בת הרחמים

במוצאי שבת קודש פרשת האזינו השמים התשע”ז, נתבשרנו בשמועה הרעה, מחלה ונועה, שדקות ספורות קודם כניסת השבת, בערוב יום י”ב בתשרי, נסתלקה לגנזי מרומים מרת זקנתי הצדקנית והחסודה מרת פנינה ג'והראיה [זוראיה] בת סעדו [סעדונה] לבית כהן ע”ה. בתו האהובה של מרן סבא קדישא גאון ישראל רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל ראב”ד ג'רבא. ואשת יבל”א מר זקני החה”ש רבי ששון הכהן הי”ו. הרבנית היתה בשנתה הצ”ג [ר”ת צ'דקת ג'מורה].
מיד בצאת השבת נאספו מכריה וקרוביה מרחוק ומקרוב ונטמנה במושב ברכיה באותו מוצאי שבת. ושבעה לא ישבו עליה אלא יום אחד ביום ראשון ערב חג הסוכות, ובא החג וביטל השבעה (כנראה משום שלא רצתה להטריח את בניה וכדרכה בחיים חיותה).
ביום ג' לפנות ערב, התקיימה דרשה בסוכת ביהכ”נ המרכזי במושב, מפי המחותן מוה”ר הגאון הרב צמח מאזוז שליט”א (ובהשתתפות אחיו מו”ח הגאון רבי רחמים). ושוב ביום ה' לפנות ערב התקיימה בסוכה המרכזית אזכרת השבעה (יחד עם יום האזכרה של השנה השביעית לאחותה הצדקנית פאנידה) במעמד קהל רב, ודרשו שם המרא דאתרא, ואחייניה הגאונים רבי ברכאל ורבי חננאל הכהנים, ואחי הג”ר רזיאל ואנכי הצעיר.
ובהיות ועל ברכיה גדלנו מטל ילדותנו וספגנו רבות מחינוכה הטהור אשר לה ממורשת בית אביה, על כן ראיתי חובה לעצמי לכתוב בראשי פרקים מתולדותיה ומעשיה הטובים (אף שהשתדלה בכל עוז להסתירם), ואין ספק שיהיו לתועלת לעצמי ולעוד רבים, באשר היתה מהיחידים המיוחדים שבדור בצניעותה ובמעשיה הטובים.
מרת זקנתי ע”ה נולדה בבית אחת המשפחות המיוחסות באי הכהנים ג'רבא, בכ”א ניסן תרפ”ד[1], לאביה הגדול מרן אבי הישיבה הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל ואמה הרבנית הצדקנית סעדו ע”ה[2].
 
על ערש דוי
סבתא ע”ה כבר בילדותה שלש פעמים הגיעה עד שערי מות ממש, ובחסדי ה' ניצלה. פעם אחת בהיותה תינוקת חלתה במחלת החצבת. ובזמנם מחלה זו נחשבה למחלה כמעט חשוכת מרפא, ורבים חללים מהתינוקות הפילה. וכשהתגברה המחלה, והתינוקת הלכה ודעכה, עד שממש כמעט ולא היה נראה עליה סימני רוח חיים, ואמה הרבנית כבר הניחה אותה על הקרקע ועזבה אותה בהרגישה שחלילה הגיע הסוף… ובעוד כולם מפוחדים מהצפוי, נרדמה אמו של רבינו, אמה של מלכות, ובחלומה, רואה את אחד מרבני המשפחה (כמדומה ר' רחמים הכהן) שמצוה עליה: קומי מהר ותאמרי לאם התינוקת שתניק את ביתה, והיא חיה תחיה. ומיד התעוררה ואמרה לכלתה הרבנית: תניקי את בתך! והשיבה הרבנית: בשביל מה?! את לא רואה שהיא מפרפרת ברגעיה האחרונים?! והחמות התעקשה: אף על פי כן תניקי אותה. וכן עשתה. וברוך ה' לאט לאט חזר הצבע על פניה של התינוקת, וקמה ממטת חוליה.
