פרשת וישב – כשנגועים – לא פוסקים!

ועתה לכו ונהרגהו (לז. כ)

ישנה תמיהה גדולה מדוע נתבעו השבטים על מכירת יוסף, הלא לפי דעתם דעת תורה, היה יוסף חייב מיתה מדין “רודף” (עיין לספורנו לעיל בראשית לז, יח)? מדובר כאן הרי בשבטים הקדושים שהיו במדרגה גבוהה הרבה יותר מכל הפוסקים גאונים ראשונים ואחרונים, וכאשר הם פסקו שצריך למכור את יוסף לעבד, הם החליטו כך כמובן מתוך שיקול דעת עמוק, הקימו בית דין, ודנו את יוסף בדין תורה, ואפילו צירפו הקב”ה עמם, והעלו כי זה דינו. מדוע אם כן נתבעו על כך? וביותר יפלא שאם אכן פסקו את דינם בדין תורה מדוע בסוף חזרו בהם ואמרו “אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו”?

הגאון רבי משה לוי זצ”ל (הובאו דבריו בספר “בתורתך”) מיישב תשובה מבהילה: התביעה על האחים היתה שבנדון כזה שהם נגועים בו (כפי שמעידה התורה “וישנאו אותו”), אסור היה להם לפסוק לבדם, והיה עליהם להתייעץ עם בית דינו של שם ועבר, במיוחד שמדובר בדיני נפשות (עיין להגאון חזון איש 'אמונה ובטחון' פ”ג אות ל').

נגיעה אישית מסמאת את העינים, ו”אדם קרוב אצל עצמו” (סנהדרין יו”ד ע”א) גם אם יהיה מגדולי הדור. “כל הנגעים אדם רואה” אומרת המשנה “חוץ מנגעי עצמו” (נגעים פרק ב' משנה ה'). אצל האחים הקדושים אף שישבו לדין תורה ופסקו כהלכה, אבל כשנגע הדבר לעצמם, היתה בחינה דקה של “השוחד יעוור”, וכשיש נגיעות, עלולים לפסוק דין “רודף” בטעות. רק כשבאה עליהם הצרה הבינו שהם אשמים בכך שלא היה עליהם לפסוק בעצמם.

לפעמים, יודע הרב המורה כי אין מה לעשות, הוא משוחד, וכמה שינסה להסיר את השוחד מלבו, יקשה עליו הדבר. במקרה כזה, אַל לו לפוסק לחוות דעתו, אלא יתן לפוסק אחר לפסוק בנדון, שכן כל עוד לא יתברר למורה כי נקי הוא מנגיעה עצמית, לא תהיה באפשרותו לפסוק נכון, ותמיד בהכרעתו תהיינה מעורבות פניות אישיות וזרות. וכמו שמספרת הגמרא במסכת שבת (קי”ט רע”א) על מר בר רב אשי שלא היה מסכים לפסוק דין לתלמידי חכמים, מאחר שהיו חביבים עליו כגופו, ואין אדם רואה חובה לעצמו.

לגאון רבי יהושע פולק כ”ץ זצ”ל (מחבר ספר “מאירת עינים” על חלק חושן משפט), היה סכסוך בענייני ירושה עם בן אחותו. רצו לדון בפני בית דין שבעירם, אמר לו בן אחותו: “כאן כולם מכירים אותך ובודאי יטו לטובתך, נלך ונציג את טענותינו לפני אחד מגדולי הדור היושב בעיר רחוקה שלא שמע את שמעך”.

נתנו עיניהם בדיין שהתגורר בעיר רחוקה. טרם שנסעו לדין לפניו, עבר רבי יהשע פולק על כל אותן הסוגיות בתלמוד ברמב”ם בטור ובשולחן-ערוך, שיש להם נגיעה ישירה או בלתי ישירה לאותו דין, ובא לידי הסכמה כי הצדק אתו וכי בודאי יזכה בדין.

כשבאו והציעו טענותיהם לפני הדיין, ירד הרב לעומקה של הלכה זו, והעלה בדינו כי רבי יהושע חייב ובן אחותו זכאי. נדהם רבי יהושע לשמוע פסק דין זה, וביקש מאת הרב הפוסק כי יאמר לו את הנימוק שדן אותו לחובה.

ניגש הרב אל ארון הספרים, הוציא משם את ספרו של רבי יהושע “מאירת עינים” על חושן משפט, וסיפר שלפני שנה בערך יצא לאור ספר זה מאחד מגדולי הדור, דפדף בו והראה לרבי יהושע כי יסד את פסק דינו על פי סברא הכתובה בספר זה בהלכות טוען ונטען…

עיין הרב בדברי עצמו, וראה שיפה פסק הדיין לחובתו, ואמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו “אין אדם רואה חובה לעצמו” (שבת קי”ט ע”א). כאשר לא הייתי נוגע בדבר, כתבתי כדין, וכעת שאני נוגע בדבר, כל ההוכחות שהבאתי היו לטובתי…