מי יתנך כאח לי

מכירה – זה מה שאנחנו זוכרים, זה מה שאנחנו מבקשים לקבל מהסיפור ואת זה להנציח, אז אני מודיע לכם שאצלי בלב לנצח נצחים הסיפור האמיתי הוא זה שמתחת למילים ולשורות, ואותו אעביר ואצרוב בלב של הילדים שלי, אותו אצווה להם לחפש ולגלות בחיים, את סיפור אהבת יוסף.

יוסף, אחרי שאחיו זרקו אותו לבור תחתיות, שאחיו מכרו אותו כשהוא בוכה וזועק ומתחנן אליהם, שהועבר למצריים והיה שם בודד במשך 22 שנה, מנותק מהבית, לבד!!! אחרי כל מה שמהלך כזה מחולל בנפשו של האדם, יוסף עדיין אוהב את אחיו, ליבו יוצא אליהם ברגש מתפרץ, באהבה שמבקשת לבקוע, הוא רוצה ומשתוקק לחבק אותם, הם כל כך חסרו לו, הוא כל כך רוצה לשבת איתם לשאול מה נשמע? ומה שלום אבא… והילדים… והמשפחה…

והמילים שבתורה שמספרות על העוצמה של הרגשות: “ולא יכול יוסף להתאפק, ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ויתן את קולו בבכי, ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, העוד אבי חי” – אני אחיכם! אני עמכם באחווה! אני עמכם באהבה!!! “ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו” – אומר רש”י: ראה אותם נסוגים לאחור, אמר עכשיו אחיי נכלמים, התחיל קורא להם בלשון רכה ובתחנונים “גשו נא [בבקשה] אלי, ויגשו”. ואז הם מתקרבים מעט, עדיין לא קרובים “ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעיניכם כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם, ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלוקים” – הוא זה שמרגיש באהבתו את נימי נפשם, את תחושת הבושה שבהם שמונעת את הקרבה, והוא זה שמבקש למחות ולנקות אותה, יוסף הוא זה שאומר “אל תעצבו, אל תתרגזו” יוסף מנחם אותם, יוסף מפייס, מרגיע, מיישר את ההדורים, יוסף…

גם לאחר פטירת יעקב, האחים חוששים מן העתיד, אולי עכשיו כשאבא אינו בין החיים יוסף יתנקם בנו? והם שולחים ליוסף שליחים ואומרים לו: “אביך ציווה לפני מותו, כה תאמרו ליוסף, אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך” הם בטוחים ובצדק שמגיע להם… אבל יוסף?

הוא בכלל נפגע מעצם המחשבה של האחים שהוא יכול להרע להם, הוא כואב את זה שבתפישת העולם שלהם יש עוד מקום להתנכרות בין אחים, הוא מזדעזע מעצם הרעיון שאח מסוגל לחשוב שאחיו… “ויבך יוסף בדברם אליו, ויאמר להם יוסף אל תיראו כי התחת אלוקים אני” והוא מבקש מהם שוב “ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על ליבם”. ורבותינו אומרים: “וידבר על ליבם” – מלמד שאמר להם דברים המתיישבים על הלב, הוא הרגיע אותם לגמרי וכולנו יודעים שכדי לישב את הלב, הדברים צריכים לצאת מן הלב.

בשיר השירים, תפארת שבתפארת, הוד שבהוד, ניגון האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים, בוקעת לה בקשת ישראל לריבונו של עולם: מי יתנך כאח לי… ורוח הקודש שואלת כאח?! כאיזה אח?! כקין להבל, והרי הרגו! כישמעאל ליצחק והרי שנאו! כעשו ליעקב, הלא ביקש לעוקרו מהעולם! כאחי יוסף, והלא מכרוהו! אלא, כיוסף לאחיו. שאתה מוצא שלאחר כל הרעות שעשו לו הרי הוא אומר להם “ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם, וידבר על ליבם”.

כן, בפרשה הזו מותר לדמעות לצאת מהעיניים, ללב להתרגש… כשקוראים על אהבת יוסף שמגיע בלב נקי כל כך למפגש הזה עם האחים, שרק מחפש לחבק אותם חזק ולבכות עליהם, שרק רוצה להגיד להם שהוא בכלל שכח, ולא יודע, ולא מעניין אותו מה שהיה, הוא רק פשוט מתגעגע!!! רק פשוט אוהב אותם כאח, בדיוק בנקודה שהקורא בתורה מרעים בקולו בפסוק “וינשק לכל אחיו ויבךּ עליהם ואחרי כן דיברו אחיו איתו” בדיוק בנקודה הזו אני ממש חייב לחבק את זה שלידי חזק חזק חזק, ולבכות עליו גם כן, וקצת לדבר איתו, בדיוק בנקודה הזו אני רוצה לעבור אחד אחד בבית הכנסת עם חיבוק אמיתי שכזה, ארוך ארוך עם נשיקות ודמעות ולהגיד לו מי יתנך כאח לי, מי יתנני כאח לך, לבקש ולהתפלל שנלמד להתנהג אחד לשני כאחים באמת, לסיים שם ולהתחיל לצאת לרחוב ולחבק…. לספר את סיפור אהבת יוסף…

אז אנא מכם ספרו לעצמכם ולילדיכם את הסיפור האמיתי, בואו נלמד לבקש להתפלל ולייחל שנגיע באהבת אחים למבטו של יוסף שנזכה לומר לכל אחד מי יתנך כאח לי… מי יתנני כאח לך…