רבנו משה ב"ר מיימון – חלק א

הנשר הגדול, נזר עם ישראל ותפארתו, ראש מדברים בכל מקום, רבנו הגדול הרמב”ם ז”ל, נולד לאביו הרב הגדול הדיין רבינו מיימון זצ”ל ביום ערב פסח אחר חצות. בן למשפחת רבנים ודיינים, שבעה דורות לפניו (מנויים בסוף פיה”מ להרמב”ם סדר טהרות), וחוטר מגזע רבנו הקדוש. כשהיה בגיל שש נפטר רבו של אביו, הגאון רבינו יוסף בן מיגאש ז”ל (תלמידו המובהק של הרי”ף, שכתב עליו בסמיכת הוראה שלו “דאפילו בימי משה לא אשתכח כוותיה, דאילו התם חכמים אשכח נבונים לא אשכח, ואיהו חכם ונבון”. ועיין עירובין ק:), ונכנס הנער משה עם אביו לקבל ברכה מהגאון השוכב על ערש דוי, ואותה ברכה האצילה עליו מרוחו וממדותיו של הגאון המנוח. לימים, עתיד הרמב”ם לכתוב על ר”י בן מיגש את הדברים הבאים: “כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון” (בהקדמה לפירוש המשנה) .
על הרמב”ם ואישיותו הנפלאה נכתבו אלפי ספרים ורבבות מאמרים, ובכ”ז אין בית המדרש בלא חידוש. כל דור ודור יגלה ביצירתו ענין חדש. הדרישה והחקירה וההתעניינות בספריו לא פחתה עד היום. אם דברי חז”ל כפשוטן “כל תלמיד חכם שאומרים שמועה משמו שפתותיו דובבות בקבר” (יבמות צז.) הרי אין לך רגע ביום ובלילה שאין שפתותיו של רבנו דובבות. בשעה שסוגר אחרון התלמידים בארץ את ספר היד החזקה לרמב”ם והולך לנוח בשעת-לילה מאוחרת, קמים אז מעבר השני של כדור הארץ תלמידי חכמים היושבים והופכים בספרי הרמב”ם, ומזכירים את שמו מתוך רטט והערצה. פרקים שלמים מהלכות תשובה והלכות תלמוד תורה להרמב”ם הועתקו כמעט בלשונם בספר חסידים ובטור יורה דעה. גם “השלחן ערוך” למרן רבנו יוסף קארו ז”ל, מיוסד רובו ככולו על חיבורו של הרמב”ם, כידוע. בצדק כתב גאון אחד: “רבנו משה בר מיימון חי וקיים”, “ומה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש” (סוטה יג:). [וסימניך הרמב”ם ז”ל עולה בגימטריא 324, כמנין ח”י כפול ח”י, גם התואר המפורסם להרמב”ם הנשר הגדול עולה 603 כמנין רבנו משה בדיוק. ותחסרהו מעט ממרע”ה, שכותבים את שמו משה רבינו בתוספת יו”ד, כמנין תרי”ג, רמז לתרי”ג מצות כידוע].
אין עוד איש בעם ישראל שנתן דחיפה נמרצת לבאים אחריו להתעניין בדבריו, כמו הרמב”ם. בתתו לעולם ספר הלכה בסדר מופתי ללא ציונים ומקורות, הגביר שבעתיים את שקידתם וסקרנותם של המעיינים לחשוף את מקורותיו וללבן את שיטותיו. מתנגדיו טענו, שהתכוון לשים קץ ח”ו ללימוד הגמרא. ונהפוך הוא: אין ספר כזה בעולם שהגביר את החידוד והפלפול, הביקוש והחיפוש, השקידה וההעמקה בגמרא, כספר “משנה תורה”.
הרמב”ם מופיע כחזיון-פלאות בידי ההשגחה העליונה באמצע חשכת הגלות, על מנת לבנות את חומת היהדות ולבצרה מחדש, ממסד ועד הטפחות. הָחֵל בייסוד י”ג עיקרים, ומנין תרי”ג מצוות ע”פ ארבעה-עשר שרשים שקבע בספר המצוות, וְגָמוֹר באלף (בדיוק: תתקצ”ז-997) פרקי היד החזקה, המכילים את כל דיני התורה לפרטיהם ופרטי פרטיהם. לא במקרה חלה תמיד פטירת הרמב”ם עם פרשת שמות: “ויבואו הרועים ויגרשום” – גזירות חרב בן-תומרת בספרד ובצפון אפריקה, מסעי הצלב בצרפת, שמדות וגזירות בתימן, והנה: “ויקם משה ויושיען, וישק את צאנם”!
פתגם ידוע אומר: “אין השלמות ניכרת אלא מתוך ההתנגדות”. ואכן מתנגדים לא חסרו לרמב”ם על כל צעד ושעל: משיגים לשם-שמים, מקטרגים ומקנטרים. אך כמעט בכל דבר דעתו נתקבלה לבסוף, “וידעו כל ישראל כי משה אמת ותורתו אמת” (הגרש”ז בעל התניא). כמה פקפוקים העלו נגד חשבון י”ג עיקרים שלו. יש ש”הסתפקו” רק בשלשה או שמונה עיקרים, ויש שטענו לאידך גיסא: אין בתורה עיקר וטפל, הכל עיקר, וכמו שאמרו חז”ל (סנהדרין צט.) האומר כל התורה מן השמים חוץ מדקדוק זה חוץ מק”ו זה וכו' זהו כי דבר ה' בזה (ראה בספר ראש אמנה לר' יצחק אברבנאל, ובשו”ת הרדב”ז ח”א סי' שמ”ד). אולם למרות הכל נתקבלה דעתו של הרמב”ם, וי”ג עיקרים שלו נקבעו בסידורי התפלה לכל עם ישראל, אם בפרוזה (כמנהג האשכנזים) או בפיוט “יגדל”.
הטענה הנ”ל נגד הרמב”ם שהכל עיקר בתורה ואין שם עיקר וטפל, היא כלולה למעשה בעיקר השמיני מי”ג עיקרים (בלשון הרמב”ם בפיה”מ פרק חלק) “שכל התורה הזאת הנתונה מפי מרע”ה כולה מפי הגבורה… ואין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים, ושם אשתו מהיטבאל, ובין אנכי ה' אלקיך ושמע ישראל, כי הכל מפי הגבורה… וכמו כן פירוש התורה המקובל ג”כ מפי הגבורה”. פה קדוש שאמר דבר זה, יחשוב חלילה שיש בתורה עיקר וטפל?! גדולה מזו יש לשאול: מה בא הרמב”ם להוסיף ביתר הי”ב עיקרים? הרי הכל כלול בעיקר השמיני, שהרי כל העיקרים כמעט מפורשים ומבוארים בתורה שבכתב או שבע”פ (מציאות ה', אחדותו, קדמותו, ושאין עבודה לזולתו. הנבואה, מרע”ה אדון לכל הנביאים. ועוד) וא”כ די להאמין בקיצור שכל התורה אמת, ובזה נכלל הכל? אולם האמת יורה דרכו, שמטרת הרמב”ם אחרת לגמרי. הוא ידע שאפשר לאדם ללמוד כל התורה כולה, וחסר לו ידיעה בעיקרים. יכול אדם להיות בקי בדיני ארבעה שומרים סוכה ולולב וציצית וכו' והוא מסופק ח”ו בביאת המשיח ובתחיית המתים – או שלא שמע מהם לגמרי, או שיסביר הפסוקים הנאמרים בהם בדרך משל ומליצה. יכול אדם להיות בקי בכל אגדות חז”ל בש”ס ומדרשים, ודוקא משום כך ישתבש בדעותיו לחשוב שיש להשי”ת גוף או דמות הגוף ח”ו, וכמו שכתב הראב”ד בהשגות (פ”ג מהלכות תשובה ה”ז) כי “כמה גדולים וטובים ממנו  הלכו בזאת המחשבה, לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות”. לכן קבע הרמב”ם שלשה עשר עיקרים, לאמר: אלו הם יסודות האמונה, ואידך פירושא הוא זיל גמור. אל תוציא חזון יחזקאל או דברי דניאל (“ורבים מישני אדמת עפר יקיצו”) מפשוטן, ומאידך אל תתפוס את הפסוקים: וירח ה', ויעל ה', וכיו”ב, כפשוטן. נמצא שי”ג עיקרים הם יסודות לכל התורה כולה. ואם יעלה בדעת פשטן אחד לפרש “וקשרתם לאות על ידך” על דרך משל כמו קשרם על לוח לבך וגו', לא נאבה לו ולא נשמע אליו, כי זה סותר העיקר השמיני, שכולל להאמין בפירוש התורה המקובל אצל רז”ל שהוא עשיית התפלין .
