רבנו משה ב"ר מימיון

נתהפכו היוצרות: כמה שעמל המלך לנצח בהמשך המשחק הָהְפַּךְ עליו בלהות, ותוך זמן קצר ניצח הרמב”ם! המלך תמה מאד, והבין שדברים בגו. לחץ על הרמב”ם שיגיד האמת, והבטיח לו בהן-צדקו שהוא “הזוכה” במשחק, ולא יכריחנו ח”ו להמיר דתו, רק יסביר לו מה אמר הזקן המשונה. הסביר לו הרמב”ם, שאיש זה צָפָה ברוח הקדש את המשחק שבינינו וראה את התוצאות העגומות, ובא לייעצני עצה מחוכמת לזכות במשחק. תמה המלך ולא האמין לדברים. שלח רץ אחרי הזקן, והגיע שוב לפניהם ואמר: “אדוני המלך, שבועה זו שהשבעתיו אין לה הפרה לעולם, ואם איש ריבי רוצה לחזור בו ולשלם את חובו לא יועיל לו. כבר איחר את המועד”… המלך הסתכל בו בחביבות ויאמר: “נכבדי, אל תסתתר יותר, ספר את האמת”. ענה ואמר: אני עבדך אברהם אבן עזרא מטולידה אשר בספרד, ראיתי הבקר פני השמים שחורים ועגומים על ההסכם שביניכם אתה והרמב”ם. הִרְשׁוּנִי מן השמים לבוא לפניכם “בקפיצת הדרך” להציל את הרמב”ם מהמרת דתו. “היתכן להגיע מספרד למצרים תוך שעות אחדות?” תמה המלך. כן אדוני – אישר גם הרמב”ם – לנו היהודים נמסר כח זה, ואם תרצה, אַרְאֶה גם לאדוני הדבר הזה.
אחרי כמה ימים טס הרמב”ם ליום אחד בקפיצת הדרך, ולעת ערב הביא סחורות ממדינה רחוקה עם חותמת החנות והמכס של המדינה. מובן מאליו שהמלך השתוקק להיות בן לעם היהודי, ונימול בצנעא, ולמד תורה אצל הרמב”ם. (סיפור זה מובא בספר “אור הלבנה” בערבית לר' מקיקץ דוד סעדון זצ”ל, בשם אביו ר' מרדכי סעדון ז”ל, ששמע מימי קדם מ”איש נאמן”).
אגדה זו מראה לנו הערצת העם ואהבתו, לקשור כתרים לגדולי התורה ולענקי הרוח. הרמב”ם והראב”ע משתמשים בקפיצת הדרך. הראב”ע היה בעל רוח הקודש וטס מרחקים גדולים על מנת להציל את הרמב”ם ח”ו משמד. אך דבר אחד שכח בעל האגדה: בפטירת הראב”ע היה הרמב”ם בגיל 32 ועדיין לא נתמנה לוזיר המלך… (וראה בספר “קהלת צפרו” ח”ג עמוד צ”ט, שבלוח השנה שהיו תולים על קיר בית-הכנסת במרוקו כתוב: שנת כך וכך לפטירת הראב”ע, שנת כך וכך לחתימת היד החזקה להרמב”ם).
עוד מסופר על פקחותו של הרמב”ם. אחד השרים שקינא מאד בגדולתו היה משחק אתו שחמט, והיה אומר לו מתוך שנאה כבושה: “קח את הכלב, יא-כלב!” (כנראה שכלי המשחק אז היו שונים מאשר בימינו, וראה לעיל בהערה). הרמב”ם החריש. המשיך השר כמה פעמים במליצתו הבזויה. פעם אחת שיחק עם המלך, נלכד בלשונו ואמר “קח את הכלב, יא-כלב” והוצא להורג …
עוד מסופר אצל יהודי ג'רבא: פעם פנה המלך לרמב”ם ואמר “תא וניהוי לעמא חד” (כעין שאמר קיסר לרבי תנחום בסנהדרין לט.), אתה בן-מיימון הפילוסוף איש הרוח, יודע ומבין שהעיקר הוא המחשבה שבלב, צא ואמור לצאן מרעיתך שיתערבו אתנו, הלא כולנו עובדים לאלקי אברהם, הפרטים אינם מעכבים. שתק הרמב”ם, חשב מעט ואמר: “אדוני המלך, עם ישראל עם קשה עורף, לא יזוז מאמונתו ומאורח חייו כמלא נימא”. תמה המלך: “אבל אתה נגיד ומצווה לעמך”! בוא אתי ותווכח – ענה הרמב”ם. התנכר הרמב”ם בלבוש כהן מוסלמי, ונכנס ביום ששי למסגד. הציגו המלך בפני המתפללים כ”מופתי” גדול, “באותות ובמופתים”. פנה הרמב”ם