לפעמים עקום זה הכי ישר!!!

הכאב לא מרפה בפרשת מקץ, כי זה לא עוזר לי לראות את יוסף מצליח עם כתר וטבעות ומוקף משרתים, אבל לגמרי לבד, בודד לחלוטין, אוי כמה שהוא בודד, יש לו ים של נתינים, אבל אפס אחים ואוהבים, זה אפילו לא כזה מרגיע לדעת שהוא מציל את העולם, בלי שיש שם מישהו לצידו, כתף עיניים…

רק כשמגיעים לויגש אני מתחיל להירגע, לראות את יהודה ניגש אל יוסף כשהוא שם יד על הכתף של בנימין, ומכריז שכל העסק כאן לא יעבור, על גופתו המתה, אני נושם עמוקות, מרגיש את הלב והדמעות ונרגע קצת.

מה שחשוב כאן שכל זה קורה לאחר שבמו פיהם, הם חרצו את דינו של הגנב, בצורה הרציונלית ביותר “אשר ימצא הגביע בידו ומת!” כאלה בטוחים בצדקתם. אבל לחרדתם הגדולה “הגנב” היה לא אחר מאשר בנימין, ואין להם איך בכלל לפתוח את הפה, אבל יהודה לא מוותר הוא ניגש לכל העסק בגישה אחרת, ובעצם אומר: אל תבלבל לי את המוח, עם סעיפים ותתי סעיפים, אל תגיד לי שגם אני הסכמתי לפסק הדין, עזוב! עזוב! זה אח שלי!

יהודה מוסר נפש למען בנימין, למרות שאשמתו מוכחת. הוא מחפש את השער לליבו של יוסף ומתחנן לפרוץ את מעטה הקשיחות, הוא מתאר את תמימותם ומסכנותם של האחים מול הקפריזות של יוסף, ופניו של יוסף נותרות חתומות, הוא פונה אל רגש הרחמים ומתחנן שיחוס על האב הזקן שנותר לבדו בבית, כל זה אפילו לא מתחיל להזיז… יוסף ראה כל כך הרבה צער ודמעות, אחרי כל מה שעבר הוא כבר שבע מטרגדיות…

אבל לבסוף, מציע יהודה את ההצעה הבאה: “ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לַאדֹנִי, והנער יַעַל עם אֶחָיו” – ההצעה הזו, הנכונות הזו לשאת בסבל האיום של העבדות, שזה גרוע מן המוות, במשטר בו כלב חשוב יותר מעבד, כשהסבל הזה ישאר לכל החיים, יום יום, שעה שעה, רחוק מהבית ומהמשפחה. מהלב של כל אוהביו, לבד, כשלא יהיה לו איש לצידו, כתף עיניים… והכל בשביל אחיו.

הנכונות הזו הזכירה ליוסף משהו, האהבה הזו שוברת את הלב של יוסף לרסיסים הכי קטנים שיש, אהבה כזאת שהוא לא חווה, שהוא כל כך משתוקק לה, שילחמו בשבילי, שיזרקו את השכל בצד בשבילי, שישברו סרגלים שימסרו נפש בשבילי, שאזכה גם אני להרגיש שייך לעולם השייכים.
והכי חשוב שהנכונות הזו של יהודה שהיא לא הגיונית, גבוה מעל גבוה, מקבלת גושפנקא, כשיהודה מסביר את הרציונל שבצעד המטורף הזה, ליוסף, וכך הוא מסביר: “כי עבדך עָרַב את הנער” – תשמע אני ערב כאן אומר יהודה, נו אז אתה ערב? ואם בנימין היה זורק את עצמו מתחת לרכבת דוהרת מה היית יכול לעשות? אז מה אתה מספר לי על ערבות?!

אני ערב, אומר לו יהודה פירושו שאני מעורבב פה כולי, אני מעורבב רגשית נפשית פיזית, אני והוא זה יותר מאחד, אני מעדיף שיזרקו אותי לבור הכלא, ולא לראות את אחי נזרק לשם, גם אם הוא אשם, וזה רגשי אני יודע, אבל אני פועל רגשית בגלל שאני ערב, מעורב רגשית, מעורבב קצת בשכל, אבל זה ככה! יהודה זרק את השכל, הוא שבר סוף סוף את סרגל המשפט והדין, בשביל מעורבות ואהבה, מזה הלב של יוסף נשבר…

בכל הקשרים החברתיים בין בני אדם נוצרים תמיד מצבים הדורשים ליבון, ובירור העניין בצורה מסודרת, והדגש אכן צריך להיות גם על תוכן ושכנוע השכלי. החכמה והבחינה נצרכת, אבל הרבה הרבה יותר חשובה הגישה – “ויגש אליו יהודה” יהודה הצליח לשנות גישה, הוא לא ניגש אל הבעיה, הוא ניגש אליו… ללבו…

שנזכה לגשת לכל ענין, דרך האנשים, מתוך אהבה ושייכות אמיתית לזולת, מתוך הבנה והקשבה למצבו של השני, לקשיים למצוקות לרגשות, לכל אשר מתחולל בנפשו… שנזכה לזרוק את השכל כל יום מחדש בפח הקרוב ביותר שנמצא, שנזכה לשבור סרגלים, לעקם ולעצב אותם בצורה של לב, שנזכה לגשת כמו יהודה בגישה חדשה, ולגלות ולחשוף את האחווה.