ושוב לא ארכו הימים, ותינוקת זו שוב חלתה בחולי גדול בגרון בצינורות של המעים והעיכול, ולא היתה יכולה לינוק כלל. וכך הלכה ודעכה עד שהגיעה ממש לשערי מות. כאבן שאין לה הופכים. ואביה מרן רבנו הגדול שהיה שקדן עד למאד ובתורת ה' הגה יומם ולילה, גם ברגעים קשים אלו, היה שקוע בלימודו, בעליית הגג, שם היה לומד בשקט ללא הפרעה, וצולל במצולות התלמוד והפוסקים. באותה שעה היה הוגה באחד מספרי הראשון לציון הגאון רבי יעקב שאול אלישר זצ”ל (מח”ס ישא איש ועולת איש ועוד), והנה תוך כדי לימודו נרדם רבינו על הספר, ובחלומו רואה הוא איך שנכנס לאולם גדול וענק, ובצד המזרח יושב ראש הישיבה הגאון הראשון לציון ישא ברכה, ולידו בנו הגאון מחבר ספר משה האיש. משהתקרב לעברם פינו מקום לרבינו שישב עמם במושב בית הדין, בין האב לבנו, וכך התיישב רבינו ביניהם. ואז פנה רבינו להגאון רבי יעקב שאול “ישא ברכה”, שישא מברכתו, ויעתיר בתפלה ויברך את בתו זוהראיה, שהיא חולה עד מאד, וסירב רבי יעקב שאול למלא את בקשתו, וכך נשנה הדבר שלש פעמים. ואז פנה רבינו אל הבן הרב משה האיש: תברך את בתי זוהראיה שתבריא. ומיד בירך אותה שתקום ממטת חוליה. אל נא רפא נא לה. וכך חזר על כך שלש פעמים. ואז פנה רבינו אל רבי יעקב שאול: בנך בירך אותה, תברך אותה גם אתה. ואכן הסכים הרב ישא ברכה, והאציל אף הוא מברכתו על הבת. ואז התעורר רבינו מחלומו, ומיד מיהר לרדת אל תוך הבית, ויאמר אל הרבנית: תניקי את הילדה. הרבנית סירבה, באומרה שהתינוקת במצב של דכדוכה של נפש, מוטלת כאבן שאין לה הופכים, ולא זזה, ולא שייך אפילו לגעת בה, וכיצד אפשר להניקה. ואף על פי כן רבינו חזר והפציר בה כמה פעמים. ואז הרבנית נטלה את התינוקת, ולמרבה הפלא, פתחה את עיניה והסכימה לינוק, ותוך זמן קצר בחסדי ה' חזרה לאיתנה.
פעם שלישית היה זה בהיות אביה הגדול בתונס הבירה מטפל במחלת אחותו מזלה (לימים סבתא נישאה לסבא אשר הוא בנה של מרת מזלה), אשר בעוה”ר נפטרה שם בט' אלול תרצ”ב, ובעוד רבינו נמצא שם, שלחו לו, שבנו יחידו שלום, ובתו זוראיה, חולים חולי גדול, בעיר ג'רבא. ולא יכול היה רבינו לחזור לג'רבא, ולהשאיר את אחותו מזאלה לבדה בתונס. ואחר שנפטרה אחותו, חזר רבינו לג'רבא, ומצא את בנו ובתו חולים בחולי מסוכן ומוטלים על ערש דוי. ונאלץ רבינו לעבור דירה משכונת חארה כבירה [הרובע הגדול שבג'רבא], לשכונת השוק, קרוב לבית הרופא, והיו מתעסקים ברופאים ורפואות, והוציאו הוצאות מרובות. ואכן בתו סבתא זוראיה, שבח לאל יתברך, החלה להתרפאות לאט לאט, אך בנו שלום למגינת כל לב הכביד עליו חוליו, עד שהגיע עד שערי מות. וביום ה' תשרי התרצ”ג, נפטר עליו בנו יחידו שלום.
ואז אמר לה אביה רבינו: אם שלש פעמים הגעת עד שערי מות וכולם נואשו ממך, אך בורא עולם רצה אחרת ושלח דברו ורפאך, אין לי ספק שלא לחינם נתן לך הקב”ה חיים, ואור גדול עתיד לצאת ממך.
