בבדיחותא ח"ב (מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל)

בדרשותיו ובשיעוריו שפע מרן זצ”ל הומור מיוחד וספונטני שהיה משלבו תוך כדי דיבור. בדרך כלל מדובר היה בהברקות של משחקי לשון בפסוקים או בלשון חכמים, לפעמים תוך כדי שינוי האיות או המשמעות. דבריו היו תמיד מתובלים בפסוקים ומאמרי חז”ל, משולבים בצורה מפליאה בתוך דבריו. לפני עקירת גוש קטיף למשל, העביר בשיעורו מסר לחיילים, לא להשתמש באלימות, ואפילו מי שמתנגד, ישאוהו “כאשר ישא האומן את היונק”…

פניני לשונו פתחו את לבם של השומעים שהתמוגגו בחדוה מכל מלה שיצאה מפיו. אולם מלבד הרצון לפתוח את לבם של השומעים לדברי תורה, היה בו בהומור של מרן גם רצון סמוי לשמח לבם של ישראל המסובבים בצרות. חתנו הגאון רבי מרדכי טולדאנו שליט”א מספר כי פעם אחת דרש מרן באיזה הספד, וכשסיים התעניין איך היתה הדרשה, אמר לו החתן “זה לא היה הספד, הרב הצחיק את כולם…”. מרן חייך והשיב: “כך חמי הרב פאטל היה אומר לי: 'אתה לא יודע להספיד אתה מבדח את כולם'. אמרתי לו, 'מה אעשה, איני יכול לראות יהודים בצער'”.

ואכן, דרשותיו החיו את רוחם של השומעים, והוציאו אנשים ממצבים נפשיים קשים. “לפני שנים”, סיפר מופת הדור מרן ראש הישיבה הגר”מ מאזוז שליט”א (בירחון “אור תורה” כסליו תשע”ד) “ביקשוני לברך אשה אחת שחלתה בדכאון לידה רח”ל, ותרופות וטיפולים ברופאים ופסיכיאטרים לא עזרו לה. שאלתי אותם: אם יש לויין במקום שהיא גרה? אמרו: כן, יש בבית-הכנסת ויש שם מקום לנשים. אמרתי שתלך ותשמע את הגר”ע יוסף בלויין במוצאי שבת. זה היה כשבועיים לפני פורים. אחר זמן שאלתי ואמרו לי שמאז ששמעה את הרב במשך שבועיים נתרפאה כליל ב”ה. ועל זה נאמר: לשון חכמים מרפא”.

כשהברדלס טרף את ערפאת

את מיטב חוש ההומור שלו, היה מרן מגייס לצורך תיאור עשר המכות. מאחר שיש בכך מצוה מן התורה של “והגדת לבנך”, ניכר היה שהוא מתאמץ להפוך את תיאורו למעניין ושובה לב, כדי ללמד להורים דרך איך להעביר לילדים את סיפור יציאת מצרים בדרך חווייתית.

למרות שבחלק מהשנים, היה חוזר על הדברים פעמיים באהבה באותה שנה (בפרשיות וארא-בא ולפני פסח), והשומעים הכירו את התיאור בעל-פה, בכל זאת בכל פעם מחדש, היו נהנים וצוחקים מלוא ריאותיהם. שמות הדמויות במכות מצרים היו מתחלפות בכל פעם בהתאם למצב האקטואלי. פעם כונה המצרי התורן 'עראפת', ופעם 'אבו-מאזן', וכיוצא באלו.

במכת צפרדע למשל – היה מרן מספר שהצפרדע כל כך קרקרה בבטנו של פרעה, קרקרה וקרקרה, עד שהיה לו “רק-רע רק-רע כל היום”…

הדרמטי מכולם היה תיאור מכת ערוב. לצורך הענין, יצר מרן (על פי מדרש תנחומא פרשת בא סימן ד') סיפור על שמרטף יהודי שהלך לטייל עם שבעת ילדיו של מוסטאפה אדונו המצרי. והנה, בהגיעם ל'ככר תחריר' בקהיר, הגיחו מכל עבר חיות רעות, והחלו טורפים את בני המצרי עד האחרון שבהם, אחד מהם לא נותר.

