן הזה שכל טעם שאתה רוצה לטעום בו אתה טועם. במסגרת זו, נסתפק בכמה ניצוצין וזיקוקין דנורא.
 
כדרכו של מרן שליט”א, ענייני לשון תופסים בספרו נוכחות מורגשת. וגם כאן, בכל פעם מחדש ניתן להתפעל כיצד ניתן למוסס קושיות עצומות בעזרת ידיעה בדרך הלשון של התורה או דרך הלשון של רבותינו. הנה שתי דוגמאות יפות מתוך הספר:
 
הכל מכירים את הקושיא על ההגדה: מדוע בסיום הקטע “השתא הכא” שנכתב בארמית, פתאום עובר המגיד ללשון הקדש ומסיים “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”, היה לו לומר “לשתא דאתיא…”? נאמרו על כך כמה תירוצים מפולפלים, אולם בערך “השתא הכא”, מציע מרן שליט”א יישוב גאוני בפשטותו: קטע זה הפותח את ההגדה נכתב בארמית כדי שיבינו את הנאמר כל יושבי השלחן, כולל הנשים ועמי הארץ שלא הבינו לשון הקדש, אבל את המשפט “לשנה הבאה בירושלים הבנויה” לא היה צורך לכתוב בארמית, מאחר שהיה רגיל ושגור בפי העם. דוגמא לסוג כתיבה כזה מביא מרן מנוסח הגט שכולו בארמית, ואילו תחילתו בלשון הקדש: בשני בשבת בחודש פלוני בשנה פלונית וכו', ויש בו עוד כמה מלים כגון והרי את מותרת לכל אדם וכו' כדת משה וישראל, שהם בלשון הקדש, מפני שגירותן בלשון.
 
דוגמא נוספת לכך שכאשר מכירים דרך הלשון, הרבה קושיות מתבטלות מעיקרן, מצאנו בערך “אבות מלאכות וכו'”. על דברי המשנה “אבות מלאכות ארבעים חסר אחת”, מדקדק התוי”ט (שבת פ”ז מ”ב) מדוע לא שונה התנא את המספר כמו שהוא שלשים ותשע? מרן מביא כמה תירוצים עמוקים בזה, אך לפני כן הוא מיישב לפי פשוטו, שכך דרך הלשון להזכיר מספר עגול, כמו “מאה חסר אחת” (נזיר דף י”ט ע”ב).
 
גם על ידי הכרת ההבדל בין סוגי הלשונות בלשון הקדש, ניתן ליישב קושיות רבות. למשל, בערך “גוי” מביא מרן שנשאל על ברכת שלא עשני גוי, שהרי גם ישראל נקראו “גוי”, ככתוב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דה”א י”ז כ”א) וכיו”ב? ובאמת מציין מרן שבגלל זה נהג הרב שדי חמד לומר “שלא עשני גוי כגויי הארצות”. אולם מרן משיב בפשטות שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. בלשון תורה גוי פירושו “עם”, ואילו חז”ל קורין כן לאדם פרטי שאינו יהודי. ונוסח הברכות נתקן בלשון חכמים כמו להניח תפלין ולא לקשור טוטפת, המחזיר שכינתו ולא המשיב, וכיו”ב טובא.
 
אגב, בערך “ילידי הענק” מספר מרן שחיבר בילדותו קונטרס בשם “ילידי הענק”, ובו 356 מלים בעלי הוראות כפולות ויותר [ע”ד ספר הענק לר' משה אבן עזרא]. למשל: גִּנָּה לשון גנאי, או מלשון אל גנת אגוז ירדתי (שה”ש ו' י”א). ואיידי דזוטר, בסוף מערכת היו”ד הוא מביא את כל הקונטרס.
 
האתרוג וכדור הארץ
אתה מדפדף בספר הלוך ושוב, ומתפעם בעיקר מן המקוריות והפשטות. לעתים חושבים שמה כבר ניתן עוד לחדש בתורה, אך הספר נותן עידוד שיש ויש. בין בתרי הערכים, אפשר לחפור ולמצוא מרגליות של ממש, חידושים מסעירים שעין לא שזפתם עוד, ולא נגע בהם אדם מעולם.
 
פעמים שחכמות מסוימות משמשות בידיו של מורנו הגאון המחבר כרקחות וטבחות לחכמת התורה, והוא מיישב ומבאר על ידם דברים בצורה מקורית. בודאי תרצו דוגמא… אז בבקשה: בערך “אתרוג” הוא מביא בשם הקדמונים שהאתרוג דומה לכדור הארץ, ופקיחי עינא יכולים להכיר בכל שנה באתרוג באיזו נקודה מכדור הארץ יהיו. ולפ”ז מבאר מרן “שהפיטמת כנגד הקוטב הצפוני שהוא למעלה, והעוקץ כנגד הקוטב הדרומי שהוא למטה. ובזה מובן שרוב האתרוגים הכשרים בא”י חסרים פיטמת והכשירום הפוסקים, אבל חסר עוקצו פסול. כי בקוטב הצפוני יש חור גדול של אלפי קילומטרים כידוע… אבל העוקץ כנגד קוטב דרומי שהוא שלם. ובזה מובן ג”כ שיש כמה חומרות מחוטמו של האתרוג ולמעלה, כי שם מקום א”י שהיא ל”ב מעלות צפונה דהיינו בגובה קרוב לשליש האתרוג, והבן. וא”י נקראת יפה נוף משוש כל הארץ (תהלים מ”ח ג'), ולכן משם ולמעלה צריך הידור יותר”.
 