 
חינוך באהבה
על אף שבאותם זמנים רוב ככל הנשים בג'רבא כבשאר המקומות (ביחוד במקומות יוצאי עדות המזרח), לא היו יודעות קרוא וכתוב. מכל מקום שונות היו בנותיו של מרן מוהרח”ך. וכבר מגיל צעיר מאד לימדם קרוא וכתוב, ואף קנה להם ספרים בהם יש סיפורי צדיקים ומשלים ומעשיות ומוסרים – בעיקר בלשון ערבית יהודית. וכך בעוד ורוב הבנות יושבות לשוחח על דא ועל הא, יושבות היו בנות צדיקות אלו ושומרות פיהם ולשונם וקוראות פרקי תהלים דבר יום ביומו, בנוסף למוסרים וסיפורים מהספרים הנ”ל.
וכך אף עשרות שנים לאחר מכן – ידעו לספר לנכדיהם הקטנים במשך שעות מרובות סיפורים יקרים ונחמדים המושכים לאהבת התורה וליראת שמים אמיתית.
בנוסף לסיפורים רבים על צדיקי הדורות ששמעתי מסבתא, שמעתי מפיה עוד סיפורים רבים מכלי ראשון על אביה הגדול שלא פורסמו עד עתה או שפורסמו בקיצור ובשינויים, ואספתים כעמיר גורנה עם סיפורים נוספים ממקורות אחרים והדפסנום בספר “אב הרחמים” ב' חלקים.
סבתא מעולם לא רצתה לומר כמה פעמים היא מסיימת את התהלים במשך השבוע, אבל כמדומה ממה שראיתי שגומרת אחת ליומים או ג' פעמים בשבוע. וכשלא גומרת מה שהתחייבה, הרי היא יושבת להשלים את ה”חובות” שהצטברו. ובפרט סמוך לחגים שהלחץ של הבישולים גדול. זכורני כמה פעמים איך אנו קמים ומשכימים לסליחות בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים בשעות המוקדמות, והיא עדיין ערה כשספר התהלים בידה (אף בלילה היתה קוראת בהוראתו המפורשת של אביה כפי שמעתי ממנה). כשנה ומחצה קודם פטירתה בקשה מבנה מר אבי וממני ומאחי הג”ר רזיאל לעשות לה התרה על מנהגה, לא ח”ו לבטלו, אלא שיותר לא תצטרך להשלים מה שלא מספיקה. ואכן בהספדו של מוה”ר הגאון רבי צמח מאזוז שליט”א אמר: לכאורה מה הבעיה למצוא זמן לקרוא שלש פעמים תהלים בשבוע ועל מה הוצרכה להתרה. אלא אגלה לכם את הסוד, זה היה בשבת אחת שהתארחה אצלי בבית לרגל ברית [של נין המנוחה, ונכד למהר”ץ], אמרתי יש לי ההזדמנות לעקוב מקרוב אחר בתו של מורנו הרב, וראיתי איך כל השבת ספר התהלים לא מש מידה, והתקרבתי ושמעתי איך אומרת מלה מלה בהטעמה ובכוונה, ואז הבנתי למה באמת צריכה זמן רב כל כך לקריאה מיוחדת זו.
פעם נכנס ת”ח אחד מטבריא לבית סבתא במושב ברכיה, וראה איך יושבת אשה מבוגרת ושקועה בקריאת התהלים ולא שמה לב למתרחש סביבה. יצא ובהתפעלות שלח לי לאחר מכן במכתב שנדמה לו כאילו היתה בחור ישיבה השקוע בתלמודו.
על אף שרבינו הקדוש א'ב הרחמי'ם היה רוב הזמן מחוץ לביתו, מצאת החמה עד שעת ערב מאוחרת, ובשלושה לילות בשבוע אף לא חוזר לביתו עקב שיעוריו הרבים עם תלמידיו. וגם בביתו היה שקוע ראשו ורובו בתלמודו, בנוסף לאנשים רבים אשר היו באים לשאול בעצתו ובברכתו, עם כל זאת עצם זה שזכו בנות אלו לראות מרחוק את האב הגדול שקוע בתלמודו ראשו ורובו, היה זה הרבה יותר מאלף שיעורי מוסר.
אך באותו הזמן הפנוי שאכן כן היה רבינו בביתו וללא אנשים שאינם מבני הבית, היו באות אל האב הגדול והאהוב עליהם עד מאד, ומתרפקות על זרועותיו, ושואלים אותו שאלות ככל העולה על לבן. ורבינו שהיה בטבעו סבלן גדול, עונה לכל שאלותיהן בסבלנות מרובה. ומעולם לא דחה אותן מעל פניו.