בדרמה של ממש היה מתאר איך היהודי שרואה כי החיות טורפות את בניו של המצרי, עומד בפנה משותק, כשכל גופו רועד מאימת החיות המפחידות. מה הוא יכול לעשות?! וכי הוא דוד המלך שהצליח לגבור על הארי והדוב?! כאשר הוא רואה כי החיות כבר מגיעות אליו, הוא מתחיל לומר וידוי אחרון בדמעות שליש.

והנה, הפלא ופלא, כאשר כילה הפיל את מלאכתו, 'בירך ברכה אחרונה', ואחר ניגש אל היהודי ומצדיע לו בחדק הארוך שלו. “סלאם!” הוא מברכו. אחריו משתרכים בהכנעה שאר בעלי החיים, קדים קידה לפני היהודי, ושבים לדרכם לצאת ידי חובה באכילת עוד מצרים, שכן “כל כזית מצוה דאורייתא”…

כששב היהודי לאדונו המצרי, נחרד האדון לראותו מגיע בלי ילדיו. “היכן ילדיי?” הוא שואל בדאגה. עונה לו היהודי “שב על הכסא, קח דף ועט ותתחיל לרשום: את מוחמד אכל הנמר, את פאטמה השמיד הפיל, את ערפאת טרף הברדלס, את אבו-מאזן טרף האריה…”.

“ואתה איך נשארת?” שואל המצרי, והיהודי משיב בגאוה “אני יהודי! אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו”.

“אפילו החיות ידעו להבדיל מיהו יהודי, הלואי והממשלה שלנו תדע מהו ומיהו יהודי…” היה מרן מסיים, ולשומעים כבר היתה הדרכה מצוינת כיצד להעביר את סיפור יציאת מצרים לילדיהם.

פייבל מלייפציג

כאשר היה מבחין בתוך השיעור ששומעי לקחו זקוקים לרענון, היה שולף מעשה שהיה, בדרך כלל על אחד מגדולי ישראל ששמו הוזכר תוך כדי הבירור ההלכתי, ואחרי המעשה חוזר לענין. בסיפוריו, לא היה מדלג על שמות ופרטים קטנים. “בלייפציג היה סוחר ששמו פייבל” היה אומר בטון מבודח, והשומעים כבר היו נעורים. וכך, מעבר לענין ולמתח שהיה יוצר בשיעור סביב הבירור ההלכתי, בחכמה רבה היה שומר על ערנותו של הציבור.

*

מספר בנו שליט”א: פעם כשהייתי צעיר דיברתי בציבור כשמראה פני היה רציני, אך אבא העיר לי “לא זו הדרך! צריך ללמד בדרך המתובלת במעט הומור, ואמר לי בא אראה לך. בשיעור הבא שמסר, הוא החל לדבר ברצינות, אחרי כמה זמן ראיתי כמה שהתנמנמו, אבא קרץ לי, ומיד שינה כיוון, והחל ללמד בהומור ולצרף סיפורים. מיד ראיתי איך כל הציבור נהיה ערני וקשוב”.

החתולה הלבנה

להלן קיבצנו צרור דברי חידוד, שנינה ומליצה שיצאו מפי קדשו של מרן:

באמצע שיעורו המפורסם בבית הכנסת ה'יזדים', נפל המוט המחזיק את המקרופון, ומרן המשיך בשיעור תוך כדי נסיון של הגבאים להחזיר את המקרופון למקומו. לאחר שהצליחו להשיב את המקרופון על כנו, שוב לא החזיק המקרופון מעמד, וכרע נפל תחתיו. כאשר הגבאים ניסו לסדר בשנית את המקרופון, אמר להם מרן: “הניחו לו, על זה נאמר: האומר מודים מודים משתקין אותו” (ברכות ה, ג).

