מסגולות לשונו של הרמב"ם

מסגולות לשונו של הרמב”ם
הֶחְיָה מֵתִים תּוֹךְ בּוֹר גָּלוּת/
עַל עַצְמוֹתָם צָפַד עוֹרָם;
הֵבִיא בָהֶם רוּחַ דַּעַת/
וַעְלֵיהֶם עוֹר בִּינָה קָרַם.

הרמב”ם בסוף הקדמתו לחיבורו הגדול כותב: “לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם”. בזה נבין כמה מקומות שהרמב”ם כותב דבריו בקיצור נמרץ ובזהירות מופלגת, בהתחשב בקוראים הפשוטים שחסר להם הקדמות ידועות בתלמוד. ואזכיר פה מקצת מהם מאשר השיגה ידי בס”ד.
א) בפ”י מהלכות יסודי התורה הלכה ד': “ולא מצינו שחזר (הקב”ה) בדבר טובה אלא בחורבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו, וזה מפורש במסכת שבת”. זה אחד המקומות הנדירים שהרמב”ם מזכיר בחיבורו מסכת מן התלמוד (וע”ע בהלכות שמטה ויובל פ”י ה”ה וכן עולה במסכת עבודה זרה, ובהלכות גזילה ואבידה פי”ד הי”ג). וראיתי משערים שהיא השגת הראב”ד שהוכנסה בטעות לתוך דברי  הרמב”ם, וכצ”ל: א”א (במקום ולא) מצינו שחזר בדבר טובה וכו' וזה מפורש במסכת שבת. ע”כ. ואין זה נכון, שהרי מלת “אלא” בחורבן ראשון תוכיח, שאם היא השגה אין מקום לתיבת אלא. אולם נראה טעם הדבר שציין הרמב”ם כאן למסכת שבת, כי בפשוטו של מקרא (ביחזקאל ט' ו') אינו מפורש כלל שחזר בו הקב”ה, כי הלשון “וממקדשי תחלו” לפי פשוטו הוא להתחיל להכות מהאנשים העומדים בבית המקדש, ככתוב בהמשך הפסוק: ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית, ועיין רש”י ורד”ק שם. אלא שרז”ל דרשו (בשבת נה.) אל תקרי מִקְדָּשִׁי אלא מְקֻדָּשַׁי, אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאל”ף ועד תי”ו. ומי שלא למד דרכי הדרשות ואל תקרי וכו' קשה לו להבין דרשה זו, לפיכך כתב רבינו בקצרה “וזה מפורש במסכת שבת”, כלומר שם למדו חכמים מפי הקבלה שכן היה, ואין כאן המקום להאריך .
ב) כיוצא בו בהלכות תפלה פרק ח' הלכה ה': “שכל עשרה מישראל הם הנקראים עדה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' והיו עשרה שהרי יצאו יהושע וכלב, וכל דבר קדושה לא יהא אלא בתוך העדה מישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל” (פה סיום הלכה ה'. ולא כמו שנדפס בספרים התחלת הלכה ו' וכל דבר קדושה וכו'). גם פה נמנע רבינו מלכתוב גזירה שוה תוך תוך ועדה עדה (כמבואר במגלה כג:) שאינם מובנים לקורא הפשוט, והבליע הדרשה בנעימה וכתב לא יהא אלא בתוך העדה מישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, כאילו היה כתוב בפסוק ונקדשתי בתוך “עדת” בני ישראל. וכיו”ב בפ”ה מהלכות סנהדרין (סוף ה”ג) ומוסיפין שלשה כדי שלא יהיה בית דין שקול וכו', ועיין לחם משנה שם.
ג) ועל פי זה כתבו בעלי הכללים שדרך הרמב”ם לתפוס הדרשה הפשוטה ביותר אע”פ שנדחית בגמרא, ולפעמים מביא פסוק שלא נזכר בגמרא כלל אם הוא מבואר ופשוט יותר (עיין יד מלאכי בכללי הרמב”ם כלל ד'). וכן דרך הש”ס בכ”מ להזכיר הדרשא הפשוטה כמ”ש התוס' בעירובין (טו:) ובכורות (יד:) ועוד. ועיין בספר למודי ה' לגאון ר' יהודה נג'אר (לימוד ו') ובספר תורה תמימה פרשת שמיני (ויקרא יו”ד אות ו'). ע”ש.