אך כשאמה של מלכות – אמם הצדקנית היתה שמה לב לנעשה, מיד היתה מגיעה וגוערת בהן: כמה אתם מפריעות לו?! אל תפריעו לאבא ללמוד.
ואכן הבנות שהיו יודעות את גודל שמירת הזמן של האב השקדן והגדול בענקים, אשר כל רגע ורגע שלו הרי הוא מתנה נצחית לכל כלל עם ישראל, בכתיבת פסקים ובהעמדת תלמידים, היו מבינות היטב מדוע אמן הצדקת לא רצה שיפריעו לאב.
אך יום אחד בשבוע זכו הן לתשומת לב מיוחדת מרבינו הגדול.
בכל יום ששי – אחר שיעוריו הקבועים בישיבה בגמרא דקדוק ועיבור ועוד – חוזר היה רבינו לביתו וצרור סוכריות בידו, וקורא לבנותיו בחיבה מיוחדת: 'ג'יהו אג'רלונת' – בואו אהובים ויקרים שלי…
אחר שהגיעו והתיישבו, היה שואלם: מה עשיתם?
ואז מיד אחת אחרי השניה לפי הסדר, כל אחת ואחת מספרת מה עשתה ואיך התנהגה באותו שבוע, איזה מעשה טוב עשתה. אחת אומרת למשל 'הלכתי לבאר (שבחצר) לשאוב מים' ודוחף רבינו לידה סוכריה, והשנית אומרת 'שמעתי בקול אמא' ומביא לה סוכריה, והשלישית 'לא אמרתי לאמא לא' ומביא לה סוכריה, והרביעית 'עזרתי בנקיון' ומביא לה סוכריה. וכן על זה הדרך…
כזה היה חינוכו הטוב של רבינו חינוך של אהבה.
כל בנותיו של רבינו אשר שמשו סמל ודוגמא לצניעות וצדקנות, היו קשורות בכל לב לאביהם הגדול, אך כמדומה שקשר מיוחד היה לו עם בתו השניה סבתא ע”ה, אשר משמיא קא זכו לה לעמוד ולשרתו יותר מכולם, בתקופת מחלתו הקשה, שנסע במשך שנתים ומחצה רצופים (ר”ח תמוז תש”ד – י”ח כסלו תש”ז) רחוק מעיר מולדתו ג'רבא, אל עיר הבירה תונס ועיירת המרפא חמאם אלף הסמוכה, למצוא מזור למחלתו, ובנסיעתו לשם לא לקח אלא את אשתו ואת בתו סבתא (שהיתה הגדולה בבנות הרווקות אז). כל אותה תקופה ארוכה, היתה סבתא ע”ה, ניצבת במסירות עילאית לימין אביה הגדול, במשך כל הלילה, יושבת בכסא סמוך למטתו, ולשמשו לכל אשר יצטרך, כדי להקל ולו במעט מיסוריו הנוראים. ורק בבוקרו של יום אחר שסייעה לאביה הגדול בהנחת תפלין, והתפלל, היתה עולה על יצועה כשמתחלפת באמה הרבנית ועוד אנשים יקרים שתמכו ברבינו באותה תקופה. וכן בסוף ימיו בעלותו ארצה השתכן בביתה במשך כמחצית שנה עד שבנו לו את משכנו סמוך ונראה לשם. ואכן גם בשנים האחרונות של אביה עמדה ושימשה את אביה (יחד עם אחיותיה) במסירות ונאמנות. ואף אחר עליית אביה הגדול לשמי מרומים, ביתה הפך ל”ועד למען הרב” להוצאת כתבי אביה, בראשות בעלה חתנו הגדול מר זקני הרב ששון הכהן שיבל”א, ובפרט אחר שריפת בית רבינו (בטבת התשנ”א), שאז מרבית הספרים הנדפסים מידי שנה (של מרן אביה ושל אחרים) תפסו חלק ניכר מן הבית. ואכן עבור כיבוד הורים זכתה לאריכות ימים ושנים.