*

בשיעור בעניין ברכה לנשים על מצוות עשה שהזמן גרמן, הפטיר בהלצה שנשים מקהילת החסידים, יכולות בשופי לברך על מצוות שהזמן גרמן, שהרי הן אומרות: אשר קדשנו במצוותיו “וצִיווּנִי”… והוסיף בטון מבודח: גם כשהם קוראים פרשת תזריע, הם קוראים יותר טוב מאתנו… בפרשה שם פעם כתוב “הוא”, פעם כתוב “היא”, אבל להם אין בעיה, אין להם שורוק, אז הם אומרים הכל “היא”. גמרנו, הם מנצחים אותנו…”.

*

בכהנו כרבה הראשי הספרדי של העיר תל-אביב, לצד עמיתו האשכנזי הרב גורן, ניגש אליו יהודי עם הארץ, ובפיו שאלה הלכתית 'קשה': “מגדל אני חתולה בביתי, והסתפקתי אם רשאי אני לתת לה חלב אחרי אכילת בשר, מבלי להמתין שש שעות?”. “שחורה היא או לבנה?” חקר מרן ברצינות מעושה, “לבנה” השיב האיש מיד, מתלהב מהתעניינותו של הרב. “אם כך” הצביע מרן על משרדו של הרב האשכנזי “תשאל את הרב גורן”…

*

באחד ממקרי הגירושין שהובאו לפניו בבית הדין, הבין שהבעל מערב תמיד את הוריו, והדבר מפר את שלום הבית. פנה ואמר לבעל: “כאשר לרבקה אמנו היתה שאלה, מה עשתה? הלכה לבית מדרשו של שם ועבר, ומדוע לא פנתה לחמיה אברהם אבינו שהיה גדול הדור? ללמדך שכאשר יש בעיה, אין לפנות לאחד מבני המשפחה, רק לצד שלישי, ואפילו אם ההורים הם כמו אברהם אבינו…”. הבעל תיקן דרכיו, והשלום שב על כנו.

*

כאשר מסר פעם שיעור בבית כנסת “מוסיוף” בירושלים, התנדב אחד השומעים להכין למרן כוס תה. לצורך כך, קטף עלי נענע מהגינה, ומבלי לבדקם מתולעים שם בכוס התה שהגיש למרן. נתקיים במרן “רגלי חסידיו ישמור”, ולפני שלגם מהכוס, הגיע לפתע זבוב, וצלל ישירות לתוך הכוס. מרן כדרכו הגיב בבדיחותא: “מה, לא מצא מקום אחר לטבול, רק בכוס תה שלי?…”, ולא שתה מהכוס.

*

בשיעור שהיה אמור להסתיים בשעה תשע, נאלץ לחרוג לעוד כמה דקות. בסיום השיעור, התנצל באומרו “נושא עוון ועובר על תשע“…

*

באחת ההילולות הראשונות של ישיבת 'כסא רחמים', עמד ואמר “כל מי שיתרום אעשה לו מי שבירך – “ובשתים יעופף” (ישעיה ו, ב) – עוד שתי דקות אני צריך 'לעוף' מכאן…”. הרמז הובן, כדאי להזדרז.

*

בזמן שכיהן מרן כסגן הרב הראשי של קהיר, היה גר מתחתיו קראי, וכיון שהקראים בטיפשותם אינם משתמשים באש בשבת, היה ביתו חשוך בחושך מצרים. בתקרה של הקראי היה חור שמבעדו היה חודר מעט אור מביתו של מרן, ומרן היה יושב ולומד ומניח בכוונה רגלו על החור. הקראי היה מצווח מלמטה “רגלי חסידיו ישמור”, ומרן היה עונהו את המשך הפסוק “ורשעים בחושך ידמו”…

*

בבחינה בישיבת 'כסא רחמים' אמר: “אנו מקיימים בעצמנו מה שאמר דוד המלך 'סעיפי'ם שנאתי ותורתך אהבתי', העיקר זה זכירת התורה עצמה, ולא רק זכירת ציוני הסעיפים”.