לערבים ואמר: על פי כתבי-יד שנתגלו מקרוב מימי “הנביא” מוחמד יש לשנות בסדרי התפלה כך וכך, אין לפנות יותר לדרום למקדש ה”כעבה” אלא למזרח, וכן הלאה. “נשמע ונעשה”, ענו כל העם. למחרת ביום שבת, החליף המלך את לבושו בלבוש יהודי והלך עם הרמב”ם לבית-הכנסת. עמד הרמב”ם וקרא בתורה פרשת קדושים. קרא: וכתובת קַעֲקֵעַ (הקו”ף השניה בצירי, והעי”ן בפתח גנובה) לא תתנו בכם. יצא ילד כבן שש מבין שורות המתפללים וצעק: “למדתנו רבנו, וכתבת קַעֲקַע, הקו”ף השניה בפתח והעי”ן בשוא נח”. בסדר – ענה הרמב”ם, וחזר על הפסוק בטעות כמשפט הראשון. קמו כל המתפללים פה אחד: “מה, רבנו רוצה לקעקע לנו את הבירה? או תקרא כפי המסורת, או תרד מעל הבימה”. חייך הרמב”ם ופנה למלך ואמר: “זאת התורה לא תהיה מוחלפת”… [וסימניך: קעק”ע – קבלת עם קשה עורף, שלא יסורו מפני כל].
הרמב”ם נכנס לגוב האריות ויצא בשלום. “הוא בלע נחשים וצפרדעים” כביטויו של ר' יוסף יעבץ , למד כל ספרי אריסטו וחבריו, אך יראתו הקודמת לחכמתו וזכות אבותיו עמדה לו, שהפך סמי-מות לסמי מרפא. “ואשר לא ירקח כמוהו, לא יוכל עשוהו” (שו”ת הרשב”א ח”א סימן תי”ד). הוא קרא בעניני עבודה-זרה כולה, לא נשאר ספר מתורגם בלשון ערבי שלא קרא אותו (כן כתב באגרת לחכמי מרשיליא, ונעלם זה מהרב מגדל עז רפ”ב מהלכות ע”ז. ע”ש). אך כרבי מאיר בשעתו “תוכם אכל וקליפתם זרק”. הוא השתמש בהם לבאור טעמי המצות ובאור פסוקים סתומים (כגון מבכות את התמוז) וכיו”ב. בדורות האחרונים נמנעו מעסוק במו”נ, כי צריך להיות “נבוכים” לפני כן בשביל להזדקק להסברים העמוקים שלו, “משל לאדם שנשברה רגלו וחיתה, מצאו רופא ואמר לו: כלך אצלי, שאני שוברה וארפאנה, כדי שתדע שסממנים שלי יפים” (מו”ק כא:), ומוטב לקיים “הולך בתום ילך בטח” (משלי י' ט'). ומה גם שהחזית כבר עברה למקום אחר. אין היום מי שיטעון ברצינות שהעולם אין לו התחלה כדעת אריסטו, רק שואלים על גיל העולם, ועוד שאלות אחרות שמטפלים בהן גדולי חכמי ישראל בימינו. עם כל זאת – נשארו עדיין מסממני לשונו של המו”נ בפי חכמי הספרדים. הביטוי “מקוצר המשיג ועומק המושג” מקורו במו”נ (ח”א פל”ד), או המאמר הידוע שמביאים חכמי ג'רבא בשם הרמב”ם (ללא ציון מקור) שמי שכותב ספר הרי הוא כאילו דרש אותו ברבבות אלפי ישראל, מקורו בפתיחת ספרו מו”נ, בבואו להסביר מדוע לא כתבו רבותינו ספרים גלויים במעשה בראשית ובמעשה מרכבה “שאילו ביאר אדם הענינים ההם כולם בספר, כאילו דרשם לאלפים מבני אדם”. מעין זה הביטוי הרגיל בשו”ת ישכיל עבדי: “כוונתו רצויה”, מקורו בספר הכוזרי (כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים), כידוע.
שלש שמשות זרחו לעם ישראל בגלות הארוכה הזאת: הרמב”ם, מרן השולחן ערוך והגר”א. הרמב”ם נולד בי”ד בניסן , מרן נפטר בי”ג בניסן (של”ה) והגר”א נולד בט”ו בניסן (ת”פ). החדש ניסן מסמל נסי נסים של ההשגחה המופלאה, לקיים מה שנאמר “לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם” שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות (מגילה יא.).

 

לעוד מאמרים של מרן ראש הישיבה