מקור נאמ”ן
הספר כולל בין השאר, כללים, פתגמים, מאה ועשרים חידות, וגם מקורות לכל מיני ביטויים שמקורם לא ידוע. כמה כאלה הם ממש בגדר חידוש. הביטוי “שס”ה גידים” מוכר מאוד, אך המעיין בספר ימצא להפתעתו שהביטוי לא נזכר בש”ס. אם כן מה המקור לזה? “בתרגום יונתן (בראשית א' כ”ז), וכן בזוהר בכמה מקומות”. ומוסיף מרן: “ותמיד נשאלתי שיש בגוף האדם אלפי גידין, עד ששמעתי מרופא סיני מפורסם ד”ר לוּ מאוסטרליה (בשנת התשנ”ח) שיש שס”ה נקודות בגוף האדם שדרכן זורם הדם. ואמרתי כמה גדולים דברי חכמים”.
 
גם מטעמי המצוות ניתן לטעום בספר מיוחד זה. טעם נאה תפס את עינינו בערך “דוֹד” (ב'): למה אסרה התורה לאיש לשאת את דודתו והתירה לאשה להנשא לדודה (והיא גם מצוה כמ”ש רז”ל ביבמות דף ס”ב סוף ע”ב)? “לפי שאם האיש נושא את דודתו יהיה מוכנע לה וזה הפך הטבע והתורה, דכתיב והוא ימשל בך (בראשית ג' ט”ז), אבל אם תנשא לדוֹדָהּ אדרבה תכבדנו יותר. ועוד טעם שע”פ רוב הדודה מבוגרת יותר, וזה נגד הטבע שהאשה צריכה להיות צעירה מהאיש כמו שמצינו בשרה ורבקה ורחל ולאה. וגם שהיא מזדקנת מהר לפני האיש”.
 
בין קפלי הערכים הרבים, מסתתרים להם תוך כדי דיבור גם מעט הברקות הלציות ודברי צחות תורניים, בבחינת “מיעוט שחוק” (כפירוש התפארת ישראל). מכונת אמת אינה מועילה לשקרנים מומחים שאינם מתרגשים מהשקר שמוציאים מפיהם, והגלאי רושם תמיד קוים ישרים ולא ניכר כלל. מרן מוצא לזה רמז בדרך צחות בדברי ירמיה הנביא ע”ה: “למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו” (ט' ד'), שנלאו השופטים לבחון אותם בגלאי שקר לראות אם יעוו ויעוותו הקו הישר, כי למדו לשונם דבר שקר, ולכן נלאו השופטים להעוות. כך גם בערך “לא יגהק ולא יפהק” (ש”ע א”ח סי' צ”ז ס”א): “יש לומר בדרך צחות שלא להשתמש הרבה בתואר הגה”ק כמ”ש האשכנזים, וזהו לא יגהק, כי מריבוי התוארים נתמעטו המתוארים כידוע”.
 
בין בהקיץ בין בחלום
אנו מתקשים לחדש חידושים בהקיץ, גם כאשר אנו ממוקדים מול הגמרא, לכן מפתיע למצוא בספר חידוש מקורי שהתחדש למורנו הגאון המחבר לא פחות ולא יותר… בחלום. ומהו החידוש? גדעון השופט נקרא כן, על שם שגדע את האשרה של אביו, כמ”ש ואת האשרה אשר עליו תכרות (שופטים ו' כ”ה). וזהו גדעון גָּדַע-עָוֹן או גַּד-עָוֹן מלשון גודו אילנא וקציצו ענפוהי. דניאל ד' י”א). ומסיים מרן: “כן נגלה לי בחזיון לילה כ”ג אלול התשל”ח”^[1]. יותר מסקרן המלים הבאות שהוא מוסיף: “ועוד טעם אחר, ולא רציתי לכותבו”.
 
מעיון בספר מסתבר שדרכו של מרן לציין את המקום והעיתוי שבו נפל החידוש במוחו, כאשר מדובר בעיתוי חריג. בחידוש על ברכת הלבנה, הוא מסיים “זה חידשתי בברכת הלבנה בביה”ח בילינסון (בחדש חשון התשמ”ו) בשכבי במחלקה כירורגית פלסטית”. ואילו בחידוש על “ותתפלל חנה”, הוא מסיים: “כן חידשתי בס”ד בשמיעת ההפטרה יום א' דר”ה התש”מ”. היותר מענין, בערך “חוי הכלבי” שר”י, הוא מביא רמז קולע בפסוק ומסיים: “כך עלה בפי ביום י”ג סיון התשמ”ג בקומי בשחרית לפנות בקר, והוא כעין נבואה קטנה“.
 