*

בפירושו להגדה של פסח, ביאר בהלצה את שאלתו של הבן הרשע, השואל “מה העבודה הזאת לכם?”, שבניגוד לבן החכם הפונה ראשית לתלמודו ולמשנתו, הרשע מברר תחילה היכן לשכת העבודה ומהם העבודות המוצעות לו, באומרו “מה העבודה הזאת לכם?”…

*

פעם אמר שיש מחבר אחד שכל פסק שהוא מוצא בשו”ת יביע אומר, הוא פוסק להיפך. והפטיר: “מזל שלא כתוב ביביע אומר עשרת הדברות, כי אז היה כותב להיפך מהם…”.

*

פעם התנצל בפני עוזרו, שלפעמים הוא טרוד בלימודו, ואינו מתפנה לשתות מכוס התה, והסביר עצמו בכלל התלמודי: “איידי דטריד למפלט – לא בלע”, שכיון שהוא טרוד ל'פלוט' את דברי התורה ולהעלותם על הכתב, לכן שוכח לשתות.

*

למרן יש נכדה בשם “רחל”, וכשהיתה באה לבקרו עם ילדיה, היה אומר בהלצה: “והנה רחל באה עם הצאן” (ע”פ בראשית כט, ו)…

*

פעם היה מרן נוכח בכנס של אדמו”רים וכולם דברו אידיש. כשהגיע זמנו לדבר, החל לדבר בערבית…

*

והידים ידי זהב

כאשר היה מגיע החזן ר' משה חבושה הי”ו לנגן לפני מרן, והיה מוציא את כלי העוּד מכיסויו, היה מרן אומר “הקול קול יעקב והידים”, משום שהיה משתמש גם בקולו וגם בנגינה בידיו. וכאשר היה ר' משה מוציא את הכנור והקשת, היה אומר את הפסוק “ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות” (שמות ד, יז), או שהיה אומר “נגילה ונשמחה בך”.

בזמנו, היה מנהג להושיב את הפייטנים בשלחן הרבנים, כדי לתבל תורה עם שירה. סיפר החזן ר' דוד ריאחי ז”ל, שבאחד האירועים האלו חד לו מרן חידה: “מנין שבשמים עולם השירה קרוב מאד לעולם התורה? ענה ר' דוד בחביבות “אדוני יודע!”. ויען מרן בחכמה “הנה הראיה ממך! שהרי תמיד מושיבים אותך לצדי…”.

ושוב מעשה בחזן ר' דוד ריאחי ז”ל שבאחד הכנסים שהופיע, הוזמן גם מרן. הרכב הנגנים כלל גם כנר גוי שהיטיב לנגן. אחרי שר' דוד סיים לקט משיריו, הוזמן מרן לשאת דברי תורה, וכפתיחה נעימה פתח בפסוק “הקול קול יעקב” (רמז לר' דוד) “והידים ידי עשיו” (רמז לאותו כנר גוי). אותו כנר האזין לדברים, ובסיום דרשת מרן, ניגש אל ר' דוד כשצהלתו על פניו: “שמעת מה אמר עלי החכם?”. לרגע נבוך ר' דוד שמא הבין הגוי את 'עוקץ' כוונת מרן… “לא שמעת” המשיך הגוי בהתלהבות “שהוא אמר הקול קול יעקב, והידים ידי 'זהב'”…

*

'חצי תלמיד חכם'

כאשר כיהן טדי קולק כראש עיריית ירושלים, היתה לו שליטה ללא עוררין במועצת העיר. מרן נפגש עמו, והפציר בו שהעירייה תקצה כמה מבנים לטובת רשת החינוך. קולק לא הבין את הלהיטות של מרן לפתוח עוד ועוד תלמודי תורה. “מה אתה כל כך נלהב להכניס עוד תלמיד ועוד תלמיד לתלמוד תורה?”, ביקש לדעת, “אתה הרי מכניס מאות תלמידים לת”ת, מה יצא לך מכל אלה, וכי כולם יהיו רבנים? היכן הם יכהנו כרבני ערים, וכי יש בארץ חמש מאות ערים?”.

