חנוך לנער על פי דרכו – חלק ה’

ונחזור לענין, כי בגלל הסברות המוטעות הנ”ל אין באים עוד לעזור להדפסת ספרי החכמים. והרי חכמתם יורדת לטמיון ח”ו ועמהם תמות חכמה. וזוהי טעותו של ינאי המלך והורדוס שהרגו את חכמי ישראל בטענה “הרי ספר תורה מונח בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד”. ולא ידעו כי זכות גדולה לבני אדם העוזרים ומשתדלים להפיץ דברי תורה, שלא תשתכח תורה מישראל, ולא תקבר ולא תמות חכמתם. וחס לומר כיון שאין לומדים למה לטרוח ולטפל, אלא אחוז בזה וגם מזה. ואומר אני כי זכות המדפיס והמוציא לאור דברי חכמים שלא יאבדו גדולה יותר מהחכם עצמו, כמאמרם ז”ל חמרא למריה וטיבותא לשקייה (בבא קמא צב:) כי החכם חכמתו גנוזה וטמונה בקרבו, אבל המוציא לאור מקיים החכמה לדורות, ועביד לתורה שלא תשתכח מישראל. כאותו מעשה בר' חנינא ור' חייא (ב”מ פה:) שאמרו שם כמה גדולים מעשי חייא. והטעם מבואר כי ר' חנינא הבטיח להחזיר התורה מפלפולו, וזה לדורו בלבד אבל אחרי מותו מי יוכל לפלפל כמותו. אבל ר' חייא שהיה מחנך ילדים ונוער ומלמדם תורה ומשנה ומדריכם ללמד אחד את חבירו הפרק החסר לו, הרי עשה דבר הקיים לדורות. [וכשהוציא החזון איש זצ”ל את ספרו הראשון, שאלוהו למי הוא כותב, כי לשונו קצרה מאד והלומדים מעטים. אמר להם: “אני מוציא לעצמי בלבד, כי כתב ידי קשה לקריאה, אבל לא שייך להוציא עותק אחד בלבד, לכן הדפסתי 300 עותקים”. ובתוך כדי דיבור הוסיף: אבל יגיע דור וידפיסו מספריי אלפי עותקים וילמדו בהם. וכאשר אמר כן היה].

ובכלל השפעת החברה שזכרנו גם השפעת השכנים, כמו שאמרו במסכת אבות (א' ז): הרחק משכן רע. ומתפללים אנו בכל יום שתצילנו משכן רע. ואמרו אוי לרשע אוי לשכנו. ואיתא בזהר שמות (פרשת בא דף לח:) ר' חסדא הוה דיוריה ביני קפוטקאי, והוה דחיקא ליה שעתא ומרעין רדפין אבתרוי, נטיל ושוי מדוריה בין מארי תריסין דצפורי, וסליק וזכה לכמה טבין לכמה עותרא לכמה אורייתא. ואמר: כל האי דזכינא על דעלית בין אינון דקודשא בריך הוא אשגח לאוטבא לון (בעברית: ר' חסדא היה דר בין בני קפוטקיא, והיתה השעה דחוקה לו, ופגעים רעים רודפים אחריו. העתיק דירתו בין חכמים ובעלי תריסין של צפורי. ונתעלה וזכה לכמה טובות לכמה עושר ולכמה תורה. אמר: כל זה שזכיתי על שנכנסתי בין אותם שהקב”ה משגיח עליהם להיטיב להם). השכנים משפיעים לא רק בעבירות קלות אלא אף בחמורות שבחמורות. והעובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר. ובפרט בני הנוער שדעתם קלה ומתחקים על המבוגרים כקוף על בני אדם. ומעשה בילד אחד עולה חדש שעלה ארצה ומצא בחורים בני גילו מחללים שבת ומעשנים וכו'. רצה גם הוא להיות כמותם ואמר לסבא שלו “אין דבר”, עד שסבא שלו הנחית לו סטירה על הלחי, הבין חומר הענין ונמנע. ואם נשאר במקום לא דתי היה מתקלקל מאה אחוז. ויש אדם שנתקל ונהנה מאיסור בלתי רצונו, למשל שכנו מדליק חשמל בכניסה למדרגות בליל שבת והוא נהנה על כרחו. וכן שכנו מדליק רדיו וטלויזיה בשבת והוא שומע ורואה ונהנה. ויש כאלה שמעיזים לספר בבית הכנסת לעתות מנחה של שבת חדשות היום, וחושבים לעשות הנאה לחבריהם הדתיים, ובמקום להשתיק אותם בנזיפה באים ושומעים להם, ולאו עכברא גנב אלא חורא גנב.

