משה שפיר קאמרת!

רבנו המנוח זצ”ל היה מזרע קודש משפחת חורי המעטירה מהאי ג'רבא, שושלת יוחסין גן של הדסים המגיעה עד הרב הגדול והקדוש חסידא קדישא ופרישא רבי רחמים חורי זצ”ל, בעל הספר 'שערי רחמים' על התורה, וסדרת הספרים 'כסא רחמים' על הש”ס, שעל פי המסורת מסופר שנגלו לו מלאכים בהקיץ, ופעל אצלם לבטל גזרה קשה שהיתה באי ג'רבא.
 
על אביו הצדיק ממצדיקי הרבים רבי ברוך חורי זצ”ל, שמעתי פעם מפי בנו, רבנו המנוח, שאביו ביקר פעם בירושלים בבית מדרשו של המקובל רבי מרדכי שרעבי זצ”ל, וכשראה רבי מרדכי את זיו פניו, אמר לסובבים אותו, כי יש לו לרבי ברוך נשמה גבוהה ונקיה, שזה לה פעם ראשונה שבאה לעולם. ע”כ שמעתי. והגאון רבי ינון חורי זצ”ל התבטא עליו “מזכה הרבים הגדול בעולם”, וזה בעקבות המצאתו הגדולה 'תהלים המחולק' (מפי הגאון רבי מיכאל סגרון שליט”א). הוא זכה לאריכות ימים ושנים, ונפטר בשיבה טובה כבן מאה שנים.
 
אמו של רבנו, אף היא מזרע קודש, מרת שושנה (שאשונה) לבית סופר, בתו של הרב החסיד רבי מגוץ סופר זצ”ל (ואחותה מרת מעיטקה מב”ת, היא אשת הגאון העצום רבי שלמה מאזוז זצ”ל, בזיווג שני). רבי מגוץ ידוע בצדקתו וחסידותו, והיתה תפלתו מיוחדת במינה, לאט בכוונה ובנעימה. ועל כן ציווהו רבו הגאון הראב”ד רבי יוסף ברבי זצ”ל, שבהיות ולא זכה להבנות (אף שנשא שלוש נשים), יאמר עליו הוא את הקדישים וההפטרות ויעלה חזן, ויהיה לו למשיב נפש כ'מחזיק' בידו (כן שמעתי ממז”ק הרב יחזקאל מאזוז הי”ו). ובזה אנו מבינים יותר את המעשה המפורסם (הובא בהקדמות ספר ילדי יוסף הנד”מ עמ' י”ז), שהלך פעם רבי מגוץ לאיזה אירוע בלילה, לאחר פטירת רבו, ולפתע נגלה לפניו ואמר לו: “מגוץ! לאן אתה הולך?”, ויען: “לחתונה”. ויאמר לו: “שמע בקולי ושוב ללימודך”. התלמיד שמע ושב על עקבותיו. כשהגיע לבית המדרש התיישב בדעתו, ונזכר שרבו כבר נפטר, ואיך זה שראהו כבחיים חיותו, ואחזתו רעדה, וישב ושקד על לימודו למנוחת רבו. משורש קדוש וטהור זה, צמח רבנו לגאון ולתפארת, והיתה לו התורה לעטרת.
 
גם במעלליו יתנכר נער
רבנו נולד בשלהי חודש אדר ב' התשכ”ב. עוד מקטנותו ניכרו בו סימני שנינות וחכמה, וסיפר אחד מאחיו הי”ו בימי השבעה, שכשהיה כבן אחת עשרה שנה, ראה את אחיו וחבריו משחקים בכדור טניס, וביקש להצטרף עמהם. ענה לו אחיו: זה לא בשביל ילדים קטנים, אתה לא תצליח. אבל הוא עמד והסתכל, השתונן והתבונן כיצד הם משחקים, ולאחר כשעה הפציר שוב באחיו לשחק עמהם. אחיו נתן לו, והנה להפתעתם עמד וניצח את כולם אחד אחרי השני… ולפליאתם השיב, שראה והתבונן היטב על כל אחד, היכן היא נקודת התורפה שלו, ולשם היה מכוין את הכדור, וכך גבר וניצח את כולם. אכן זו היא תמצית דרכו של רבנו המנוח, להתבונן היטב ולנצח, ולעמוד בכל המשימות שהציב למולו.
 
סיפר הרב אביה חדוק שליט”א ששמע מפיו, שבצעירותו היה מגמגם, ופעם אחת קרא בתמימות אגרת הרמב”ן שכתוב בסופה “ובכל יום שתקראנה – יענוך מן השמים כאשר יעלה על לבך לשאול”, וביקש על זאת ועלתה בידו, ומני אז סר ממנו הגמגום.
 
הוי שקוד ללמוד תורה
לאחר גמר לימודיו בביה”ס, למד בישיבה התיכונית בכפר מימון, אשר היתה בראשות רבה של רמת גן הרה”ג ר' יעקב אריאל שליט”א, שם למד ושקד על כל מקצוע שלמד. ופעם שמעתי ממר יששכר כהן הי”ו ממושב זמרת, שזוכר מילדותו שהיה הרב “דגרן” כלשונו, יושב ולומד כל היום, וממעט במשחקים ודיבורים.
 
