פרשת מקץ – משענת קנה רצוץ

בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה (מא. טז)

עשר שנים ארוכות שוהה יוסף בכלא המצרי, וברבות הימים מצטרפים לכלאו שר האופים ושר המשקים של מלך מצרים. שנה שלמה הם יושבים במחיצתו. יוסף משרת אותם ומתחבב עליהם, אך הם אינם מודעים עדיין לחכמתו. בעיניהם הוא סתם נער עברי. לילה אחד חלמו השניים חלום מוזר, וכל אחד ראה בחלומו גם את פתרון חלומו של חברו. זועפים קמו משנתם, בעיקר בגלל שאין בידם למצוא את אחד מהחרטומים שיפתור להם את חלומותיהם. והנה, הבחין יוסף בפניהם הדאוגות, ושאל “מה לכם? מדוע פניכם רעים היום?”. שחו לנער העברי את חלומותיהם, והנה בסייעתא דשמייא פתר להם אותם על אתר.

לאחר שפותר יוסף לשר המשקים את חלומו לטובה, מבקש הוא לנצל את ההזדמנות. את מבחר שנות בחרותו הוא בילה במקום הנידח הזה, בודד ומנותק, ללא משפחה וללא מכרים, וכעת משחייב לו שר המשקים טובה, פונה אליו יוסף בבקשה מאוד הגיונית כי כאשר יגיע אל הרגע הגדול ויעמוד לפני המלך, יזכור לו את חסד פתרון החלום, ויזכיר את חפותו בפני המלך. שר המשקים אכן חזר שמח לתפקידו, אך את יוסף מיטיבו הוא שכח! ולא עוד אלא גם כשהיה נזכר בו, היה משכיחו מן הלב, כדי שיוסף לא יעלה לגדולה.

על בקשתו של יוסף “כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה” (לעיל מ, יד), אמרו במדרש רבה (בראשית, פרשה ט, ג): “אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו” – זה יוסף, “ולא פנה אל רהבים” – על ידי שאמר לשר המשקים 'כי אם זכרתני והזכרתני', ניתוספו לו שתי שנים בבית האסורים. ועוד אמרו במדרש תנחומא (וישב ט'): “ולמה הוסיפו לו שם שתי שנים? אמר הקב”ה: אתה השלכת בטחוני ובטחת בשר המשקים, ואמרת לו שתי זכירות, 'כי אם זכרתני' 'והזכרתני', תשתכח שתי שנים בבית הסהר, לכך כתיב: 'ויהי מקץ שנתים ימים' שתי שנים ליציאת שר המשקים מבית הסוהר”.

ההשגחה העליונה קבעה ליוסף תקופת מאסר בת עשר שנים בגין דַּקּוּת חטא הדבה-רעה שהביא יוסף לאביו על עשרת אחיו, אך לנוכח הפגם הדק בבטחונו של יוסף, השיתה עליו ההשגחה העליונה עונש נוסף של שתי שנות מאסר. כך שלמעשה השתדלות זו של יוסף להטבת מעמדו, לא סייעה לו במאום, אלא אף גרמה לו להישאר בבית הסוהר שנתיים נוספות על מה שנקצב לו בתחילה.

אמנם – חידד הגאון רבי משה לוי זצ”ל (הובאו דבריו בספר “באמונתך”) – ה”זכרתני” הראשון שביקש יוסף היה מחובת ההשתדלות, אך בכך שביקש שוב “והזכרתני”, הוכיח סופו על תחילתו שגם ה”זכרתני” הראשון לא היה ממש לשם השתדלות, אלא כתלות ותקוה מסוימת שממנו תבוא לו הישועה. בהתאם לרמתו הרוחנית הגבוהה, נחשב הדבר לפגם כלשהו באמונה, ולפיכך נענש.

מתי ניצל יוסף? כאשר התייאש כבר משתדלנותו של שר המשקים, והגיע לרמת אמונה גבוהה עד שסמך כל בטחונו בבורא עולם. וכפי שרמזו בפסוק “ולא זכר שר המשקים את יוסף”, ואז “וישכחהו” – יוסף שכחו.

כשאדם שם מבטחו בבשר ודם המנוהל בעצמו על ידי הקב”ה, אז ה' מסובב שאותו אחד לא יועיל לו. וזאת כדי להוכיח לו שאין לבטוח בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. וגם אם כעת נדמה לו כאילו הם עוזרים לו, עלול הוא לגלות שסיוע זה אינו לטובתו.

מתי מתקן יוסף את הפגם הדק בבטחונו בה'?

באותם רגעים קריטיים בהם ניצב לפני השליט המצרי המצפה לפתרון חלומו. יוסף מובהל בפתאומיות אל ארמון פרעה היישר ממחשך הכלא, ועתה פונה המלך הגדול אל העבד העברי ומבקשו למצוא פשר לחלומו. כל חרטומי מצרים נלאו לפותרו, וליוסף היתה זו הזדמנות בלתי חוזרת להיחלץ מבור הכלא, ולזכות לתהלת עולם. ברגעים אלו, עליו לכלכל את דבריו בתבונה ולמלא אחר הבקשה. כמובן שאין זה הזמן הנכון להפגין דעות עצמאיות העלולות להרגיז את השליט ולהעלות את חמתו.

ויוסף הצדיק, במקום לנסות להשתדל למצוא חן, מוצא חובה לעצמו לתקן את העיוות ההשקפתי שיצא מפי פרעה. “בלעדי!” הוא מכריז בלא להניד עפעף “אלוקים יענה את שלום פרעה”.

במקום לנצל את גודל המעמד ולשים קץ למאסרו הממושך בכלא המצרי, בוחר יוסף להסיר מעליו את הילת הזוהר שנפלה עליו באורח כה פתאומי. הוא מגלה באוזני פרעה שהערכתו אליו שגויה, באמת אין הוא יודע לפתור חלומות, ורק אם ירצה הבורא, ידע את פתרון החלום. וכפי שמבאר רבנו בחיי: “השיב יוסף, אין כח החכמה והבינה בי אלא חוץ ממני, זהו שאמר בלעדי כלומר זולתי. אלוקים יענה את שלום פרעה – הכל בא מכח אלוקים שהוא בעל הכחות כולן והוא יעזור אותך מצער החלום ופתרונו”. ובל נשכח כי את דבריו מַפְנֶה יוסף ללא אחר מאשר מלך מצרים שטען כי הוא האלוהים.

גם בהמשך כאשר מציג יוסף את פתרון החלום, הוא אינו שוכח לשתול פעם אחר פעם את שמו של האלוקים. וכך הוא פותח: “חלום פרעה אחד הוא. את אשר האלוהים עושה הגיד לפרעה” (לקמן פסוק כ”ה). ולאחר מכן: “הוא הדבר אשר דיברתי אל פרעה: אשר האלוהים עושה, הראה את פרעה” (שם כ”ח). וגם בסוף דבריו הוא מדגיש שהישנות החלום מרמזת כי: “נכון הדבר מעם האלוהים וממהר האלוהים לעשותו” (שם פסוק ל”ב).

ומעניין שדבריו של יוסף כל כך השפיעו על פרעה, עד שבתגובתו הנלהבת, הצהיר בניגוד לכפרנותו: “הנמצא כזה איש אשר רוח אלוהים בו” (שם ל”ח).

ואמנם, אחד הנושאים המורכבים שעל האדם המאמין להתמודד עמם הוא שאלת היחס הנכון בין בטחון לבין השתדלות. לא פעם, עולה ההתחבטות עד כמה מוטלת עלינו חובת ההשתדלות, והיכן מגיע השלב שבו עלינו לחדול ולהשאיר את הדברים בידי הקב”ה?