רבינו בהקדמתו לספרו הגדול שו”ת שמחת כהן חלק א' (ג'רבא התשי”ג), הזכיר בברכתו את בנותיו היקרות, וכן את כיסופיו לעלות לארץ הקודש להיות בסמוך לבנותיו שכבר עלו ארצה לפניו. וכה כתב: “זה ה' קוינו לו עליון נורא, מברכותיו יבורכו הבנות בנותי מאור עיני אף רוחי בקרבי אשר חנני ה' נחלת שפרה, שם הגדולה מרת שרה ת”מ [תבורך מנשים] ובעלה אלוף נעוריה החו”ש [החכם ושלם] כה”ר מאיר הי”ו בן הרה”ג מעוז ומגדול ראב”ד מקודש בעוב”י תונס יע”א דודי אחי אמי כמה”ר רבי מרדכי הכהן הי”ו ובניהם הגדול יצחק הי”ו והקטן אליהו הי”ו ובנותיהם פרתונה ת”מ וסרח ת”מ הדרים בעיר הקודש צפת תובב”א עיר גדולה של חכמים ושל סופרים כתר ועטרה. והשנית מרת פנינה-ג'והראיה ת”מ ובעלה אלוף נעוריה בן אחותי החו”ש כה”ר ששון הי”ו בכה”ר רחמים הכהן הי”ו ובנם שם משמעון הי”ו, והשלישית מרת שושנה-פאנידה ת”מ ובעלה אלוף נעוריה החו”ש כה”ר בנימין הי”ו בכה”ר יוסף הכהן הי”ו ובתם יהודית ת”מ פקוד יפקוד אלהים אותם בבנים זכרים של קיימא אמן, והרביעית מרת חנה ת”מ ובעלה אלוף נעוריה החו”ש השו”ב כה”ר מאיר הי”ו בכה”ר אליהו הכהן הי”ו ובתם אורה ת”מ ויפקדו פקדה טובה בבנים זכרים של קיימא, ואחותי היקרה מרת זינה ת”מ ובעלה החו”ן [החכם ונבון] כה”ר רחמים הכהן הי”ו ובניהם בן-ציון הכהן הי”ו וחנינא הי”ו ובנותיהם מסעודה ת”מ ומזלה ת”מ אלו ואלו מקום מושבם במושב ברכיה תובב”א איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו לעובדה ולשומרה. ה' ברחמים יחזקם ויאמצם ויצילם מכל צרה וצוקה ומכל חולי ומחלה באברתו יסך להם ותחת כנפיו יחסו צנה וסוחרה. ויצליחם בכל מכשה ידיהם ובכל אשר יפנו ישכילו ה'ן הברכה שורה. ויזכו לגדל צאצאיהם על ברכי התורה והיראה בדרך ישרה. ובנותיהם בחיק יראי אלהים ינתנו אנשים של צורה. אנא ה' אמור די לצרותינו ולכל מכאובינו ולכל מכאובינו דיה לצרה. קרב את המרוחקים בזרוע וזכני אני והאשה אשר נתת עמדי בת דודי היקרה מרת סעדונה ת”מ ואמי היקרה מרת גזיילה מב”ת לעלות על אדמת הקודש ארץ הצבי צפירת תפארה. וכל המשפחה יחדיו ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו ונשמח ונעלוז כי טוב זמרה. ושבתי בבית ה' לאורך ימים ללמוד וללמד אורה זו תורה. נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות בית ה' מי יתן לי אבר כיונה.
 
כיבוד אב
רבינו הגדול בהיותו ידוע חולי נסע בר”ח תמוז תש”ד לתונס הבירה ולמעיינות מרפא בעיירת חמאם אלף הסמוכה, לשם לקח עמו מכל בנותיו את בתו פנינה-זוהראיה, אשר במשך שנתיים ומחצה כמעט ולא ישנה בכל לילה, כדי לטפל באביה הגדול. וכן גם לאחר מכן טיפלה בו במסירות עד פטירתו, וכן אחר פטירתו ביתה התמלא בספרים של אביה היוצאים מהדפוס באשר הבית היה “הועד למען הרב”, וכך ששים שנה הבית היה מלא בחבילות ספרים ללא סדר ופרטיות. ואכן קוים בה “כבד את אביך ואת אמך למען יאריכן ימיך”, והאריכה ימים קרוב ל-93 שנה.