בסיימו את חק לימודיו שם, עודדו רב המושב שרשרת בזמנו (לאחר פטירת הרנ”ך) הגאון רבי יצחק ברדא שליט”א, ללכת ללמוד בישיבתנו המהוללה “כסא רחמים”. ובהספדו עליו, סיפר הגאון הרב ברדא על שקדנותו במקלט במושב, מהבוקר עד הערב לא ימיש מתוך האהל, רק באמצע היום היה משלשל לו לחם וגבינה, ועד שעת המנחה יושב ולומד, ואמר לו שסיים חצי ש”ס בלימוד זה. וגם הזכיר את השתתפותו בשיעורים, וכשלימדם עיבור שנים, היה משיגו כלאחר יד בחישוב החשבונות המורכבים. ובראותו גודל כוחו ושקידתו, עמד ושלחו ללמוד בבני ברק.
 
דא עקא שלא היה לו פטור מן הצבא, כיון שלמד בישיבה תיכונית. לצורך כך, לקחו הרב ברדא לרב המקובל הפלאי רבי משה בורתא חדאד זצ”ל, לשאול בעצתו. רבי משה חדאד הורהו שילך למקום הגיוס ויאמר למפקד: “רבי משה חדאד ביקש את התיק שלי”. וכן עשה רבנו המנוח, ולהפתעתו מסר לו ההוא את התיק כמי שכפאו שד, באין אומר ואין דברים. לאחר מכן הלכו עם התיק אל הרב חפוטא שליט”א ראש ישיבת הרמב”ם, והוא החליף את המסמכים, כאילו רבנו למד בישיבתו ולא בכפר מימון, ואח”כ לקח התיק בחזרה להחזירו למפקד. והנה הוא עומד שם, והמפקד ההוא רואה אותו ותיקו בחיקו, אמר לו: מה זה עושה אצלך? אמר לו אתה הבאת לי… הלה התפלא על כך, לקח התיק פתח ובדק ואמר לו שהוא משוחרר. ואכן, מאז נכנס רבנו אל הישיבה, שיחרר מעליו כל עולו של עולם הזה, וישב ויגע בתורה מעל לשלושים שנה.
 
אגב, סיפר הרב ברדא כי כאשר העמיד את רבנו על הנס הגדול שקרא לו בלשכת הגיוס, נענה רבנו בפשטות: “הלא זו משנה מפורשת: כל המקבל עליו עול תורה – מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ…”.
 
לימים, השתמש רבנו בעצמו כדוגמא אישית, בדברו עם אחד שלמד בתיכון, ואביו רצה להכניסו לישיבה, והתלבט מאוד בכך. ופעם הביאו לישיבה ופגשו שם את רבנו, ודיבר עמו האב על כך. ואז החל הרב לספר לו על עצמו, שבראשית דרכו למד בתיכון, והיה משחק טניס וכדומה, ולבסוף זכה להגיע לישיבה… ובדיבורים נעימים ונאים אלו משך את לב הנער לבוא לישיבה, וכן היה. וכיום הוא אברך חשוב ובקי בהלכה. (הרב אביה חדוק הי”ו בירחון אור תורה תשע”ז עמ' תתקע”ז).
 
מימי בחורותיו של רבנו, שמעתי מפי הרב גדעון דוד מאזוז הי”ו, שזוכר את רבנו בהפסקת הצהריים שקוד על לימודו בבית המדרש (בבנין המתיבתא כיום), והיה קורא פרקי תהלים בניגון נעים ומיוחד במינו, כשפניו קורנות אור. ופעם אחת בעת צרה שהיתה בביתם (לתקפ”ץ), ליווהו רבנו עד לביתו בדאגה ואחוה.
 
לא פסיק פומיה מגירסא
מפורסם היה רבנו בשקידתו המופלאה. הגאון רבי מיכאל סגרון שליט”א, שמכיר את רבנו עוד מימי נעוריהם, בלומדם יחד בישיבה, מספר בהתפעלות על שקידתו הגדולה, ואומר שעליו יאות הביטוי שאומרים בערבית על אנשים שכמותו “וורקה תורה” – דף של תורה. גם בלכתו בדרך היה אומר למלווהו חידושים ופרפראות, וכשהולך לבדו היה לו ספר משניות ממנו היה גומע בצמא. על הספר היה מודבק דף מרובע וכתוב עליו בכתב ידו הנאה: “לעולם הוי רץ למשנה”.
 
