שריפת המן

מנהגים שונים ומעניינים, הצטברו במרוצת הדורות בקהילות ישראל סביב מצות מחיית עמלק ונכדו, ראש צוררי ישראל המן בן המדתא האגגי. אלו רוקעים ברגליהם, ואלו חובטים בידיהם, אלו מרעישים ברעשניהם, ואלו מפציצים בפצצותיהם… מדינה ומדינה ככתבה ועיר ועיר כמנהגו. ככה יעשה לאיש אשר המלך – מלכו של עולם אינו חפץ ביקרו…
 
אלא שלמרבה הצער, דוקא המנהג הקדום ביותר, שעל פיו שורפים בובה בדמות המן קבל עם ועדה, נשתכח אט אט במרוצת השנים, עד שכיום רבים כלל לא שמעו את שמעו.
 
ובכן, מדובר במנהג קדום שהיה נהוג כבר מימי התלמוד, ובלשון הגמרא (סנהדרין ס”ד ע”ב) כונה מנהג עתיק זה “משוורתא דפוריא”. בימי הראשונים הוא היה נהוג גם בתפוצות ארצות אשכנז, עד שבעקבות עלילות של הגויים כאילו שורפים את דמותו של אותו האיש, בוטל המנהג. מאז, נשתמר ברוב קהלות הספרדים מהם בבל, סוריה, תימן, מרוקו, ג'רבא, טריפולי, רומא, הודו, ועוד.
 
בתוניסיה ובמיוחד בג'רבא בא מנהג זה לידי ביטוי באופן מיוחד וצבעוני יותר משאר המקומות, וכדי ללמד על הכלל, בחרנו להביא את אופן המנהג שם, כפי שנשתמר בזכרונם של ר' שלמה מאמו והרב מאיר הכהן שליט”א מאשדוד ועוד כמה עולי ג'רבא. והרי לפניכם התיאור המרתק המובא בשלמותו כאן לראשונה:
 
מקוששים 'דִיש' בשדות
משנכנס אדר, מתחילות ההכנות לחגיגה. ה״ריבי״ [כינוי למלמד] נותן פקודה לתלמידיו להכניס ״תרומות״ לתוך הקופה המשותפת – קודש לצרכי שריפת המן. ואף על פי ״שאין אונס״, מקיימים הילדים את פקודת רבם, וכל אחד מביא כסף בעין יפה.
 
בינתיים, ממנה הרב תלמידים זריזים וממולחים היודעים לקנות בכסף כל מה שנחוץ במחיר שווה, וגם לאסוף חנם נייר צבעוני, נפט, סמרטוטים, עצים ועוד. לאחר מכן מחלק הרב את התפקידים לתלמידים כל אחד לפי כשרונותיו.
 
אלה גוזרים מנייר דמויות מצחיקות ומדביקים על גבי קרטון, ואלה מכינים דחלילים לבושים בגדי־שרד. כתה כתה וסוג ״המן״ שלה. הכתה של  הילדים הקטנים הלומדת מסכת ברכות מייצרת ״המנים״ קטנים מנייר, לומדי ״פרשה״ – דחלילים קטנים, ולומדי גמרא – ״המנים״ יותר גדולים, עם גוון מיוחד. והכתה הגבוהה ביותר מכינה ״המן״ אחד ענקי, בלוית עשרת בניו.
 
בימי שישי, וכן ביום י”ב באדר יוצאים היו התלמידים כששקים ריקים על שכמם ומגל פשוט בידיהם, והולכים יחד עם רבם לשדות ההפקר לקושש משם צמח מיוחד יבש הנקרא בערבית בשם “דיש”, והוא המשמש לצורך הבערת המדורה. בדרכם לשדות צועקים התלמידים בקול: 'איש יהודי היה בשושן הבירה' וגו'. כשמגיעים לשדות, מתפזרים הילדים לכל עבר, לקצור ולאסוף, ובינתיים הרב היה עוסק בתורה תחת אחד השיחים. כשמלאו איש את שקו, חוזרים בקול ששון ושמחה, וכשפוגשים בדרכם איזה גוי קוראים בקול גדול “ועיני רשעים תכלינה”, להנצל מעינא בישא של הערבי שרואה הרבה ילדים יחד. את התבן וה'דיש' היו מאכסנים בתוך שקים גדולים, וכל תלמיד היה לוקח שקו לביתו.
 
תכנון גופם של המן ועשרת בניו, היה סיפור בפני עצמו. זמן רב ומחשבה רבה נדרשו לכך, כשראש החבורה חולש על המלאכה. והרי תיאורו של 'המן' העתידי: הוא מורכב מחולצה ומכנסיים הממולאים מנסרי עץ (תרומת נגרי השוק), קרעי סמרטוטים, ואגודות אחו, עד שמתקבל לבסוף צורת אדם עם ידים ורגלים ופרצוף. חשוב שיהיה גופו עגול ושמן, ולתוספת הידור, מזריקים לתוך גופו גם כמה פקקי אבק שריפה וגושי מלח, כדי לגרום להתפוצצויות נלוות.
 
לאחר שגוף הבובה מוכנת, מצפים הילדים בכליון עיניים ליום ערב פורים (תענית אסתר). ביום זה, משכימים קום להשלמת ההכנות. לאחר תפלת שחרית מתקיימת תהלוכה עם הבובה ברחובות הרובע היהודי, ובהגיעם למקום שבו יהיה טקס השריפה, נושא אחד הילדים דרשה בגנותו של המן.
 
“המן אלחזין, רג'ילאתו פטין”
ועתה מגיעים לחלק המרכזי בטקס, שבו נוטלים חלק גם המבוגרים. את גופו השמן של 'המן', מקיפים מלמטה בנסרי עץ, ומלמעלה בסמרטוטים ואלומות הדיש מוקפות סביב סביב. שוטפים את פניו בנפט מרענן, ומציתים הגפרור שנאחז בערימת הדיש ומתפשט הלאה לסמרטוטים ולנסרי העץ. רוח מזרחית מתמזגת עם תמרות העשן, והאש עולה עד לב השמים לצהלת כל המשתתפים, שמיד פותחים בקריאת הפיוט “מי כמוך” בקול רנה.
 
כל אחד מהמשתתפים בא כשהוא מצויד ב'נשק חם' – חריות של דקל ירוקים לחים (שאינם ממהרים להישרף), שנקנו מבעוד מועד מהערבים בשוק. בחריות אלו מכים שלש פעמים את הבובה הבוערת תוך כדי קריאות 'ארור המן', 'ברוך מרדכי'. תוך כדי הכאה, מכריז הזקן שבמשפחה בקול רם ובניגון מסולסל: “המן אלחזין, רג'ילאתו פטין” (המן האבל, רגליו בטיט), “המן אלמחרוק, רג'ילאתו פ'סוק” (המן השרוף, רגליו בשוק – על שם שרגילים אחרי זה כל הילדים ללכת לשוק לקנות צעצועים).
 
ליד המן הגדול, ניצבים בבושת פנים דחלילים קטנים, עשרה במספר – עשרת בני המן. וגם עליהם מתנפלים התלמידים בשצף-קצף ומכים אותם שוק על ירך.
 
לאחר מכן, פותחת מקהלת הילדים בפסוק ״איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר, בן שמעי בן קיש, איש ימיני״, כשהם חוזרים על  פסוק זה חזור ושנֹה בניגון ובקצב, וכל הקהל אחריהם.
 
גם רב העיר מרן הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ”ל, ראב”ד ג'רבא, מקפיד היה לקיים את המנהג. כאשר שב היה מבית הכנסת בערב פורים, היה הולך למקום המדורה שהיה קרוב לביתו, מכה את הבובה ואומר שלש פעמים את הפסוק “מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח”.
 
הטקס נמשך עד הצהרים, ואחרי דעיכת הגחלת האחרונה, רבים מהילדים הקטנים הולכים להחליף בגדיהם אשר ספגו מנה הגונה של עשן ואפר, בבגדי-חג חדשים, והולכים לשוק הגדול שבעיר הנקרא “חומת סוק”, הרחוק כשני קילומטרים, ואבותיהם קונים להם בדמי-פורים צעצועים, סוכריות, ומיני מגדים (כל השנה אסור על הילדים לנסוע לשם ולבזבז זמנם בטיולי סרק).
 
לאחר בדיקה, מסתבר שעד היום שומרים היהודים המתגוררים בג'רבא על המנהג, וכפי שמספר אחד מתושבי המקום בשם חי כמוס מאזוז הי”ו: “חודש לפני פורים מביאים בכל יום פסולת מאת הנגרים וקוצים הנקראים 'דיש', ועושים עץ ותולים בו המן ועשרת בניו. ביום תענית אסתר בבוקר חופרים בור ותוקעים בו את העץ. מקיפים אותו בפסולת העצים ומדליקים האש, ושרים ארור המן ברוב שמחה ותענוג”.
 
“רגלים עבות כרגלי הפיל”
כל עדה ועדה היתה עורכת את מנהג שריפת המן באופן הייחודית לה. מיוחד במינו היה ביצוע המנהג בבוכארה, כפי שמתאר בחן אהרון באביוף מילדי העדה: “בימי הפורים הרחובות והחצרות היו עוד מכוסים בשלג רב ונוקשה. על כן אין טוב ממנו להכין בובת שלג. היו מגלגלים כדורי שלג לרוב ומקימים בובה ענקית בעלת צורה מצחיקה, רגלים ארוכות ועבות כרגלי הפיל, ראש גדול ועיניים שחורות מפחם. חוטמו גזר ופיו קלח סלק. על בטנו שרשרת זהב עשויה קליפות אבטיחים, ועל ראשו כובע פלדה – גיגית שבורה שיצאה בדימוס.
 
“לאחר סעודת פורים, מסתדרת תהלוכה של נערים ובראשה מתופפים. הרעשנים מרעישים, וכל הקהל פוצח פיו בשיר (מתורגם): המן מטרתו ואמונתו לא ישיג / מסביב לארון המתים (שלו) בנים לא ישיג / ובעת מותו גם תכריכים לא ישיג. לאחר מכן, יוצקים נפט ומבעירים את הבובה, ואינם נפטרים משם לבתיהם עד שכל הפסל מתמוטט ונמס כמים.
 
———————————–
חידוש המנהג בימינו [מסגרת]
במקום אחד ויחיד בארץ, משמרים את מנהג 'שריפת המן' – בישיבת “כסא רחמים” (המפורסמת בשמירת המסורות והמנהגים בטהרתם ללא נפתל ועיקש). את המנהג חידש, לפני מספר שנים, המשגיח של ישיבה גדולה הגאון רבי מיכאל סגרון שליט”א.
 
מספר ימים לפני חג הפורים, שוקדים מספר בחורים הממונים לכך על הכנת בובה ענקית בגודל אדם, לבושה בלבוש מלא, וממולאת בחתיכות נייר וקרטונים למיניהם, ועל פני הדמות מודבקת תמונת המן העכשוי של זמננו – נשיא אירן ימ”ש.
 
את הדמות תולים ברוב בזיון וקצף בעזרת חוטים באוויר בגובה ארבע קומות תחת “גשר עזריה” המוצב בין בנין ישיבה גדולה לבין בנין ישיבה קטנה, ומלינים אותה כך במשך מספר ימים.
 
בליל פורים, מורידים את ה'המן' ממקומו להכינו לשריפה. מציבים חבית ברחובה של עיר, ומעמידים בתוכה את אותה דמות המן, להודיע בזיונו וחרפתו קבל עם ועדה.
 
לאחר מכן, יוצאים כל הבחורים בקול רנה ותודה המון חוגג, לעבר ביתו של ראש הישיבה הגר”מ מאזוז שליט”א. בצאתו מביתו פותחים הבחורים בשירה אדירה, ומלווים את רכבו בתופים ובמחולות, לאורך כל הדרך עד בנין הישיבה, כשכולם מפזזים ומקיפים את הרכב מכל צדדיו לכבודה של תורה. כשמגיעים למול היכל הישיבה, מטרים ספורים לפני מוקד השריפה, נפתחת דלת הרכב ומושלך הס בקהל. הלפיד הבוער ניתן בידי ראש הישיבה שליט”א, הוא ניגש ומבעיר את 'המן' הישר מראשו עד שתהא שלהבת עולה מאליה.
 
האש נתפסת במהירות, גיצים עפים לכל עבר, ותוך דקות ספורות המן כורע על ברכיו והופך למאכולת אש.
 
ולמול להבות האש האוחזות ב”המן”, פוצחים כל בני הישיבה בשירי פורים, כשהם מקיפים את המדורה ומריעים למול 'המן' הבוער. השמחה גואה לשחקים, וישיבת “כסא רחמים” צהלה ושמחה…
 
לאחר ש'המן' נשרף לגמרי, פותח מרן ראש הישיבה שליט”א את משאו המיוחד במקורותיו של מנהג זה, ומביע תקווה למפלתם של כל אויבנו ומבקשי רעתנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ובראשם 'המן' של דורנו, אחמדינג'אד נשיא אירן ימ”ש, כשהוא מטבל זאת בגימטריאות כדרכו בקודש.
 
ובסיום דברי קדשו, מלוים שוב בחורי הישיבה וקהל רב את ראש הישיבה לביתו, כשם שמלווים את הכהן הגדול בצאתו בשלום מן הקודש.
 
אשרי עין ראתה כל אלה…