עד אז לא יכול היה רבינו להשיא את בנותיו בהיותו מחוץ לעירו ועוסק ברופאים וברפואות. ולפני מחלתו לא השיא אלא את בתו הבכורה שרינה ע”ה לחכם רבי מאיר הכהן זצ”ל בנו של דודו הגאון רבי מרדכי אמייס הכהן זצ”ל, בי”ג טבת התרצ”ו.
אולם משחזר מעט לאיתנו, וחזר לעיר מולדתו, מיהר להשיא את בנותיו הנותרות. וכבר באותה שנה שחזר בה לג'רבא, שנת התש”ז, בט' סיון, העמיד את בתו השניה פנינה זוהראיה מב”ת תחת החופה עם החכם רבי ששון כדורה הכהן הי”ו, שהתיתם מאמו – אחותו של רבינו – בגיל שש, ודאג רבינו לכל מחסורו.
מיד אחרי חתונת בתו של רבינו, סבתא פנינה-זוהראיה עם בעלה ר' ששון כדורה הכהן שיבל”א, נכספה וגם כלתה נפשם לעלות לארץ הקודש, אף שהימים ימי הרת עולם הימים שקודם קום המדינה. ואכן כבר בחודש כסלו התש”ח היו בתונס הבירה בדרכם לצרפת, שם בעיר מארסליה הפליגו באנית מעפילים (לא חוקית) בתנאים לא תנאים (בספינה שמכילה מאתיים הוכנסו שמונה מאות איש, ולכל אחד הוקצב עד חצי ליטר מים ליממה), ואחר הפלגה ממושכת הגיעו מול חופי תל-אביב בחוה”מ פסח (ומערב פסח חדלו כלל מלאכול, באשר האוכל לא היה כשר לפסח, וכמעט ויצאה נשמתו של סבא, עד שבא' דחוה”מ שתפסום האנגלים, חייל אנגלי הצילו על ידי שהשקהו חלב). האנגלים ששלטו בארץ, לא ששו בבוא יהודים ארצה, וירו עליהם פצצות, באותה שעה נדרה בתו של רבינו נדרים לכבוד רבי מאיר בעל הנס לביהכ”נ אלגריבה, ואכן כל הפצצות היו רק פצצות דמה שמעלים עשן רב שלא יתקרבו לחוף, ולא פגעו בהם לרעה, והובלו אחר כבוד לאניה אנגלית ונלקחו לאי קפריסין במחנה מעצר במשך כמה ירחים עד שזכו לעלות ארצה.
בא' אייר שלחה בתו של רבינו, סבתא, שידעה קרוא וכתוב, מכתב לאביה הגדול רבינו מוהרח”ך, בכתב ספרדי רהוט, שישלם באלגריבה את החובות שנדרה, ושמצבם טוב מלבד געגועים עזים לבני המשפחה.
לימים ספרו ר' ששון ורעייתו לנכדיהם כי באמת המצב אז היה בכי-רע, וכבר סבתא כתבה בכמה עמודים מה שעבר עליהם. אך לפתע נזעק הסבא שלא יאמרו שמוציאים שם רע על ארץ הקודש ח”ו, ומיד קרעו המכתב לגזרים, וכתבו מכתב קצר (שנשמר ע”י רבינו, והגיע באיזה דרך לספרייה הלאומית, ומצורף בזה) שהכל טוב שבח להי”ת.
ואכן מיום שעלו ארצה, זה קרוב לשבעים שנה בשום פנים ואופן לא הסכימו סבא וסבתא לצאת לחו”ל ואפילו לא לביקור קצר לעיר מולדתם. באומרם באנו ארצה במסירות, ונהיה כאן לעולם עד ביאת גואל צדק בב”א.
תקופה קצרה אחר עלותם ארצה, היו ממקימי מושב ברכיה ת”ו בדרום הארץ, ולאט לאט עלו בני המשפחה בזה אחר זה ארצה למושב, והאחרון הגדיל רבינו הגול מרן מוהרח”ך, אשר גם הוא עמד בראש העולים ארצה, באב תשי”ד, הישר אל בית בתו האהובה פנינה-זוהראיה, שם התגורר חצי שנה, עד שבנו לו את ביתו סמוך ונראה לבית הבת. ומשם מצודתו היתה פרוסה על כל הארץ. לימים אמר מרן לחתנו: “אתם גררתם אותנו עד הנה”. רק בגללכם זכינו לעלות ארצה.