כשרצה רבנו לזכור משהו בלימודו, היה חוזר עליו ומשנן אותו עשרות פעמים. וסיפר שלמד מסכת ברכות שש פעמים, ועדיין לא זכר אותה מספיק, על כן שב ולמד אותה פעם שביעית בתשוקה וחשק גדול, ואז זכר אותה מצוין. ותמיד היה מדגיש שכל מה שהוא זוכר, הוא בכח הלימוד בתשוקה וחשק. וכשהיו אומרים לו שמות רחובות ומספרים לא היה זוכרם, עד שהיה עושה להם סימן בדפי גמרא…
 
בכל יום כשהיה עולה במעלית בישיבה, היה אומר קבוע בע”פ לפני העולים עמו, את המשנה בזבחים (ד, ו): “לשם ששה דברים הזבח נזבח” וכו' עד סופה, ובסיומה היה מציין היכן היא כתובה בש”ס… ומוסיף פסוק “ואמרתם כה לחי ואתה שלום” וגו' (שמואל א' כה, ו), ובדיוק אז המעלית היתה מגיעה לייעדה (ופעם ראיתי באיזה ספר ישן, שיש סגולה לומר זאת).
 
כל-כולו היה טבול במי התורה הזכים, עד כדי טביעה… עד כמה טבע בים התורה, אפשר ללמוד מכך שבארוחת צהרים בישיבה, היה אומר שתי הלכות משמירת הלשון לפני כל בני הישיבה, כדי שיהיה דברי תורה על השלחן. פעם אחת היה צורך לבדוק את הרמקול שהקול יפה, ובמקום לקרוא 'אחד! אחד!' כמנהג העולם, קרא את הפסוק 'תורה צוה לנו משה' וגו', כי יש חשיבות גדולה ועצומה להשתמש בלשון המקרא על פני סתם דיבור.
 
מרביץ תורה לעדרים
לאחר נישואיו, המשיך לגור בסמיכות לישיבה ברחוב רימון. ומשם היה עושה את דרכו מידי יום ביומו ללמוד וללמד, לכתוב ולחדש.
 
חברו לספסל הלימודים, הגאון המשגיח רבי מיכאל סגרון שליט”א מספר גילוי מעניין על דרך לימודו הייחודי המלמד על סדר ומשטר נדירים: כששב רבנו לסדר לימודיו לאחר שבעת ימי חופתו, ישב במקומו ופתח חומש בראשית, ופנה לשכנו הקרוב אליו ואמר בפשטות: “עכשיו אני מתחיל ללמוד תורה”. זקף הלה את עיניו בפליאה ואמר לו: “ועד עכשיו מה למדת?”. ענה רבנו ואמר: עד עכשיו למדתי מה שנחוץ בישיבה, מעכשיו אלמד את התורה מתחילתה כסדר. כך היה יושב והוגה עד שסיים חמשה חומשי תורה, וחזר עליהם היטב. משה סיים תורה מסיני, ומשם ליהושע, ומיהושע לשופטים, ומשופטים לנביאים, עד סוף דברי הימים, וחזר על כולם.
 
לאחר מכן אמר, תהלות לאל סיימתי תורה שבכתב, כעת אתחיל תורה שבעל פה. כך עם כל ההתלהבות החל ללמוד ולשנן משניות ברכות עד עוקצין עם פירוש וחזרה נאותה. עד שהגיע לראש גולת הכותרת הוא התלמוד, שאין לך מדה גדולה מזו. התחיל 'תנא היכא קאי דקתני מאימתי', והמשיך בשקידה ובהשתוקקות עד לסיום הש”ס, וחוזר חלילה. לאחר מכן שאלתיו: ומה עתה תלמד, זוהר? ענה לי: “עד כאן! מעתה נלמד גמרא עד שיבלו השפתיים”. וכך היה כל ימיו בעומד והחזר קאי, חוזר ומשנן אפילו מאה פעמים. ושוב הוסיף דעת ללמוד גם ירושלמי ומדרשים וזוהר. (משה ואלעזר תמוז תשע”ז בדברי פתיחה).
 
יום אחד, רבו הגאון רבי משה לוי זצ”ל, שם לב שתלמידו החביב והשקדן אינו מגיע לבית המדרש אחר הצהריים, זה כמה ימים. מדאגתו אליו, פנה לברר אצלו פשר הענין. רבנו המנוח השיבו, שמחמת דוחק השעה נענה לפניית הנהלת הישיבה ללמד במתיבתא אחר הצהריים, בשכר מאה דולר לחודש. שהרי אם אין קמח אין תורה… רבו הגאון ביודעו את כוחו, הציע לו: “אני אסדר לך כל חודש מאה דולר, ובלבד שתמשיך לבוא וללמוד עמנו גם אחר הצהריים”. ואכן, כך היה במשך שנה שלמה (מפי הרה”ג ר' אדיר כהן הי”ו, ששמע מפיו).
 
לאחר מכן, מונה רבנו “משיב” לתלמידי הישיבה בסדר בוקר, שבו מתכוננים לקראת השיעור, וכל הדבר הקשה יביאון אל משה. גם היה בזה כאוזן קשבת לתלמידים החלשים לעודדם ללמוד כפי כוחם ושכלם, והיה מאהיב את הלימוד על כל בחור שניגש אליו. היו שנים בהם היה מחליף את מורנו הרב הגאון רבי צמח מאזוז שליט”א בימי חמישי, ובזמני נסיעותיו לחו”ל. וסיפר הרה”ג רבי אביגדור מאדאר שליט”א, שתמיד לפני שיעוריו היה רבנו פותח בכמה הלכות מספרו “משה ידבר” על איסור לשון הרע, והיה מרחיב הדברים כיד ה' הטובה עליו, וכל התלמידים היו נהנים במחיצתו ובלימודו.
 
בנוסף, היה מלמד את התלמידים שלחן ערוך אחר הצהריים, וסיפר הגאון רבי אליהו מאדאר שליט”א, שזוכר שלמדו לפניו שבראש השנה נפקדו שרה, חנה ורחל, ונתן להם סימן: “רח”ש לבי דבר טוב…”. עוד מספר הרה”ג ר' מישאל חיימוב שליט”א, שהיתה שנה אחת שקבע רבנו סדר לימוד לכיתה הגבוהה – עמוד בית יוסף ליום (בדפוס הישן). והנה פעם אחת ראה מרן ראש הישיבה שליט”א פתק ובו כתוב: “יום פלוני – ל”ב”, והתפלא כיצד ילמדו סימן ל”ב (סדר כתיבת התפלין) כולו ביום אחד? עד שבא אחד התלמידים והסביר שהכוונה היא לעמוד ל”ב בבית יוסף…
 
ומקורו יהי ברוך
מלבד כל זאת, אף עמד בראשות “מפעל הש”ס – שערי רחמים”, אשר בו נבחנים תלמידי הישיבה הגדולה על עשרים דף בקיאות מדי חודש (תוס' ורא”ש רשות), ולאחר שלושה חודשים מבחן חזרה על ששים דף. דבר זה היה כנכס לתלמידי הישיבה, ברכשם בקיאות ברוב מסכתות הש”ס, אחד המרבה ואחד הממעיט. סדר המסכתות היה: שבת, גיטין, קידושין, שלושת הבבות, חולין וכתובות. עם שינויים שחלו עם השנים. (מלבד המסכתות הקטנות של סדר מועד, שלמדום כולם כבר בישיבה קטנה).
 
דרך מקורית (תרתי משמע) היתה לרבנו בכתיבת הציונים למבחנים. בבקיאותו הגדולה היה כותב מזכרונו, במקום ציון – מאמר מסויים המופיע בש”ס בכמה מקומות, ומציין את כולם בשם המסכת ומספר הדף, מלבד הציון האחרון שהיה כותב שם המסכת ושורה ריקה… ולצורך ידיעת הציון צריך היה התלמיד לפתוח את המקורות הראשונים שציין הרב, ולבדוק בגליון הש”ס את הדף החסר, וזה הוא ציון מבחנו. (או לחילופין לחשב את הנקודות שכתב הרב על כל תשובה…). ועשה כן, כדי להרחיב את בקיאותם של התלמידים, וגם שמי שציונו נמוך לא יתבייש בכך שרואים כולם כמה קיבל.
 
לא פעם היה הרב טומן ברמז באותו מאמר את נועם מוסריו. תלמיד אחד שקיבל ציון נמוך מאוד: ששים ושלוש, כתב לו הרב את מאמר הגמרא “אין התורה נקנית אלא במי שממית עצמו עליה”, שמופיע בכמה מקומות ובגמרא ברכות דף ס”ג… ומתוך ציונו רמז לתלמיד בנועם ובעקיפין שישתדל יותר להשקיע בלימודו.
 
בנוסף, היה הרב בוחן את התלמידים והאברכים על מסכתות בע”פ, ומעודד את כולם לשנן היטב ולהיבחן ולרכוש בקיאות בש”ס. זכורני בימי חורפי שבחן אותי הרב על מסכת ברכות במקום מושבו בכולל, וכשעברתי בס”ד את המבחן, נטלני בזרועי אל מר אחי הי”ו שישב בסמוך שם בכולל, לעיני כל חי, לבשר לו שידעתי טוב ב”ה, וכולם עודדוני על כך, דבר לו זקוק כל בחור…
 
עשות ספרים אין קץ
תורתו של רבנו פוריה היתה, ומראשית דרכו קנה לו העט לחבר, והיה מעלה על הדף חידושים על סדר הש”ס ועל ש”ע ובית יוסף ושו”ת, ומזה הדפיס את ספרו ראשית ביכוריו בשם “קרן אור” בחודש סיון התשמ”ז (לפני שלושים שנה בדיוק). ומחובר לזה ספר “משה ידבר” – הלכות לשון הרע, המבוססים על ספר “חפץ חיים”.
 
הגאון רבי מיכאל סגרון שליט”א מציין בפנינו, כי ישנו חידוש בספר זה, שבו הקשה רבנו על דברי מהרש”א במסכת שבת (דף ט”ל ע”א), והניח בצריך עיון. ובא רעהו וחקרו הגאון רבי נסים הכהן זצ”ל (שהיה בודק ומגיה חידושי התלמידים בישיבה), וכתב לתרץ תירוץ. אך אח”כ כשהדפיס רבנו את ספרו, ובא לפני רבו הגאון רבי משה לוי זצ”ל לקבל הסכמתו וברכתו, דחה הרב משה פירוש מוהרנ”ך, ופירש באופן אחר, ונדפס שם בהסכמה. וכשהגיע הספר מבית הדפוס, ובא לידי מרן ראש הישיבה שליט”א, עיין אף הוא בזה ודחה דברי האחרון, ונכתב בספר בגליון. והדברים מאירים ושמחים כנתינתן מסיני.
 
בחלק “משה ידבר” שבספרו זה, היה רבנו דבוק מאוד, וכפי שנמצא לאחר פטירתו רשימה שכתב לעצמו, ובה סדר לימוד קבוע בהלכות אלו מדי יום ביומו. הגאון רבי מיכאל סגרון שליט”א מספר, שעוד כשהיו בחורים בישיבה, היה רבנו אדוק מאוד בספר 'חפץ חיים', ואף זיכה את חבריו, כשהיה קורא לפניהם בכל ארוחה בחדר האוכל, הלכה או שתים מספר זה. ובזמנו פרסם דף ובו הלכות לשון הרע למקרים שכיחים. ובסוף חתונתו, הפסיקו את התזמורת, ושרו לפניו בדביקות “מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב”.
 
באזכרת השבעה סיפר בנו ר' שלמה הי”ו, שתמיד כשהיו בשולחן שבת גולשים לדבר על אנשים, תכף היה רבנו מעביר נושא, לחידושים ודברי תורה. ושבת אחת בחודשיו האחרונים כשהיה חלש ולא היה בכוחו לבוא לשלחן השבת, שכב הרב בחדרו במהלך סעודת השבת, אולם לקראת סוף הסעודה, התאמץ לבוא לשולחן על מנת לשמוע דברי תורה על הפרשה מבניו שיחיו. תוך כדי התגלגלו הדברים לדיבורים שיש בהם שמץ לשון הרע. לפתע הבחינו בניו בדמעות הזולגות מעיניו של אביהם. נחרדו: אבא שהחיוך הנצחי לא מש מפניו, לפתע בוכה?! שאלהו בני הבית לפשר בכיו, נענה ואמר להם: “דבר שנזהרתי בו כל חיי, כעת לפני הסוף רוצים אתם להכשילני בו”.
 
והיה אור החמה
לאחר מכן החל רבנו בעריכת סדרת הספרים “אור החמה”, בהם קיבץ מכל ספרי חכמי תונס וג'רבא, את העידית שבחידושיהם, כולם נקבצו ובאו ברינה אל אור החמה. ובהרבה מן החידושים הוסיף נופך משלו וקראם בשם “אור משה”.
 
הרב גולן קבלן שליט”א מספר, שהוא זוכר שרבנו סיפר להם בישיבה על עבודתו זאת, ואז “זרק” אחד התלמידים שגם לו יש חידושים, ואולי הרב יכניס לו אותם בספרו… והנה להפתעתם רבנו הסכים ואמר, אכן מי שרוצה יכול להביא לי חידושיו על התורה, ואשבץ אותם ביחד עם חיבורי, ועל כל אחד מהם יהיה חקוק מי בעל הדברים. דבר זה נתן חשק ותמריץ בלב הבחורים הצעירים, לשקוד ולחדש בתורתנו הקדושה.
 
לאחר כמה שנים צלח רבנו את משימתו, ובשנת התשנ”ח נדפסו הספרים “אור החמה” כסט שלם ומהודר, שכל גדולי הדור שבחוהו והללוהו.
 
ופרצת ימה וקדמה
לצערנו אנו רואים ספרים רבים שנדפסים בהתלהבות, אך חסרה להם “הפצה”, מצליחים למכור מאה מאתיים, והשאר גנוזים במחסן… לא כן היה רבנו, שטרח להפיץ את סדרת “אור החמה” בכל רחבי הארץ והעולם. סיפר הרב מצליח עמוס מאזוז שליט”א, שבהזדמנות אחת שאל את רבנו, כיצד זכה להפיץ את ספרי 'אור החמה' בכל רחבי הארץ? ענהו הרב ואמר: בפעם הראשונה כשהדפסתי את הספרים בבית הדפוס בתל אביב, שאלתי את המדפיס איך מפיצים את הספרים? אמר לי: יש כאן חכם אחד, הוא הגאון רבי שמעון חירארי זצ”ל, שמחבר ומדפיס הרבה ספרים, תשאל אותו כיצד הוא עושה. הלכתי אליו ושאלתי אותו. השיב לי הרב בדרך צחות: מו”ל (מוציא לאור) זה ראשי תיבות 'משען ומבטח לצדיקים' – הכל מאתו יתברך, הוא ימציא לך מפיצים והוא יעזור לך לפרסם ספריך…”.
 