וענין חילול שבת דבר גדול וקשה עד מאד שיש בו חיוב סקילה (בעדים והתראה בזמן הסנהדרין) כעבודה זרה. וידוע מאמרם: אף על פי שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו (כתובות ל.), והרבה שלוחים למקום, כי בעונות הרבים רבו תאונות דרכים ובפרט ביום שבת[1] (פוק חזי בעתונים של יום א') שהם בבחינת סקילה בר מינן. ומכיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין וכו'. ולפעמים אפילו בחול במכונית אחת מחלל שבת ושומר שבת, צדיק נתפס בעון הרשע כמו שאמרו ז”ל אוי לרשע אוי לשכנו (ומה יפה כחו של הגאון חזון איש זצ”ל שנמנע לגמרי מלהשתמש בחשמל בשבת מפני שנעשה ע”י ישראל, ואע”פ שהמציאו כמה היתרים כגון לצורך בתי חולים וכיוצא, מכל מקום אין ההיתרים ברורים, ואשרי דרכיו ישמורו. ואם היו הדתיים מתאגדים ומתלכדים תחת דגל אחד, וישימו לבם לברר כל ההלכות על פי התורה בלי לחצים מבחוץ, היו פועלים הרבה לטובת הדת בארץ. למשל בענין זה של חשמל היה אפשר להעמיד דרוזים[2] בתחנות הכח בליל ויום שבת וישראל עומד על גביו. וכשיש קצר וצריכים להוסיף עומס חשמלי או לתקן וכיוצא בזה מסביר לו מה שצריך לתקן, ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך וכשר. ולא נשאר בזה כי אם איסור אמירה לגוי שבות ויש בזה כמה פנים להקל מכמה טעמים, ומה גם לנהנה. או להעמיד דרוזים בעלי מקצוע מומחים בחשמל וישראל עומד על גבם מבחינה בטחונית אם יש צורך בכך, ולא קשה למצוא היום בעלי מקצוע בכל ענף טכני מסובך מבין בני המיעוטים. ומה הבדל בין זה לצה”ל שמשתפים בו הדרוזים, ובבנין עובדים פועלים מהשטחים וכיוצא. ואשרי המדבר על אזן שומעת).

וזאת שנית, שכל המחלל שבת כאילו כופר בכל התורה כולה. והנה נודע כי כל זכותנו בארץ ישראל היא עבור שמירת התורה והמצות ככתוב (תהלים קה מד-מה): ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו וגו'. ואם כן זה המחלל שבת הפסיד זכותו, ומה ישיב לטענת האומות לסטים אתם שכבשתם ארצות ז' עממין כמו שכתב רש”י בפרשת בראשית (ולא לחנם פשו היום בעונותינו חבורות כאלו הטוענים לסטים “אנחנו” שכבשנו ארצות שבע אומות וכו', כי בעמקי לבם מרגישים הפקעת זכותם מארץ ישראל. ואף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזי). ובזה יובן כוונת הכתוב (ירמיה י”ז כ”ז): ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת, והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה. ולכאורה צריך להבין מאי מדה כנגד מדה. ולפי האמור מובן, שהמחלל שבת ככופר בכל התורה כולה ואם כן אין להם זכות חס ושלום בארץ, ולכן והצתי וגו' כפשוטו שיהיה להם מלחמה באויב. וכן היה בעונות הרבים בשנתנו זאת התשל”ד (ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע לפ”ג) המלחמה פרצה ביום הכפורים שחל בשבת, שבת שבתון. ולכן אם רוצים אנו לשמור על הפסקת האש ולשמור על חיי בחורינו ושלמות ארצנו הקדושה, עלינו לשמור את השבת, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: אלמלי שמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים.