לשון הזהב של הרמב"ם

לאור כל האמור מובנת יפה השגת הראב”ד (ספ”ה מהלכות תשובה) בשאלת הידיעה והבחירה: “לא נהג זה המחבר מנהג החכמים, שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו, והוא החל בשאלות קושיות, והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה, וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים, ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק”. ומה גם שזו דרכו של הרמב”ם על פני כל ספרו, שלא לתת מקום לאנשים פשוטים לטעות, וכאמור.
אולם כבר הסבירו האחרונים, שתשובת הרמב”ם בשאלת הידיעה והבחירה היא תשובה נכונה וישרה עד מאד שמסלקת הקושיא מעיקרה, שאילו היה בידינו לדעת איך הקב”ה יודע, היה אולי מקום לסתירה בין הידיעה והבחירה, אבל כיון שאין ידיעתו כידיעתנו והיא מסוג אחר לגמרי, אין פה מקום לסתירה כלל, וכמו שאדם רואה בעד החלון שראובן רצח את שמעון, ואיש לא יטעון שראייתו של הרואה “הכריחה” את מעשה הרצח, כך ידיעת הקב”ה את העתידות היא כעין הראייה שלנו את ההוה, כי הוא יתברך למעלה מן הזמן, ועבר והווה ועתיד שוים לפניו. והוא היודע והוא הרואה שפלוני “יבחר” לו דרך זו, בלי שזה מכריח את האדם לעשות מה שעשה. [ומצאנו ביוסיפון פרק נ”ה שהיה חכם אחד בשם מנחם (נזכר במשנה פ”ב דחגיגה) שתפס את הורדוס בילדותו ואמר לו אתה תמלוך ותעשה רעות הרבה וגם טובות וכו' ולשוא אייסרך בדברים כי רואה אני בעתיד כי לא תעזוב את הרעות. ע”ש. וכי תיסק אדעתין שהורדוס היה מוכרח במעשיו? אלא שמנחם ראה מה שיבחר הורדוס ע”פ מדותיו הרעות. ולא בחנם נקרא הנביא “רואה”, כמו שאמר שמואל אנכי הרואה]. ואין ספק שהרמב”ם שמע שאלה זו מנסרת בימיו אצל המוני עם, ומזה יצאו או להכחיש הידיעה או להכחיש הבחירה החפשית, ושתיהן מיסודות התורה, ולכן הסביר להם הרמב”ם שכבר קדמום רבנן בשאלה זו, והסביר גם התשובה. ועיין למרן בכ”מ שם.
המקום הקשה ביותר הוא בתחלת הלכות יסודי התורה (פ”א ה”ה): “המצוי הזה הוא אלקי העולם, אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ב”ה המסבב אותו בלא יד ובלא גוף”. 
על זה כותב הגאון יעב”ץ בס' מגדל עז (אוצר הטוב דף כ”ב ע”א) וז”ל: המופת על מציאות האל חיפשו החוקרים דרכים רבים וכו', אכן הרב במ”נ [בעל מורה נבוכים] הרבה לחקור בזאת הבקשה וכו' כוונתו היתה לשם שמים לפי זמנו דיבר וכו', אמנם אינו שוה לכל נפש ולמי שאינו שלם בדעת ולא נבלעו דברי תורה בדמו מירחי קדם וכו' הוא מסוכן מאד פן הוא נבוך בדרכים, עד סירים סבוכים, כי הנה המופת הראשון שעשה על זה הדרוש בח”ב מספרו הנ”ל מתנועה נצחית תדירה (והיא שמצאה חן בעיניו, והציגה לבדה עמנו פה בס' המדע) לקוחה מאריסטו מניח הקדמות, לא יודה בה בעל הדת שהיא בנויה על פנת החידוש.
לו ידעו הרבנים התלמודיים בפילוסופיא לא היו שותקין לו בכאן (אכן נמצאים קנאים לה' באגרות גם על ספר המדע) אבל פילוסופי בני עמנו גילו ערות הדבר הזה, יעויין בספר העיקרים פ”ה משני. ע”כ (כולל ההוספות בין סוגריים). 
וזה דבר פלא והפלא, איך רבינו הגדול בתחלת ספרו השתמש במופת הבנוי דוקא על שיטת הכופרים בחידוש העולם? [ואחר שנים ראיתי בסליחות שפתי רננות, דפוס ג'רבא התש”ז, דף קמ”א ע”א, בפיוט המתחיל ישני לב התעוררו (סימנו יהודה, אולי לר' יהודה הלוי) וז”ל: “בכח אין לו הפסק, הגלגל מתעסק”. והוא כדברי הרמב”ם].