פועל ישועות
פעמים רבות סיפר רבנו, על ישועות שנושעו אנשים שתרמו להפצת ספרי “אור החמה”. עקרות שנפקדו, ועסקים שהתאוששו, וזיווגים שנקשרו. התורם היה משלם עבור כמות של סטים אותם יכול היה לחלק בעצמו, או שרבנו בעצמו היה דואג להפיצם בבתי מדרש ובתי כנסת. והיה רבנו שם ידיו עליו ומברכו בברכה ארוכה המשולבת בעשרות פסוקים (כדרכו של הגאון רבי ינון חורי זצ”ל), ומחזקו באמונה שלמה שזכות חכמי תונס וג'רבא, שחידושיהם יתפרסמו על ידו, תעמוד לו לישועה קרובה.
 
הרה”ג ר' אביה חדוק שליט”א סיפר מעשה שהיה, לפני כשנתיים בחול המועד סוכות התשע”ו, בא רבנו ודרש בשכונת “רוממה” בעיר הקודש ירושלים, והיו כולם מתפעלים מבקיאותו העצומה. לאחר הדרשה בא אליו אחד וביקש ברכה עבור בנו, שכבר נשוי כשבע שנים ובנים לא היו לו. ובירכו הרב באריכות כדרכו בקודש, וכדברי משה מלאך האלקים, למועד הזה בחודש תשרי התשע”ז נולדה לבנו בת.
 
גם במהלך ימי השבעה, בין המנחמים הגיעו זוג חסידי עם עגלת תינוק, ואמרו לבני ביתו של הרב, שזה התינוק הוא מברכת הרב זצ”ל, לאחר שתרמו להוצאת כמה סטים של ספרי “אור החמה”.
 
זה הכלל לרבות
עוד שני ספרים חשובים הדפיס הרב, ובהם אסף וליקט כללים רבים, ספר “שלושה גביעים” שנדפס בשנת התשנ”ד, וקיבל עליו רבנו הסכמות נלהבות מכל גדולי הדור. ובו אוסף כללים משלושה גאוני אשכנז: התוס' יו”ט, הרש”ש ומהר”ץ חיות זצ”ל. בהסכמתו לספר, כתב מרן ראש הישיבה: “…מאז ומתמיד נכספה נפשי לראות כללים. בדרכי החכמה והעיון סלולים. ישקיטו מריבות וישימו לאַל קושיות המשכילים. בסוגיות חמורות בהויות דאביי ורבא דרך לעבור גאולים. וכמה פעמים מתלבטים ומתחבטים אברכי-חמד אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם לא ראו אור כעוללים. ובידיעת כלל מסוים מספר יד מלאכי ועין זוכר וכיו”ב נחה שקטה כל הארץ והדריך בנעלים…”.
 
לאחר שהוציא ספר זה, פנה לשאול בעצתו של מרן ראש הישיבה שליט”א איזה ספר כדאי עתה לחבר? ענה לו מרן שליט”א: “אסוף את הכללים מתוך דברי רבותינו בעלי התוספות על כל התלמוד, וציין את כל המקומות בהם דברי התוספות סותרים דבריהם ממקום למקום”. אלא שכאן העבודה היתה כפולה ומכופלת. וזאת יש לדעת כי כדי לערוך חיבור מקיף כזה, נדרש ללמוד בעיון את כל דברי התוספות בש”ס, ולהבין היטב את דבריהם, והיא מלאכה מופלאה שיש בה חכמה ובקיאות רבה. כמעט בכל ערך, רואים כי הדברים נכתבו בהצלבה עם דיבורי תוספות אחרים בש”ס, תוך כדי בקיאות עצומה קושיות ותירוצים.
 
אך רבנו יכול היה לה, ובשנת תשס”ז הוציא את הספר “כתר תורה” ובו 1873 כללים חשובים ויקרים על התלמוד מרבותינו הקדושים בעלי התוספות ברחבי הש”ס. והכל ערוך ומסודר בשפה ברורה ובנעימה לפי א”ב. כל מי שיטול לידיו את הספר, מיד יזהה את הגהותיהם של מרן רה”י שליט”א, והרה”ג ר' יהושע כהן שליט”א (מח”ס “כרם יהושע”), המשובצים כיהלומים ואבני חן על פני כל הספר, בחתימת יד קדשם.
 
מה רבה היתה שמחתו של רבנו, כשהגיע יום אחד אל בית נזר השקדנים, הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט”א, ואמר לו כי הוא השתמש בספרו כדי למצוא כלל מסויים בתוספות, והוסיף ואמר לו “הספר יפה מאוד וערוך בצורה טובה מאוד” (תורה מסיני – שמות עמ' צ' בהערה).
 
תורה מסיני
היא סדרתו הידועה של מורנו הרב על התורה, שזכה להוציאה לאור אחר עמל גדול, ובטוח שזכות הרבנים שהדפיס חידושיהם בספר “אור החמה”, היא שעמדה לו לחדש חידושים מתוקים כאלה על התורה, כפי שהזכיר מזה מרן שליט”א בהספדו.
 
