לשון הזהב של הרמב"ם. חלק ג’
הארכנו בזה להראות כמה סגולות ומעלות בחיבורו של רבינו הרמב”ם ז”ל: הבהירות, הזהירות, הקיצור, ההסברה וצחות הלשון. ואכן עליו ניבא רבנו בעצמו באגרותיו שבימים הבאים “יתאוו כל ישראל לו לבדו”. וכבר כתב בשו”ת הרשב”ש (סי' נ”ב) שהלומד הלכות מספר הרמב”ם כל יום עליו נאמר כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ע”ש.
ומרן החיד”א תיקן בס' חק לישראל לכל ימות השנה “הלכה פסוקה” מספר הרמב”ם ככתבו וכלשונו (חוץ מכמה פרשיות ראשונות בחומש בראשית, שקיצר וליקט הלכות מש”ע). ולכן אין ספק שתקנה גדולה תיקן בימינו האדמו”ר מליבאוויטש (שליט”א) לזכות את הרבים ללמוד פרקי הרמב”ם יום יום, הכוללים את דיני התורה שבעל פה בלשון צחה וקצרה.
וכמובן אין זה ענין לפסוק הלכות מספר הרמב”ם, דתליא באשלי רברבי, וצריך לשאול לרב בכל ספק להלכה למעשה. אבל ח”ו לפקפק ולצאת נגד לימוד זה. וכל המסייעים להפיץ לימוד זה ברבים, זכות הרמב”ם ז”ל תגן עליהם ועל זרעם לדורות, ונזכה לגאולה שלימה בב”א.
אגב, ראיתי פה להעיר על מה שכתב המעתיק פיה”מ להרמב”ם בהקדמתו לסדר מועד (שהתחלנו בו בראשית מאמר) בשירו המתחיל “הא לכם צנצנת המן” שורה ח': “הקים משכן כֻּלּוֹ זהב/טהור מאביהו תרם”, שנראה שכיוון לס' היד החזקה שבו י”ד ספרים כמנין זהב.
אך מ”ש “מאביהו תרם” אין לזה משמעות. ונראה שצ”ל “וזהביהו תרם” ונתחברו האותיות ו' ז' ונעשו מ' (וכיו”ב כ' הרש”ש יבמות פא: בשם הגאון הנצי”ב להגיה בתוס' שם דחוויר במקום דחמיר, והתוס' חולין דף צ”ה סע”ב בד”ה תריסר גמלי, ורבנו חננאל גריס גוילי. ע”ש) ומזה יצא אח”כ “מאביהו”.
והכוונה כי משה רבינו הקים את המשכן אך הזהב נתרם ע”י נדיבים הרבה, ואילו רבנו משה (הרמב”ם) הקים משכן שכולו זהב, וגם הזהב שלו תרם בעצמו. וכן המשקל (ח' תנועות בדלת ובסוגר) מכוון יפה. [ולפני כן בשורה ששית חכמת טוחותיו ואמת וכו', צ”ל ואמתו, ע”פ המשקל. ובשורה שלפני האחרונה צ”ל אשרי הוגי בהם תמיד].
ונסיים ברמז קטן: הרמב”ם מדת קונו יש בו, מחייה מתים ברחמים רבים – ראשי תיבות רמב”ם. וכמו שאמר המשורר בראש מאמרנו: “החייה מתים תוך בור גלות – על עצמותם צפד עורם”. כמה מן האהבה והרחמים הרעיף על יהודי תימן בזמנו שעמדו כמעט להתאסלם מרוב יאוש, והרמב”ם ז”ל הוריד עליהם טל של תחייה ותקוה באגרתו הנשגבה “אגרת תימן”, המלאה לה אמונה ובטחון, פשט ודרוש, יֶדַע וחכמה, כאם המלטפת את בנה הבוכה בעריסה, ואומרת לו: “אל תדאג, עוד יבואו ימים טובים מאלה, ואביך (שבשמים) עוד יחזור אלינו”. כל מאן דילדא אמיה – כוותיה
לתחילת המאמר לחץ כאן
ומרן החיד”א תיקן בס' חק לישראל לכל ימות השנה “הלכה פסוקה” מספר הרמב”ם ככתבו וכלשונו (חוץ מכמה פרשיות ראשונות בחומש בראשית, שקיצר וליקט הלכות מש”ע). ולכן אין ספק שתקנה גדולה תיקן בימינו האדמו”ר מליבאוויטש (שליט”א) לזכות את הרבים ללמוד פרקי הרמב”ם יום יום, הכוללים את דיני התורה שבעל פה בלשון צחה וקצרה.
וכמובן אין זה ענין לפסוק הלכות מספר הרמב”ם, דתליא באשלי רברבי, וצריך לשאול לרב בכל ספק להלכה למעשה. אבל ח”ו לפקפק ולצאת נגד לימוד זה. וכל המסייעים להפיץ לימוד זה ברבים, זכות הרמב”ם ז”ל תגן עליהם ועל זרעם לדורות, ונזכה לגאולה שלימה בב”א.
אגב, ראיתי פה להעיר על מה שכתב המעתיק פיה”מ להרמב”ם בהקדמתו לסדר מועד (שהתחלנו בו בראשית מאמר) בשירו המתחיל “הא לכם צנצנת המן” שורה ח': “הקים משכן כֻּלּוֹ זהב/טהור מאביהו תרם”, שנראה שכיוון לס' היד החזקה שבו י”ד ספרים כמנין זהב.
אך מ”ש “מאביהו תרם” אין לזה משמעות. ונראה שצ”ל “וזהביהו תרם” ונתחברו האותיות ו' ז' ונעשו מ' (וכיו”ב כ' הרש”ש יבמות פא: בשם הגאון הנצי”ב להגיה בתוס' שם דחוויר במקום דחמיר, והתוס' חולין דף צ”ה סע”ב בד”ה תריסר גמלי, ורבנו חננאל גריס גוילי. ע”ש) ומזה יצא אח”כ “מאביהו”.
והכוונה כי משה רבינו הקים את המשכן אך הזהב נתרם ע”י נדיבים הרבה, ואילו רבנו משה (הרמב”ם) הקים משכן שכולו זהב, וגם הזהב שלו תרם בעצמו. וכן המשקל (ח' תנועות בדלת ובסוגר) מכוון יפה. [ולפני כן בשורה ששית חכמת טוחותיו ואמת וכו', צ”ל ואמתו, ע”פ המשקל. ובשורה שלפני האחרונה צ”ל אשרי הוגי בהם תמיד].
ונסיים ברמז קטן: הרמב”ם מדת קונו יש בו, מחייה מתים ברחמים רבים – ראשי תיבות רמב”ם. וכמו שאמר המשורר בראש מאמרנו: “החייה מתים תוך בור גלות – על עצמותם צפד עורם”. כמה מן האהבה והרחמים הרעיף על יהודי תימן בזמנו שעמדו כמעט להתאסלם מרוב יאוש, והרמב”ם ז”ל הוריד עליהם טל של תחייה ותקוה באגרתו הנשגבה “אגרת תימן”, המלאה לה אמונה ובטחון, פשט ודרוש, יֶדַע וחכמה, כאם המלטפת את בנה הבוכה בעריסה, ואומרת לו: “אל תדאג, עוד יבואו ימים טובים מאלה, ואביך (שבשמים) עוד יחזור אלינו”. כל מאן דילדא אמיה – כוותיה
לתחילת המאמר לחץ כאן
Google
תגובות