וראה לדוגמא בפ”ד מהלכות גירושין (הלכה ו') שהביא הרמב”ם ראיה נפלאה ש”חק ירכות” כתב הוא, מהכתוב בירמיה (י”ז א') חטאת יהודה כתובה בעט ברזל, כלומר חקוקה בעט ברזל. ובפ”ז מהלכות שחיטה (הלכה ט”ו) שאותו הבשר שנשתנו מראיו וכו' כמת הוא חשוב, “וכן הוא אומר ומחית בשר חי בשאת, וביום הראות בו בשר חי, מכלל ששאר הבשר שנשתנה אינו חי”. ושם בפרק י”ד (הלכה י”ב) הביא ראיה נפלאה ששחיקת הזהב נקראת עפר לענין כיסוי הדם (מלבד פסוק “ועפרות זהב לו” המוזכר בגמרא חולין פח:) מפסוק מפורש בתורה במעשה העגל (דברים ט' כ”א) “עד אשר דק לעפר”. ועיין עוד בפ”ג מהלכות נדרים (ה”ח): כשאתה מתבונן בכתוב תמצא שהדברים מראין כן כמו שקיבלו חכמים מפי השמועה וכו', ושם בפ”ט (הלכה כ”א): והרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם, ועיין בלחם משנה ובפירוש הרדב”ז שם, והבן. וכן בפ”ז מהלכות תמידין ומוספין (הלכה י”א) הוכיח רבנו מפסוק ביהושע (ה' י”א) שלא כדעת האומרים ממחרת השבת כפשוטו. ע”ש. וראיה זו לא הובאה בכל הראיות שבגמרא (מנחות סה. ואילך). ועיין עוד לרבנו בפ”ד מהלכות ביאת המקדש (הלכה י”ז) שהוכיח שאין צבור נדחים לפסח שני מהכתוב בדברי הימים. ע”ש.
ד) וכן דרכו של הרמב”ם לקרב גזירות חכמים אל השכל כמה שאפשר, כמו בהלכות חמץ ומצה (פ”א ה”ט) “ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלת שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה וכו', ושעה חמישית אין אוכלים בה חמץ, גזירה משום יום המעונן, שמא יטעה בין חמישית לששית”. וכבר נשאל הרמב”ם בזמנו על כך, שהרי בגמ' ובהלכות הרי”ף מבואר שגזרו שמא יטעה בין חמישית לשביעית, ועוד שאין לגזור שמא יטעה בין חמישית לששית דששית גופה מדרבנן, ואיך נגזור גזירה לגזירה? והשיב: מה שאמרו בהלכות (הרי”ף) בין חמישית לשביעית הוא האמת, והוא מאמר הגמרא וכו', וזכרתי אני הדרך המצוי יותר שמא יטעה בין שעה לשעה שאחריה, “כי כוונתי בכל זה החיבור לקרב הדברים אל המצוי יותר”. ע”כ. (עיין בשו”ת הרמב”ם ליפסיא סימן רמ”ט, ובמהדורת בלאו).
ה) דרך הרמב”ם להפשיט מעל מאמר אגדי את לבושו החיצון ולנסחו בסגנון הלכתי מדויק. כך, למשל, את המאמר הידוע (במגלה ז:) חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן וכו' כותב הרמב”ם כך: “ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו” (פ”ב מהלכות מגילה הט”ו), שהרי ממילא כשיירדם לא יֵדַע בין ארור המן לברוך מרדכי. לשון זה של הרמב”ם גרם להרב בעל נחל אשכול לחשוב שהרמב”ם השמיט דין עד דלא ידע, ואינו כן (ע' בס' המועדים בהלכה, מהדורת תשט”ז, עמוד ר”ז בהערה). כמו כן בהלכות תפלין סוף פרק ג': “ולעולם יזהר להיות פני הרצועה למעלה בעת שקושר אותן על ידו ועל ראשו”. מרן בכסף משנה מציין המקור בגמ' מנחות (לה:) ונוייהן לבר, אבל מדקדוק לשון הרמב”ם שבכל הפרק לא הזכיר לשון “ולעולם יזהר” רק פה, נראה שמקור דבריו בגמרא מו”ק (כ”ה סע”א) שרב הונא נתהפכה לו יום אחד רצועה של תפלין וישב עליה ארבעים תעניות. לפסוק הלכה לצום מ' תעניות לא יתכן, שכן רב הונא להפלגת חסידותו עשה כן, אבל למדנו מכאן עכ”פ שצריך ליזהר מאד בזה, ומכאן לשון “יזהר” שכתב הרמב”ם. [ואחר שנים ראיתי בספר יוחסין מאמר ב' דף מ”ז סע”ב בשם תשובת הגאונים וז”ל: לחייבו להתענות ארבעים יום כרב הונא וכו' לא, דמרוב חסידות הוא דעבד. ע”כ. והיא בשו”ת הגאונים חמדה גנוזה (סי' נ”ט) בשם רב צמח גאון. ועיין להרא”ש בהלכות קטנות הלכות תפלין ובבית יוסף א”ח סימן כ”ז ובכף החיים סי' כ”ז אות מ”ט, ואכמ”ל. ואע”פ שרב צמח גאון כתב להתענות יום אחד, לא רצה הרמב”ם לכתוב כן, שדרכו להשמיט תעניות שאינן חובה לגמרי ולא להזכירן כלל ועיקר, ואפילו בהלכות תשובה לא הזכיר שום תענית לתשובה כלל. ובדורות האחרונים צמו מאות ואלפי תעניות בתקופת ש”צ שר”י ונסתכנו בנפשותם כידוע, ופתאים עברו ונענשו]. וכיוצא בזה מה שכתב הרמב”ם בסוף הלכות מלכים (פי”ב ה”ה) שבימות המשיח הטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר, הוא פירוש למה שאמרו חז”ל בגמ' שבת (דף ל' סע”ב) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו'. והפשיט הרמב”ם את הלבוש האגדי וכתב הדברים בצורה מדויקת ובהירה להפליא.
להמשך המאמר לחץ כאן