ובכן, אין לכך כלים חד משמעיים. מינון ההשתדלות אינו דבר השוה לכל נפש, אלא הוא משתנה מאדם לאדם בהתאם לדרגת בטחונו. ככל שדרגת הבטחון גבוהה יותר – כך חובת ההשתדלות תצטמצם יותר… נמצא שיש מצב שלאדם אחד ההשתדלות תיחשב חובה, ולרעהו היא תעיד על חסרון בבטחון. לדוגמא: אדם שאמונתו בעלת ששים אחוזים, זקוק לארבעים אחוזי השתדלות, והשתדלות החורגת מכך – לא תביא תועלת בכנפיה, ולפעמים אפילו תגרום לנזק. ואילו אדם שאמונתו נמדדת באפס אחוזים, זקוק למאה אחוזי השתדלות. וכן על זה הדרך.

אכן, לאנשים גדולים, כמו יוסף הצדיק, הנחשבים לבעלי מדרגה גבוהה בביטחון – חובת ההשתדלות מצטמצמת למינימום האפשרי, ובמדה ויוסיפו להשתדל על מה שצריך, ייתבעו על כך.

מסופר על האלשיך הקדוש שדיבר פעם על מדת הבטחון העליונה והטהורה מכל השתדלות. בין האנשים שהאזינו לדרשתו, היה איש אחד תם וישר וירא אלוקים, שכל ימיו התפרנס מהובלת חומר וטיט בעגלה הרתומה לחמור. כששמע האיש את דברי קדשו של האלשיך, אמר לעצמו: “למה לי לעמול קשה כל ימי חיי? אחר שיש מין בטחון כזה, הרי כל השתדלותי מיותרת…”. קיבל על עצמו החלטה נחושה לבטוח בה' בכל לבו, והלך וישב כל היום ליד התנור וקרא שם פרקי תהלים.

כאשר באו אשתו ובני ביתו לתבוע ממנו שיצא לעבודתו להרוויח לחמו, גער בהם ואמר: “הלא שמעתי בפירוש מהאלשיך שאם אדם בוטח בה' בכל לבו, באה אליו מחייתו בלי צורך בהשתדלות. למה לי אם כן לייגע עצמי לנסוע בקור ובחום בשעה שהדבר יבוא אלי ממילא?!”.

שמעו כך בני משפחתו, וכיון שהיו אנשי אמונה כמוהו, קיבלו דבריו, ומכרו את החמור ואת העגלה לגוי. הלך הגוי עם החמור לחפור בור, ולהפתעתו גילה אוצר גדול של זהב. מילא את השקים בזהב וטענם על העגלה, והמשיך לנסות את מזלו בחפירה נוספת. לפתע הידרדרה מרוּם ההר אבן גדולה, הכתה בראשו, והוא נפל ומת.

משבושש הגוי לחזור, נשא החמור רגליו, והלך לבעליו הראשונים כהרגלו. שמעו בני הבית קול נעירה מוכר בחצר הבית. יצאו ומצאוהו טעון שקי זהב. נכנסו בשמחה וסיפרו לאביהם: “נושעת בזכות בטחונך, שלח לך ה' אוצר גדול!”.

באו תלמידי האלשיך אל רבם ושאלוהו: “במה גדול כוחו של האיש הזה יותר משלנו? אנו מבקשים כל כך את הבטחון ואין הדבר עולה בידינו, והוא שמע פעם אחת והלך וישב אצל התנור והשיג אוצר?!”. השיבם האלשיך: “אותו מוביל חמור, כאשר שמע אודות הבטחון, לקח את הענין ללבו כפשוטו, בלי שום ספק וחשש, כאילו לא היתה בעולם מציאות אחרת כלל. לא כן אתם, כיון שיש לכם עדיין מעט פקפוקים וחששות, עדיין חסרים אתם את השלימות בבטחון, ולכן חייבים אתם לעשות השתדלות”…