למעשה אין לקב"ה חפץ בתרומות המשכן, אלא ה’ חפץ בנדבת הלב, כמו שאמרו חז"ל "רחמנא לבא בעי" (סנהדרין ק"ו ע"ב), ולכן ערכה של התרומה אינו נמדד בשוויה הממוני, אלא בעמל ובטורח שהושקעו בה.

ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו שלום (יח. ז)

נגיעה אישית מסמאת את העינים, ו"אדם קרוב אצל עצמו" (סנהדרין יו"ד ע"א) גם אם יהיה מגדולי הדור. "כל הנגעים אדם רואה" אומרת המשנה "חוץ מנגעי עצמו"…

    סימן א' – בענין תשלום ההורים

מהו עירוב תבשילין I כיצד עושים עירוב תבשילין I מתי עושים עירוב תבשילין I מתי אוכלים את העירוב I שכח לעשות עירוב תבשילין I איך עושים עירוב לאחרים I עירוב תבשילין לבחורי ישיבה

אחד מארבעים ושמונה קנינים שהתורה נקנית בהם הוא "המכיר את מקומו". בעל ה"שם משמואל" זצ"ל לומד את חשיבות קנין זה מהדגלים שהיו לעם ישראל במדבר, והפרידו בין מחנה למחנה כדי שכל אחד יכיר את מקומו ואת שבטו

כאשר יגיע המשיח, ויחפצו לבנות את בית המקדש, יחפשו מיד את התלמידי חכמים הגדולים ביותר הבקיאים בסדר קדשים, וישאלו מהם כיצד לעשות כל דבר. תארו לעצמכם שיביאו לשם כך בחור מישיבה קטנה שהכל יתבצע על פיו…

והנה, על הדרישה מכל אחד ואחד לערוך חשבון נפש עם עצמו, מרמזת לנו התורה בתחילת פרשת שופטים הנקראת בראשית ימי חודש אלול. וכפי שדרש מרן החיד"א: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". התורה מדברת בלשון יחיד

כדי להבין פשר דבר, נפנה להפטרת הפרשה, שם מוכיח הנביא את בני ישראל בדור החרבן ואומר "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי". איך מגיעים לרמה כזו נמוכה של אנושיות – לכפור בטובה? ממשיך הנביא ומלמדנו חידוש גדול: "עמי לא התבונן"

 אבל כיון שאין ידיעתו כידיעתנו והיא מסוג אחר לגמרי, אין פה מקום לסתירה כלל, וכמו שאדם רואה בעד החלון שראובן רצח את שמעון, ואיש לא יטעון שראייתו של הרואה "הכריחה" את מעשה הרצח, כך ידיעת הקב"ה את העתידות היא כעין הראייה שלנו את ההוה, כי הוא יתברך למעלה מן הזמן, ועבר והווה ועתיד שוים לפניו. והוא היודע והוא הרואה שפלוני "יבחר" לו דרך זו, בלי שזה מכריח את האדם לעשות מה שעשה. 

הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.

הרמב"ם בסוף הקדמתו לחיבורו הגדול כותב: "לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". בזה נבין כמה מקומות שהרמב"ם כותב דבריו בקיצור נמרץ ובזהירות מופלגת, בהתחשב בקוראים הפשוטים שחסר להם הקדמות ידועות בתלמוד.