אמנם באמת כבר הקדים הרמב”ם רפואה למכה בספרו מו”נ (ח”א סוף פע”א) וז”ל: וזה שאני אומר, שהעולם לא ימלט מהיותו קדמון או מחודש, ואם הוא מחודש יש לו מחדש בלי ספק וכו', ואם היה העולם קדמון ראוי בהכרח במופת כך, שיש נמצא אחד מבלתי גשמֵי העולם כלם שאינו גשם ולא כח בגשם וכו' והוא השם. הנה כבר התבאר לך כי מופתי מציאות השם ואחדותו והיותו בלתי גשם אמנם צריך שיילקחו לפי הנחת הקדמות, אז יעלה בידינו המופת השלם יהיה העולם קדמון או מחודש, “ולזה תמצאני לעולם במה שחברתיו בספרי התלמוד, כשיזדמן לי זכרון יסודות הדת ואבוא לדבר בקיום מציאות השם, שאני אקיימנה במאמרים נוטים לצד הקדמות”, אין זה שאני מאמין בקדמות, אמנם אני רוצה שאקיים מציאותו יתברך באמונתנו בדרך מופתי שאין מחלוקת בו בשום פנים, ולא נשים זה הדעת האמיתי גדול הערך, נשען ליסוד שכל אדם יקעקענו ויבקש לסותרו, ואחר יחשוב שהוא לא נבנה כלל. ע”כ 
(ורמזו בקצרה בס' אור שמח על הרמב”ם ריש הלכות יסוה”ת ע”ש. וכעת אמ”א. וחידוש שהיעב”ץ לא ראה דברי המו”נ הנ”ל או התעלם מהם, ומה שרמז לספר העיקרים פ”ה משני, ראיתי שם ואין כל חדש. וע”ע בספר מנחה בלולה על התורה פרשת כי תשא (ל”א י”ז) כי אי-אפשר למחודש בלתי מחדש, ולכן מאמיני החידוש שובתים בשבת ואינם צריכים לאות ומופת אחר למציאותו יתברך. ע”ש. והוא כדברי הרמב”ם הנ”ל). וביאור הענין הוא, כי שיטת רס”ג ור' בחיי הדיין בספר חובות הלבבות ורוב חכמי ספרד בתקופת הרמב”ם, שמצוה להבין עיקרי האמונה עד כמה שאפשר בשכל ובהוכחה ברורה הנקראת אצלם “מופת”, ולכן כתב הרמב”ם בריש חיבורו: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. 
ורצה רבינו לְזַכּוֹת בזה גם המוני העם שאין שכלם מספיק לצלול בדברים עמוקים אלה (וכמ”ש בפ”ב מיסוה”ת הי”א: דברים אל שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלה כמו טיפה מן הים וכו') ולכן הביא מופת פשוט וקל בסגנון זה: אם אתה מודה שהעולם מחודש הרי יש לו מחדש בלי ספק (וכמ”ש במו”נ הנ”ל), ואם אינך מודה בחידוש העולם ח”ו (שכן אין מופת חותך על כך, כמ”ש במו”נ ח”ב פכ”ה ועוד), אדרבא מזה עצמו ראיה על מציאותו יתברך שהרי הגלגל סובב תמיד וכו', וא”כ בין כך ובין כך עלה בידינו אמונת מציאות השם במופת.
 ולא יכול היה לכתוב מופת למציאות השם מכח אמונת חידוש העולם, שנמצא תולה תניא בדלא תניא, ומביא הוכחה לדבר מדבר עמוק ומסובך ממנו שאין עליו מופת. וזה פשוט וברור.
וכיו”ב מצינו בגמ' (סנהדרין צ:) שאלו רומיים את ר' יהושע בן חנניא מנין שהקב”ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות, אמר להו תרוייהו מן המקרא הזה וכו', ודילמא וקם העם הזה וזנה? אמר להו נקוטו מיהא פלגא בידייכו, שיודע מה שעתיד להיות. ע”ש. וכן ממש עשה הרמב”ם במופת זה, שאם אתה מודה בחידוש, בהכרח שיש מחדש, ואם לאו ח”ו, נקוט מיהא פלגא בידך, והרי יש לך הוכחה על מציאות השם. 
וכבר כתב המפרש בהלכות יסוה”ת שם וז”ל: ואפילו על דעת האומר שהעולם חדש ואפשר שיכלה, הרי הוא [כרגע] סובב, ואי אפשר שיסוב בלא מסבב. ע”כ. וזה דיוק ל' הרמב”ם במו”נ הנ”ל שלא כתב רק “שנוטה” לצד הקדמות. וא”כ אין בדברי רבנו נפתל ועקש ח”ו, ומשה אמת ותורתו אמת. ולמי שיתעקש עוד אף אתה אמור לו, הרי רבנו כתב בפירוש: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם “מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא” וכו', הרי להדיא אמונת חידוש העולם מבוארת בדבריו באר היטב.
להמשך המאמר לחץ כאן