פרשת במדבר – איש איש ותפקידו

ושמו אותם איש איש על עבודתו ועל משאו (ד. יט)

שאל פעם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ”ל את תלמידיו מיהו לדעתם בעל החיים המוצלח ביותר. ענו לו את תשובותיהם, אך הוא דחאן כשהוא מצביע על חסרון זה או אחר בבעל חיים שאותו ציינו. לבסוף קבע כי לדעתו בעל החיים המוצלח ביותר הוא הברווז… ומדוע? שכן הוא גם שוחה, גם הולך, וגם עף.

הצטחקו התלמידים לשמע התשובה. אמר להם הרב: “אומר לכם למה אתם מגחכים – בגלל שהברווז שׂחייתו אינה שחייה, שהלא אינו שוחה לא במים עמוקים ולא למרחקים. הליכתו ביבשה תוך פסיעות קטנות וניתורים, אינה הליכה. וגם אינו מעופף כצפור לגובה ולמרחק. כולו נראה בדיחה מהלכת…

“דעו לכם”, המשיך הרב “בדיוק כך הוא, הלומד קצת מזה וקצת מזה, עושה קצת מזה וקצת מזה, רוצה להיות הכל ואינו מכיר את מקומו, בסוף הוא נשאר בלי כלום”…

בביאור אזהרת התורה “ושמו אותם איש איש על עבודתו ועל משאו”, כותב הגאון בעל ספר החינוך (מצוה שפ”ט): “שלא יתעסקו הלוים בעבודת הכהנים ולא הכהנים בעסק הלוים, אלא כל אחד יעשה מלאכתו המיוחדת לו… ומצאנו (בספרי) שביקש רבי יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גדגדה בהגפת דלתות, אמר לו: 'חזור לאחוריך, שכבר אתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים'. הנה התבאר שכל לוי שיעשה במקדש שלא מלאכתו המיוחדת לו, חייב מיתה בידי שמים, וכמו כן הכהנים הוזהרו שלא יקרבו למלאכת הלוים…”.

אחד מארבעים ושמונה קנינים שהתורה נקנית בהם הוא “המכיר את מקומו”. בעל ה”שם משמואל” זצ”ל לומד את חשיבות קנין זה מהדגלים שהיו לעם ישראל במדבר, והפרידו בין מחנה למחנה כדי שכל אחד יכיר את מקומו ואת שבטו. “כן הוא ברוחניות”, הוא כותב “שימשך לבו אחר שורש נשמתו, ובכלל זה שיעשה מה שעבורו בא לזה העולם לתקן! וכן הוא ענין דגלי המלאכים. מחנה מיכאל באהבה, מחנה גבריאל ביראה, והמלאכים שאינם בעלי בחירה מעצמם הם נמשכים כל אחד לכל מה ששייך לו, ואין לו ענין כלל במה ששייך לחברו, ועל כן אין ביניהם לא קנאה ולא תחרות. וכן יהיו ישראל לעתיד כשיהיו ברום המעלה כתיב (ישעיה יא, יג) 'אפרים לא יקנא את יהודה'… כי באשר יהיה כל אחד דבוק בשורש נשמתו, ימשך לבו רק למה ששייך אליו הן ברוחניות הן בגשמיות. וזהו מה שכתוב “וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם”, היינו שיהיה לכל אחד נייחא על מחנהו ועל דגלו”.

דוגמא לאיש שנטל על עצמו תפקיד לא לו, והמיט על עצמו ועל משפחתו ועל עם ישראל חורבן גדול, אפשר למצוא בקרח. על הפסוק “ויקח קרח” (לקמן טז, א) דרשו חז”ל (סנהדרין ק”ט ע”ב) “ויקח” אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו. הגאון רבי ברוך אברהם טולידנו זצ”ל (מגאוני מקנס שבמרוקו) בספרו “אמרי ברוך” מבאר נפלא מהו המקח הרע שלקח קרח:

באחד הנאומים רוויי הדמגוגיה והליצנות שלו, סיפר קרח בדותא על אלמנה שהיתה בשכנותו שחייבה משה בלקט שכחה ופאה ותרומת מעשר וכו' עד שנותרה בוכיה בלא מחיה (מדרש שוחר טוב תהלים א').

ולכאורה תימה גדולה על קרח, עד שאתה טוען על משה רבנו, קשוט עצמך! הלא עשיר מופלג אתה, לא יכולת להפריש מעט מעשר מכספך עבור שכנתך האלמנה ולגאול אותה מעניותה?!… אלא שקרח במקום למלא תפקידו וליתן מכספו לעניים, ניסה לקחת תפקיד שאינו שלו, והכניס ראשו בין ההרים הגבוהים – מנהיגי ישראל משה ואהרן. נמצא שלקח מקח רע לעצמו, נטש את תפקידו המיועד לו ולקח תפקיד אחר, שהורידו לבאר שחת.

כל אדם מכיל בתוכו שילוב נפלא של אישיות וכישורים, ולכל אחד תפקיד יחודי בעולם. תפקיד האדם לגלות מהי התרומה הייחודית שלו בעולם, ולהגשימה בשלמות.

שנה אחת, שנת בצורת היתה בארם צובה, והיו עובדי האדמה ואנשי העיר משוועים למטר שמים. גזר רבה של העיר הגאון רבי עזרא חמוי זצ”ל תענית צבור ופקד על בני הקהילה להתאסף בבית הכנסת לתפלה וזעקה ברוב עם.

בין באי בית הכנסת ביום התענית, הבחין רבי עזרא באחד מסוחרי חאלב העשירים שישב כאחד העם והעתיר בתפלה.

“מקומך איננו כאן”, פנה אליו החכם, “עליך מוטל לנצל כל רגע ולהמשיך במסחרך, כדי שמהכסף שתרויח תוכל לפרנס את עניי העיר הנמצאים במצב של פקוח נפש”…

רבי עזרא אף המתיק דבריו במשל נאה:

מלך אחד נפל למשכב, והרופאים ציוו שינגנו לפניו ניגונים ערֵבים. סברו כי על ידי השמחה שתשרה על המלך בשמיעת מנגינות נעימות, יוקל עליו חוליו, ושב ורפא לו.

והנה שר האוצר באותה ממלכה היה ידוע כאיש מיטיב נגן, אך לא עלתה על דעתו של המלך לבחור בו למטרה זו. את שר האוצר הותיר על כנו ועל משמרתו להמשיך לטפל בענינים השוטפים של כספי המדינה, ולתפקיד הנגינה, בחר לו את בחיר הנגנים המומחים אשר בממלכתו.

אתה הוא גזבר העניים – הישיר רבי עזרא מבט זך אל העשיר – ותפקידך הוא לדאוג למזון לעניי העיר בשעה קשה זו, ואילו תפקיד העניים היושבים כאן הוא להעתיר ולהתחנן בתפלה אל יושב מרום שישפיע גשמי ברכה על הארץ, והוא יענה לשועתם.