ניתן להפוך בספר עוד ועוד, ולא תשבע עין מלראות, הפוך בה והפוך בה דכולא בה, אך כאן עמד קנה במקומו, ועוד חזון למועד.
  
——————————
בסוד שיח שרפי קודש
לראשונה, נחשפים בספר גילויים מרתקים מכלי ראשון מדברים העומדים ברומו של עולם, כמו ההתלבטות הקשה (בערך “הרב פרי חדש”), האם להוציא מקברו של הפרי חדש את ספרו על הלכות שבת שנגנז עמו בטעות. מרן מציג את השתלשלות העניינים, ואת הצדדים: “היינו על קברו ז”ל בהר הזיתים יום ט' חשון התשמ”ח, ודברתי למי שהיה אתי שאולי כדאי לעשות שאלת חלום להוציא מקברו פר”ח הלכות שבת שנגנזו אתו בטעות כמ”ש החיד”א בשם הגדולים. ואמרתי כי לא לחינם כתב זה החיד”א אלא שאולי יתעוררו להוציא זה. ואע”פ שמסתמא כבר בלו בקבר (זה כשלש מאות שנה), מ”מ יתכן שהקוברים עטפו אותם בעטיפה טובה ועוד ניתן להציל”.
 
במקום שאלת חלום, החליט מרן לעשות שאלת חכם: “והסכמנו לשאול שאלת חכם. והיינו בו ביום אצל הגרע”י שליט”א, ואמר שלא כדאי ואין זה כבודו של הפר”ח ז”ל, ומי יודע אם לא עילת העילות וסיבת הסיבות סיבב לכך כי אולי יש בהם קולות בהלכות שבת ולא רצה השי”ת שיתפרסמו. [ועיין בילקוט יוסף ח”א (עמוד קלה) בשם החת”ס, שהפר”ח היה בעל כחא דהיתרא גדול. ע”ש]. וגם פקפק בעיקר הסיפור של החיד”א, כי אולי שמועה בעלמא היתה ולא ממקור ראשון, ומה שהביא זה בספרו רק לסיפור בעלמא ולא להוציא מזה ענין למעשה. [ולענ”ד אין מה לפקפק, שהחיד”א תנא דווקנא הוא ושמע הדברים ממקור ראשון]. ואע”פ שהיה כיו”ב בכתבי מהרח”ו שהוציאום מהר”י צמח ומהר”ם פאפירש סמוך לפטירתו ע”פ שאלת חלום, מ”מ אין הנדון דומה מכמה טעמים, והמשיך לספר בגדולת הפר”ח דשמעתתיה בפומן כולי יומא, ואם כי בחייו וימררוהו ורובו וגו' כמובא בגנת ורדים, מ”מ אחרי פטירתו כולי עלמא הכירו בגדולתו, ולעומת זה ספר הגו”ר אינו נפוץ כ”כ בבתי מדרשא. עכת”ד נר”ו”.
 
אך מה שהכריע את הכף לרדת מהרעיון היה דוקא חלום מעניין: “ובליל יו”ד חשון ראיתי בחלום פסוק “אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים”, וכשהתעוררתי נזכרתי שאמרו חזקיה המלך (ע' בישעיה ל”ח י”א), והבנתי שזה רמז על הגאון ר' חזקיה די סילוה ז”ל בעל פרי חדש שאינו רוצה שיוציאו כתביו מקברו, וכמו שסיים הכתוב “לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל”. גם המלים “אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים” עולים 1285 כמנין “ונגנזו הלכות שבת” בדקדוק. ומי יודע אם אין קשר להגאון הפר”ח עם נשמת חזקיהו המלך, ולכן היה מרעיש העולם בתקיפותו בפסקיו, ומלך פורץ גדר לעשות לו דרך. וכן חזקיהו בגיל ט”ל שנה נאמר לו ע”י ישעיה הנביא צו לביתך וגו' והפר”ח נסתלק בן ט”ל שנים, זיע”א. ועל זה רמזתי הכתוב שם (פסוק יו”ד): אני אמרתי בדמי (דמי בגימ' נ”ד) ימי אלכה בשערי שאול וגו' שימי חייו של חזקיה נ”ד שנים, אבל אמרתי לא אראה י”ה (ט”ו שנים שנחסרו מחייו), י”ה בארץ החיים (אראה אותם בעוה”ב ולא בעוה”ז) וגו', ולבסוף ה' להושיעני ונגינותי ננגן וגו'”.

——————–
קובע ברכה לעצמו “המפתח המפורט” אשר בסוף הספר, שערך ידידנו היקר רבי הראל זנזורי שליט”א, המשתרע על פני שבעים עמודים(!). ומסודר ע”פ נושאים: חידושי תנ”ך, חידושי ש”ס, חגים וזמנים, מקורות לעניינים שונים, חידות ופתגמים וכו' וכו'. למען ימצא כל קורא את חפצו בקלות. יישר כחו שעשה אזנים לתורה, וכמוהו ירבו בישראל!