בניגוד לספרו על התורה “אור החמה”, שבו בעיקר נעשה ליקוט של חידושים מחכמי תונס וג'רבא עם הוספות נופך משלו, בספרו האחרון “תורה מסיני” כל החידושים הם מקוריים פרי תנובתו, ומדובר באלפי חידושים! והחידוש שבחידושים הוא שכולם הולכים בדרך אחת – לרמז את הנאמר בתורה שבעל פה בפסוקי התורה שבכתב, ברמזים נפלאים השזורים ביד אמן בגמרות ומדרשים, תפוחי זהב במשכיות כסף, תוך כדי גילוי בקיאות מדהימה רבת היקף בכל חלקי הש”ס. מחידושיו אלו פרסם רבנו במשך כמה שנים מדי שבת בשבתו, בעלון היקר “פניני הפרשה” של ידידנו הרב עובדיה חן שליט”א.
 
בהקדמת הסדרה, מספר הגר”מ זצ”ל על הזמן הבלתי שגרתי בו נולדו ברעיוניו החידושים: “בהיותי לומד מדי ערב קודם השינה, כעשר דקות חומש, תוך שימת לב רבתי, ותשוקה עזה לדייק במקרא, ולמצוא היכן רמוזה תורה שבעל-פה, בפסוקי התורה. ובדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו (מכות י:), ובעזרת החונן לאדם דעת, זכיתי בכל לילה למצוא רמז אחד, והוא פלא! זולת לילה אחד שלא מצאתי רמז, והתפלאתי: מה יום מיומים?! וישבתי עוד עשר דקות נוספות לקרוא בחומש, אולם רמז אַיִן, וזכורני כי צער גדול נצטערתי על זה, ובפרט בזמן שקריתי קריאת שמע על המיטה, על שלא מצאתי הלילה רמז, והנה באמצע קריאת שמע זיכני האל למצוא רמז יקר וחביב, ותרב שמחתי עליו כמוצא שלל רב”. בהמשך דבריו עומד רבנו על יסודותיה של דרכו זו, מדברי האור החיים והגר”א ועוד. [לפני כשנה, זכיתי לשוחח עמו אודות ספרו זה, וציין בפניי דבר מעניין מאוד, שמרן רה”י הגר”מ מאזוז שליט”א אמר לו: “מהספר 'תורה מסיני' יחזרו אנשים בתשובה”, וכן כתב בהסכמה: “ולומר לתועי רוח שובו בנים”. ומתחילה היה הדבר תמוה בעיניו, עד שקיבל ד”ש מכל מיני אנשים ששבו בתשובה מכח המתיקות שבחידושיו. ופעם סיפר לי ששאל אותו אדם אחד מאיפה הוא מוצא חידושים יפים כל כך? ענה לו: “משלי ב, ו”, האיש כמובן לא הבין, והרב ציטט לו את הפסוק: “כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה”. עובדיה חן ס”ט].
 
מלבד כל אלו, יש לרבנו עוד הרבה קונטרסים וספרים שטרם נדפסו, ומהם קונטרס “צפנת פענח” לבאר ולפענח דברים הצפונים המובאים בש”ס (ראה ירחון אור תורה סיון התשע”ז), ועוד חידושים על הש”ס וההפטרות ועל התהלים.
 
דרוש דרש משה
רבנו זיכה את הרבים בדרשותיו, שהיה מוסרם חנם אין כסף לכל מקום שיבקשוהו, וכל מי שהיה שומע את דרשותיו עם כל המקורות, היה משתגע!
 
ובהקשר לזה סיפר הרב צבי כהן הי”ו: יום אחד השתתפנו בשיעורו של מרן ראש הישיבה שליט”א, לפתע שאל מרן היכן מוזכר במשנה שמשענת הסוס על רגליו ומשענת החמור על ידיו? מיד ברגע כמימריה ענה רבנו: במסכת זבים פרק ד' משנה ז'. מרן נהנה ואמר לכולם: אשרי הישיבה שזכתה בעילוי כזה, שיודע ובקי בש”ס בצורה נפלאה (עלון פנינים גליון ע”ח).
 
כיוצא בזה סיפר הרב מישאל דברייב הי”ו, שפעם כתב ברכה למישהו בנוסח “אילן אילן במה אברכך וכו' שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך” (תענית דף ה' ע”ב). ושאל את רבנו האם יש מקור בש”ס שנטיעות כינוי לבנים? רבנו השיבו על אתר שכן איתא במסכת שבת דף קי”ח עמוד שני, על רבי יוסי “שנטע” חמשה ארזים בישראל…
 
והיה רבנו מכניס חשק לימוד והתמדה בלב בחורי הישיבה והאברכים, איך שאפשר לזכור וללמוד הכל. וכמה פעמים כשהיה מספר על דרשה שמסר באיזה מקום, היה ממליץ על עצמו בחן המיוחד לו “דרוש דרש משה…”. ובעוונתינו קויים בו סוף הפסוק “והנה שורף”, וכמו שאמר מרן ראש הישיבה שליט”א בהספדו, שכנראה שלטה בו עין רעה בדרשותיו המיוחדות, מהשנה האחרונה שהחל לצאת לחו”ל לצורך איסוף כספים לאברכים. ובאמת שהרב ז”ל היה תמיד בכיסו סגולות נגד זה, עלי “רודא” וכיוצא, גם בספריו היה מדביק כל מיני קמיעים ולחשים, ובכל זאת שלטא ביה עינא בישא.
 
