איך מגיעים לרמה כזו נמוכה של אנושיות

איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם )א. יב( – כתב רש”י: מהו משאכם? הקדים משה לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו? איחר לצאת, אמרו מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות, וחושב עליכם מחשבות. עכ”ל. הדבר קשה מאוד להבנה, הרי משה רבנו מסר נפשו עבור כל אחד מישראל מילדותו, וכן בכל ארבעים שנה במדבר עמד בפרץ לבטל גזירות, איך היו מסוגלים להאשימו שהיה יושב ויועץ עליהם מחשבות רעות? כדי להבין פשר דבר, נפנה להפטרת הפרשה, שם מוכיח הנביא את בני ישראל בדור החרבן ואומר “בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי”. איך מגיעים לרמה כזו נמוכה של אנושיות – לכפור בטובה? ממשיך הנביא ומלמדנו חידוש גדול: “עמי לא התבונן” – חוסר התבוננות הוא שעמד בעוכרם. כאשר אדם אינו נותן דעתו על חסדי ה' ואינו מתעורר ומתחזק, עלול הוא להגיע למדות הגרועות ביותר. וכן הדבר כאן, כאשר היו באים למשה לדין, מטבע הדברים היו חלק מפסידים, והיו מדברים דברים שאין הדעת סובלתן, מחוסר התבוננות. סיפר הגאון הגדול רבי מרדכי אליהו זצ”ל )והובא בספר 'רבנו האור לציון'(: פעם בא לפנינו לדין תלמיד חכם מופלג בסכסוך כספי. חכם בן ציון אבא שאול זצ”ל ביקש לגשר ולפשר בין הצדדים, ואף אני נטיתי לכך משום שהיתה ממשות בדבריו, ואילו הגה”ק ר' יעקב מוצפי זצ”ל לא הסכים בשום פנים ואופן ודרש לחייב את החכם בדינו. רציתי להעיר שאין זו דעת הרוב, אבל חכם בן ציון רמז לי שלא אומר דבר. כשראה אותו חכם שעומדים לחרוץ הדין נגדו ובטוח היה שהדין עמו, התפרץ וכינה אותנו 'בית דין טועין' )בבא בתרא קל”ח(. ביקשתי לענותו עזות, ושוב רמז לי חכם בן ציון שאשתוק וצירף קולו להכרעת חכם יעקב. הואיל והיה זה פסק דין להכרעתה של תורה, הצטרפתי להכרעתם, אך תהיתי בלבי שכן כאמור היה צדק בטענותיו, וראוי היה לפשר בין הצדדים. כעבור שבוע, כשישבנו בדין אחר נענה חכם יעקב ואמר: “דעו לכם, שראיתי ששורה על אותו חכם קטרוג גדול והדין מתוח עליו, ולפיכך למרות שהיה מקום לפשרה, אמרתי: “מוטב שיקוב הדין את ההר מאשר צער גדול שבעתים”. תמהתי בקול: “וכי דנים ע”פ רוח הקדש וצפיה במרום? והלא 'אין לדיין, אלא מה שעיניו רואות' )סנהדרין' ו'(, ושוב חכם בן ציון רומז לי שאשתוק. כעבור זמן נסע אותו חכם במכוניתו וירד במורד הקסטל, איבד שליטה בסיבוב 'מוצא', מכוניתו התרסקה ונחבל בכל גופו. באותו יום אמר לנו חכם יעקב מוצפי: “דעו לכם שנגזרה עליו מיתה, אבל הואיל ודנו אותו בדין קשה כבר אמרו 'אם הדין נעשה למטה, אין הדין נעשה למעלה' )דב”ר ה' ה'( ו'חָ יֹה יִחְ יֶה'” )'יחזקאל' יח ט(. נרעשתי לשמע הדברים, אבל חכם בן ציון לא הופתע ואמר לי: “ידעתי שיש דברים בגו”.
כעבור ארבע שנים פגשתי באותו חכם שבינתיים החלים מפצעיו. אמרתי לו: “ציערת תלמיד חכם ונפגעת, לך לחכם בן ציון ובקש ממנו מחילה” )היה זה כבר לאחר פטירתו של חכם יעקב מוצפי(. בא לפני חכם בן ציון שאמר לו: “לא זו בלבד שהקלת בכבוד תלמיד חכם והעללת עליו שטעה בדינו, עוד השבת לו רעה תחת טובה, כי בפסק דינו הציל את חייך”. וסח לו כל אותו המעשה. שאל החכם: “מדוע לא רמזתם לי?”, ענהו: “חלק מהכפרה היתה הבושה העלבון והצער. ובענין הפגיעה בכבוד החכם, עליך לאסוף מנין ולעלות לקברו ולבקש ממנו מחילה”.