ענהו רבנו בשנינות: רבותינו אומרים (ויקרא רבה ריש פרשה ב'): אלף נכנסים למקרא – מאה מהם זוכים להיכנס לתלמוד, שיודעים היטב את התלמוד בעל פה. מתוך המאה יוצאים עשרה לומדים פוסקים. מתוך העשרה שלומדים פוסקים, רק אחד יוצא מורה הוראות בישראל. לפי החשבון, אם יהיו רק חמש מאות תלמידים, יצא 'חצי חכם', חצי מורה הוראות בישראל, ו'רחמנא ליצלן מחצי חכם'… מה יעשה, השכבות בשביל המתים?! בשביל זה אנחנו צריכים חכם?! צריכים שיהיה חכם פוסק הלכות!

חייך ראש העיר למשמע תשובתו הנצחת של מרן, “ידעתי שיהיה לרב תשובה…”, אמר ולאלתר נעתר לבקשתו להקצות כמה מבנים לטובת תלמודי התורה של רשת החינוך.

*

ולסיום, מרן הגאון הראש”ל רבי שלמה משה עמאר שליט”א בקונטרס “ויוסף הוא המשביר”, מתאר שיחה מעניינת שהיתה בין מרן לבין הגאון רבי יוסף משאש זצ”ל כשנפגשו ביניהם. וכך הוא מספר בלשון מחורזת: “…אז פנה רבי יוסף, בנועם ובכוסף, למרן רבי עובדיה יוסף, אשר לו נאוה תהלה, לברך הוא תחילה, כי הוא ראש לכל יחידי סגולה, בכל קהלה וקהלה, עטרת זהב גדולה. ומרן ע”ה השיב בחן לעומתו שמפני כבוד תורתו, ורוב הדרתו אשר עיר חיפה היא ביתו שכולם סרים למשמעתו, והשם תמיד אתו, וסיים במליצתו: “ויבא את האנשים ביתה יוסף” (בראשית מג, כד) והגר”י משאש ענה ואמר, ועל כבוד מרן שמר: “ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי” (שם מ”ה, כ”ח). ומרן ענה ואמר לו במליצת מהללו: “לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו” (שם מ”א, נ”ה). והגרי”מ בחיבתו הוסיף ואמר לקראתו: “ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר” (שם מ”ב, כ”ה). ומרן באמרי פיהו, השיב וירוממהו: “ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר” (שם מ”ב, ו') והגרי”מ השיב לו וישבחהו להללו: עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ… (שם מ”ה, כ”ו).

“ולפי שליטתם בכל פסוקי התורה, שעל פיהם היא שוגרה, אחת מהן לא נעדרה, והיו יכולים להמשיך במליצותיהם, ברוך שבחר בהם, ורצה בדבריהם, כי נועם השם עליהם, וחן הוצק בשפתותיהם, עד שעמד הגר”י משאש ע”ה ואמר: “אם יוספי'ם אנחנו לשמוע את קול ה'” וגו' (דבריהם ה, כב), וכוונתו פשוטה לפניה שאחר שאמרו ו' פסוקים שמוזכר בהם שמם יוסף, אמר אם יוספי'ם אנחנו, ששניהם יוספים. ואני הקטן הרגשתי באותה ישיבה, שמחה ועונג מעין עולם הבא”.

למעבר לבבדיחותא חלק א' לחץ כאן