כמה מחכמי צרפת (בדור שלאחר הרמב”ם) “האשימו” את רבנו שקבע שאין להשי”ת גוף ולא דמות הגוף, וגם הראב”ד המסכים עקרונית עם הרמב”ם עד שכתב שהאגדות בזה “משבשות את הדעות”, מכל מקום לא הסכים שהטועה בזה ייחשב כמין ואפיקורס, עד שהוצרך הרמב”ן באגרתו הידועה (לחכמי צרפת) להתנצל בעד הרמב”ם, וכתב שכן דעת כל הגאונים בחיבוריהם, וחושבים הנוטה מזה כנוטה אחר ההבל (ע”ז). אולם בהגלות ספר הזוהר אנו קוראים בפרשת נשוא (בריש אדרא רבא): פתח ר”ש ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' מעשה ידי חרש ושם בסתר. וביארו כל המפרשים שכוונת רשב”י שמא יבואו החברים ח”ו לידי הגשמה בתוארים כגון מצחא וגולגלתא ועינא ואודנא וכו', והזהיר אותם על כך שזה בבחינת פסל ומסכה תועבת ה'. וצדק הרמב”ם במשפטו. [וכמה יש להצטער על רבנים ודרשנים ו”מקובלים” בימינו, ששכחו עיקר זה של הרמב”ם ודורשים להמוני עם דברי אגדות כפשוטן, כגון חכם אחד שדרש שתפס משה בגלימתו של הקב”ה ואמר לו איני מניחך עד שתמחול לישראל במעשה העגל, וחסר לו רק להודיע מה צבע הגלימא… ונשתבש בלשון הגמרא בברכות דף ל”ב ע”א “כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו”, ועיין בענף יוסף (בעין יעקב שם) בשם הצל”ח. ודפח”ח. וכן דורשים ברבים שהקב”ה מגפף ומנשק דמות יעקב אע”ה בשעה שישראל אומרים קק”ק וכו' ע”פ מדרש שהובא בבית יוסף א”ח סי' קכ”ה, ולו חכמו ישכילו להוסיף לפחות “כביכול”. והגדיל מכולם “משוגע” אחד שדרש שאין דבר בעולם שאין לו בת זוג, וגם הקב”ה ח”ו וכו'. רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא. ועיין להגרי”ח בשו”ת סוד ישרים (ח”א סוף סימן א') שכל האומר שיש לאלוה אשה ח”ו הוא כופר בעיקר, ומקולל, ועונו גדול כעובד עבודה זרה. ע”ש. אוי לנו שכך עלתה בימינו].
כמה התלוננו על רבנו שכתב (בפ”ח מהלכות תשובה ה”ב) שהעולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים, כי חשבו שמתכוין על תחיית המתים. (ראה בהשגות הראב”ד שם, וביד רמ”ה סנהדרין פרק חלק, ובשער הגמול להרמב”ן, ועוד). והיום כל בר בי רב יודע שעולם הבא לחוד ותחיית המתים לחוד. (אף שנמצא לפעמים בדחז”ל שקראו לתחיית המתים בשם עולם הבא ). וכן מפורש ביוצר של שבת: אין ערוך לך וכו' ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא וכו' ומי דומה לך מושיענו לתחיית המתים . נפלאת היא בעינינו מדוע טעו גדולים וטובים בכוונת הרמב”ם, עד שהרמב”ם עצמו נאלץ עוד בחייו לפרסם מאמר “אגרת תחיית המתים” להצדיק את עצמו מדבת הולכי רכיל שהלשינו כאילו אינו מאמין ח”ו בתחיית המתים. מי שקבע אמונה זו בתוך י”ג עיקרים, ייחשד בדבר זה?!
