פרשת אחרי מות -קדושים – ארץ עם נשמה

ארץ ישראל מכונה בתורה בכינוי הציורי “ארץ זבת חלב ודבש” (שמות ג, ח), והגאון רבי משה חורב זצ”ל (מחכמי ישיבת ‘כסא רחמים’) בספרו “תורה מסיני” (שמות עמ’ ל”ב) הסביר נפלא את הדימוי של ארץ הקודש לדבש על פי התכונות המיוחדות של הדבש.

הרשב”א בתשובותיו (ח”א סי’ פ’) כותב שלדבש – יש שתי סגולות הופכיות, אחת לכלות ולמחות הדברים הנחתכים וכו’, והשנית להעמיד ולקיים הדברים השלמים הנטמנים בתוכו. וכמו שאמרו במסכת בבא בתרא (ג’ ע”ב) על הורדוס המלך שנתן עיניו בתינוקת אחת של בית חשמונאים, ואחר שמתה טמן אותה שבע שנים בדבש. וכן מבואר בתוספות (גיטין ע”א ע”א ד”ה אלא בפירי) שאפשר לשמור על פירות קיץ לחורף וכן להיפך, על ידי הטמנתם בדבש.

ולכן קרא הכתוב לארץ ישראל “ארץ זבת חלב ודבש“, שהיא כדוגמת הדבש שמעמידה ושומרת על מי ששלם בתורה וביראת ה’ טהורה, הא לאו הכי – הארץ מקיאה אותו.

ואכן, יושבי ארץ הקודש מושגחים בהשגחה מיוחדת, ככתוב “אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה” (דברים יא, יב). ולרוב קדושתה, היא מסוגלת לסבול חטאים ותועבה עד גבול מסוים, אך מכאן והלאה פולטת ומקיאה את מזהמיה. ולכן עמים חוטאים, כמו שבעת העמים, גלו והושמדו מן הארץ.

ובזה מיישב הרמב”ן (בראשית יט, ה) את השאלה: מדוע העונש שקיבלה העיר סדום היה כל כך קשה, הרי היו מקומות אחרים בעולם שנעשו בהם מעשים נוראים, והעונש שם לא היה כה חמור?

ותשובתו היא: “כי משפט סדום היה למעלת ארץ ישראל, כי היא מכלל נחלת ה’ ואינה סובלת אנשי תועבות. וכאשר תקיא את הגוי כולו מפני תועבותם, הקדימה וקאה את העם הזה שהיו רעים מכולם לשמים ולבריות, ושממו עליה השמים והארץ והושחתה הארץ בלא רפואה לעולם, מפני שבעבור טובה נתגאו”.

וממשיך הרמב”ן ומסביר כי רצה הקב”ה לתת בכך אזהרה לבני ישראל שעתידים לירש את הארץ: “שיהיה לאות לבני מרי לישראל העתידים ליורשה, כאשר התרה בהן: גפרית ומלח שרפה כל ארצה, כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה’ באפו וחמתו. כי יש באומות רעים וחטאים מאוד ולא עשה להם ככה. אבל למעלת הארץ הזאת היה הכל, כי שם היכל ה’“.

לפיכך, על כל יהודי המתגורר בארץ ישראל, להישמר מן החטא ולקדש את עצמו, יותר מאשר מבכל מקום אחר בעולם, וכמו שכתב הגאון רבי אליעזר פאפו זצ”ל בספרו “פלא יועץ” (מערכת ארץ ישראל): “וידוע כי החוטא בארץ ישראל, ענשו כפול מהחוטא בחוץ לארץ, כי היכל ה’ הוא. על כן כל בעל נפש יחוס על נפשו, ולילה כיום יהיה דבק בה’ ובתורתו, אל יתן דומי לו, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש כל ימי חייו, כי עת לחננה ולהתרחק מן הבטלה הרחק מאוד וכו’. הכלל הוא: יום כפורים ממש יהיה להם כל הימים אשר הם חיים על האדמה“.

יחד עם זאת, עלינו לזכור כי אין כמו ארץ ישראל להשפיע על נפש היהודי חכמה ותבונה ועליה רוחנית נפלאה, וכמו שאמרו חז”ל: “אוירא דארץ ישראל מחכים” (בבא בתרא קנ”ח ע”א).

ובאמת רואים שאנשים הרחוקים מאוד מתורה וקדושה, באופן טבעי גם מואסים בארץ חמדה ומחפשים כל הזדמנות לברוח ממנה.

אומר היה רבי צבי הירש קלישר זצ”ל: מי שאינו ראוי לשבת בארץ ישראל, הארץ ממאיסה את עצמה עליו שלא ירצה לשבת בה, והוא הולך ומוציא דיבת הארץ רעה. חושב הוא לתומו כי הוא זה ששונא את הארץ, ואינו יודע שהארץ היא זו ששונאת אותו, והיא המדברת מתוך גרונו.

מספרים על יהודי עשיר מהעיר רוז’ין שנסע לבקר בארץ-ישראל. כשחזר, נכנס אצל הצדיק רבי ישראל מרוז’ין זצ”ל. התעניין הצדיק: “כלום נשאה הארץ חן בעיניך?”. השיבו הלה בשפה רפה: “השתיקה יפה לה…”.

לשמע תשובתו, סיפר לו הצדיק: “היה פעם יהודי עשיר שהשיא את כל בנותיו לתלמידי-חכמים, אבל לבת-הזקונים שלו לא מצא חתן כלבבו, ושידך אותה עם חייט פשוט. לפני החתונה, נתן העשיר לבתו ממון לקניית תכשיטים על מנת שתישא חן בעיני בעלה. הדבר עורר את רוגזה של הבת: “מילא לאחיותי הנשואות לתלמידי חכמים נאה ויאה לענוד תכשיטים, אבל אני שעומדת להנשא לחייט, די לי ודי לו במלבושיי הרגילים”.

“אף ארץ ישראל כך” – סיים הצדיק – “מתקשטת היא ומתגלה במלוא יופיה והדרה רק לפני מי שיודע להעריך את רום-ערכה ומעלתה הנשגבה, אבל לפני אנשים פשוטים וחומריים שאינם יודעים את ערכה – אין ארץ ישראל מראה את עצמה…”.