עם כל גדולתו של רבנו, היה תמיד מתנהג בענוה גדולה עם כל אחד, גם עם הבחורים צעירי הצאן, שהיו נהנים לדבר עמו – רב גדול שכמותו ובכל זאת “בגובה העינים”. דבר זה היה מעודד מאוד את הבחורים, גם כאלה שנחשבו “חלשים”, כשראו שרבנו מדבר עמם ומקשיב להם. ומטעם זה היה נותן להם שיכתבו בעצמם בפנקסו, שבו היה רגיל לכתוב מקורות, לעודדם ולכבדם.
 
לאחרונה סופר שנתגלה רבנו בחלום הלילה אל בתו, ואמר לה: “תדעי לך שדין שמים קשה מאוד, וב”ה יצאתי ממנו זכאי, ותפשוני על דבר אחד שקראתי פעם אחת תהלים ללא ברכות התורה, אך הסכימו להעביר לי על זה, היות שהייתי מעביר על מדותי”.
 
שקיעת החמ”ה
ביום שבת קודש ג' באייר התשע”ז, עלתה נשמתו בסערה השמימה, לאחר כחצי שנה של יסורין שכרסמו את גופו כולו, דבקה נשמתו הטהורה לצור מחצבתה, תחת כסא הכבוד, ליהנות מזיו השכינה, והוא רק בן חמישים וחמש שנים, עודנו באבו קראו רבו, ואל משה אמר עלה אל ה'. אוי מה היה לנו!
 
עוד מיום חמישי ושישי השמועות עברו מפה לאוזן, שהמצב קשה מאוד, חלקם אמרו שהרב כבר הלך בדרך כל הארץ. בבית הכנסת הרשב”י בשיכון ו', שם מסר הרב את דרשתו בכל ליל שבת במשך שנים רבות, עוד קיוונו לטוב, והדרשן המחליף אמר דברי תורה לרפואת הרב, אך היתה הרגשה רעה במשך השבת, גם קפץ החשמל בשבת בבוקר, וכבו חלק מהאורות (בדיוק אלו שמעל מקום מושבו), כאילו לרמוז משהו. עם צאת השבת עברו הרמקולים וסבבו בשוק הסופדים, והודיעו את אשר יגורנו… ולוחות המודעות החלו להתכסות בדפים לבנים – אפרוריים ואותיות גדולות, ובהם מתנוססות שמו של הרב… זכר צדיק וקדוש לברכה!
 
ביום ראשון נערכה הלוויתו הסוערת, בהשתתפות המון עם רב מזועזעים, שבאו לחלוק לו את כבודו האחרון. רבים מבוגרי הישיבה שזכרו הטוב עומד מול עיניהם, טרחו והגיעו מכל מקומות מושבותיהם, ועוד עמך בית ישראל שהיו דבוקים בו ובדרשותיו בארץ ובעולם, באו להיפרד מהרב האהוב והנערץ, שביקש בצוואתו להיקבר על יד ביתו וסמוך לישיבתו, בבית החיים פונביז' בבני ברק. שם נטמן על יד קברו של רבו הגאון רבי משה הלוי זצ”ל, וכמו שהמליץ עליהם מרן שליט”א בהספדו “משה משה לא איפסיק טעמא בגוייהו”, שניהם מקרה אחד להם, מגדולי גידוליה של הישיבה, חלו בחולי קשה, ולא סיפרו ולא גילו, ולפתע פתאום נחטפו לעולמם (ונדפס הספדו עליו בספר מגדולי ישראל חלק ג').
 
הגאון המשגיח רבי מיכאל סגרון שליט”א, ידיד נעוריו של רבנו, המליץ על כך את המאמר “ממשה ועד משה לא קם כמשה” – מימות הגאון רבי משה לוי זצ”ל עד פטירת הגאון רבי משה חורב זצ”ל – לא קם שקדן גדול כל כך כמשה.
 
אין ספק שמעתה תחסר בישיבה דמותו הגדולה של רבנו זיע”א שהדביקה את כולם באש להבת אהבת התורה, יחסר לנו מי שימחיש לנו כמה מתוקה התורה (וכמו שמתחיל הרבה מחידושיו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ב”יש להמתיק”), יחסר לנו את דמותו של מי שהראה לנו מה היא שקידה בתורה.
 
תהא מיתתו כפרה עלינו ותנצב”ה. אמן.
 
 
——————————————————————-
שיר לזכר הגר”מ חורב זצ”ל מאת הרב מאיר גבאי שליט”א
מולל באצבעותיו, והמקורות כבר בשפתיו.
קולע לשערה ולא יחטיא, ופנקסיו ביד איש עיט'י.
לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, ולו קשור 'כתר תורה'.
שופע כנהר דונאי, ותלמודו 'תורה מסיני'.
'ואושר בארץ' היה מברך, ושם עצמו כאברך.
דעתו מעורבת עם הבריות, ובודק מבחנים בכמויות.
פניו כ'אור החמה', בספריו תחזה 'קרן אור' ונחמה.