עוד טענו חכמי צרפת על הרמב”ם שאינו  מזכיר בחיבורו עונש גיהנם, והרמב”ן ז”ל באגרתו נדחק מאד לתרץ. ע”ש. ובמחילה מכבודם נעלם מעיני קדשם רמב”ם מפורש (בפ”ה מיסודי התורה ה”ד) על מי שיכול לימלט מתחת המלך הרשע בגזרת השמד ואינו עושה, שנטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם! ולמדנו מדבריו תרתי. א' מציאות הגיהנם, ב' שיש בגיהנם דרגות שונות. וזהו שרמז בלשונו הטהור (בפ”ח ה”ה מהלכות תשובה) “הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים” וכו'. כלומר העונש החמור ביותר מכל דרגות הגיהנם, הוא הכרתת הנפש. ותשקוט הארץ .
בשאלות עמוקות רבות נתקבלה לבסוף תשובתו של הרמב”ם, אחרי היסוסים ולבטים רבים. כמה טרחו ראשונים ואחרונים להסביר ענין ידיעה ובחירה, וסוף כל סוף התשובה הממצה והקולעת ביותר היא תשובתו של הרמב”ם “שאין ידיעתו כידיעתנו”, וכך נאמר גם בפתיחת אליהו “אנת חכים ולאו בחכמה ידיעא”. על הפתגם המפורסם של הרמב”ם “הוא היודע והוא המדע והוא הידוע” הסכימו גם חכמי הקבלה, כמו שכתב בספר התניא בכ”מ. וכן מ”ש במו”נ על השכינה שהוא אור נברא כידוע . הגר”ח מצאנז היה אומר: “כמה דברים כתב הרמב”ם ברוח הקדש, דברים שלא השיגם בשכלו העיוני ולא ידעם” . (הוא היה אומר כל יום שלש פעמים את י”ג העיקרים, ולפני עלייתו על המטה כל לילה היה מתפלל: “רבונו של עולם עזרני שאזכה לעבוד אותך כמו הרמב”ם”).
טעות היא לחשוב שהרמב”ם היה איש “שלטון השכל” מובהק, וכי מדד כל דבר באמת השכל, ומה שרחוק מהשכל לא האמין בו. חלילה וחס! הרמב”ם היה בעל שירה נשגבה, שירת האמת והאמונה, שהתמזגו בנפשו לחטיבת אחת. כבר ראינו למעלה מה שכתב “שאין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים, ושם אשתו מהיטבאל, ובין אנכי ה' אלקיך ושמע ישראל” (וכ”כ בתשובה לענין עמידה בעשרת הדברות, שאסור לשים בתורה יתרון קצתה על קצתה). ולפי השכל הפשוט לכאורה יש הפרש גדול, ומה גם שבזמנו לא נודע מאומה מרמזי הקבלה בשבעת מלכי אדום ואשתו מהיטבאל וגו' שרומזים לדברים עמוקים, אבל כאן האמונה התמימה ניצחה את השכל הקר. רק אדם שכולו אהבה לתורה ולמצוותיה, יכול לכתוב על כהן שנשא גרושה: “שיחרימו אותם בשמם וכל בר ישראל ובת ישראל שישא ויתן עמהם ויאכל וישתה וישב עמהם… וחייב לסקול ארונם כשימותו, וקבורתם תהיה בלא צידוק הדין… וכזה ראוי לנו השומעים בקול הרב (הקב”ה), שנפריש ונבדיל כל הקמים עליו ועוברים על מצוה ממצותיו, ולא נניח בינינו וביניהם שיתוף ולא שייכות בשום ענין ולא בשום פנים” (תשובת הרמב”ם, הובאה בב”י אה”ע סימן ו'). כשהרמב”ם במו”נ (ח”ג פכ”ט) מדבר על אברהם אבינו שחלק על דעות בני דורו שהיו עובדי ע”ז, כותב: “ואין ספק אצלי שהוא, עליו השלום, כאשר חלק על דעת בני אדם כולם, שהיו מקללים ומגנים ומבזים אותו התועים ההם, וכאשר סבל הכל בעבור השם – וכן הדין לעשות לכבודו! – נאמר לו ואברכה מברכיך ומקללך אאור”. המלים שהדגשתי “וכן הדין לעשות לכבודו” פירושן ללא ספק, שאם הרמב”ם היה במקומו ובזמנו של אברהם אבינו, היה עושה מה שעשה אברהם . וכיוצא בזה כתב רבנו באגרת תימן (בד”ה ויש עלינו לשמוח וכו') וז”ל: ואיך לא ימאס האדם ואיך לא יקוץ בארץ מולדתו ובבני משפחתו בשביל התורה כולה בכללה. עיין שם.