כמו כן סבא וסבתא היו מעמודי התווך של המושב, ברוחני ובגשמי, וסבתא ע”ה קבלה על עצמה במשך שנים רבות להיות הבלנית של המקוה במושב, ולהדריך כלות להקים בית על אדני התורה והיראה, וכן לאפרם ליום שמחת לבם. ובד בבד גם היתה מראשי החברא קדישא במושב. לגמול חסד עם החיים והמתים. זכורני בליל הבר מצוה שלי שבאה מאוחר לאולם עקב שהיתה עסוקה בו ביום בטהרת נפטרת אחת.
יחד עם אחותה פאנידה נ”ע שהתגוררה סמוך אליה, הקימו אמפריה של חסד, ומידי יום ששי, היו מכינות עשרות מנות בסירים עבור משפחות מעוטי יכולת הן ממושב ברכיה והן ממושב משען הסמוך. וכן היתה מארחת בביתה כמעט בקבע כמה אנשים גלמודים מידי שבת בשבתו.
עם הקמת ישיבת “חכמת רחמים” על שמו ובביתו של אביה הגדול, קבלה על עצמה להיות הטבחית (והסכימה לקבל רק את עלות המוצרים שמהם היתה מכינה את האוכל), ובאהבתה הרבה ללומדי התורה היתה מתחננת אליהם שיאכלו, וכששמה לבה הטהור למאן דהוא שלא אוהב איזה ארוחה היתה חוקרת מה אוהב, ומכינה במיוחד בשבילו ארוחה נפרדת.
כמו כן גם לישיבת הכתר “כסא רחמים” על שם אביה המתנוססת בבני-ברק, היתה לה פינה חמה, ובאופן קבע היתה שולחת לשם כספי כפרות ונדבות, וכן שלחה את נכדיה ללמוד שם, וכמה פעמים שמחה לארח בביתה מתלמידי הישיבה, בפרט את אלו הבאים לשבות במושב בשבתות התרמה לישיבה.
כמו כן לא ויתרה על אף מנהג ממנהגי אבותיה הגדולים גאוני ג'רבא, ואף סמוך לחג שבועות האחרון, שלחה לנכדיה וניניה שקיות עם עוגיות בצורות מיוחדות שנהגו להכין בג'רבא לשבועות (שמש רמז לתורה המאירה, סולם רמז לעלית משה להר סיני, סלסלה רמז לחג הבכורים וכו') שהכינה בשארית כחותיה. וג' ימים קודם חג השבועות בעודה עומדת ומכינה את תבשילי החג, קבלה אירוע מוחי, ומאז היתה בבית-רפואה ובבית-אבות באשקלון הסמוכה, עד לעלייתה לשמי שחק דקות ספורות לפני כניסת שבת, י”ב תשרי התשע”ו. תנצבה”א.
 
יראת ה' היא תתהלל
יראת ה' הטבועה בה היתה לשם דבר. וכמה היתה ששה ושמחה בכל מצוה שמזדמנת לידה. ולדוגמא נטילת ידים על דבר שטיבולו במשקה אשר בעוה”ר רוב העולם לא מקפידים בזה, בביתה הקפידו על כך מאד לפני אכילת כוסכוס ופירות רטובים וכו'. ופעם אחת היה לה פרי רטוב, וקמה עם ההליכון לאט לאט בדרכה אל הכיור ליטול ידיה. בדיוק היה שם בן אחותה הג”ר חננאל הכהן אשר אמר לה למה לה לטרוח אחר שיש לידה מגבת ויכולה לנגב הפרי. אמרה לו באה לידי מצות נטילת ידים, איך אפסידנה?! כן הקפידה לשרוף צפורניה ע”פ דברי חז”ל בגמרא (נדה דף י”ז ע”א) “שורפן חסיד”.
כמו כן היתה מהדרת להוסיף מחול על הקודש ולקבל את שבת המלכה מוקדם. והיתה מקפדת לקרוא שיר השירים מוקדם כשהיא לבושה בבגדי שבת. וזכורני שפעם אחת שאלה אותי סמוך לכניסת שבת, היות שהיא לרוב הלחץ עוד לא הספיקה ללבוש בגדי שבת וכבר מאוחר לה, האם מותר לקרוא שיר השירים בעודה עם בגדי החול?! (והשבתי בחיוב כמובן).