השתיקה

כמה טוב לשתוק, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, אם לגוף זה טוב, על אחת כמה וכמה לנפש, כמה שקט ושלווה, כמה חכמה לא להגיב על כל דבר, אין מלאכה אהובה עלי מן השתיקה, לא להתערב בשום נושא, לא לקבל הכרעות, לא להוכיח בשער, לצפות מהצד, בלי מחויבות, אבל התורה מצוה: אמור!!

או ביתר פרוט: “ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם”. התבלבלתם משפע האמירות שיש כאן, גם רבותינו הרגישו בזה, ודרשו “אמור ואמרת” – להזהיר גדולים על הקטנים. כלומר לא רק שתגיד אתה, תדאג שגם אחריך יגידו לקטנים יותר, בקיצור תהיה אחראי על מערך הפצה, תדאג שהמסר יעבור אצל כמה שיותר אנשים, צריך לומר, ולהגיד, ולהשפיע הלאה, גם אם בהרגשה שלנו לדבר וללמד זו המלאכה הכי קשה.

אז צריך לדבר ולהגיד, זו המסקנה!

כמובן רק בשביל לבלבל אותנו, סיום הפרשה מספר על בן איש מצרי ש”קילל”, או בשפה שלנו, אמר את מה שיש לו להגיד, בצורה בוטה. דינו היה סקילה, ומה בדיוק היה לו להגיד, רבותינו מגלים את אוזננו על פרטי המעשה.

ומעשה שהיה כך היה, מקבלים בני ישראל ציווי לאפות את לחם הפנים בבית המקדש, בכל יום שישי שנים עשר כיכרות, ולהניחם על שולחן הזהב כל ימי השבוע, עד יום שישי הבא בו יאפו לחם חדש, ואז יחלקו את הלחם הישן בין הכהנים.

מזכיר קצת את הסיפור, על ההוא מהפנימיה או מהצבא שביקש לחם מהיום, אמרו לו אין בעיה תבוא בעוד שבוע תקבל לחם מהיום. מצא חושף השחיתויות שלנו, בן איש מצרי סקופ בלעדי, וכי דרכו של מלך לאכול פת חמה, או צוננת של שבוע? וכי כך מבזים את אוכלי שולחנו את הכהנים, לאכול אחרי שבוע? ופער את פיו בשצף קצף.

והאמת, רבותינו מודיעים לנו, שבשעה שהלחם היה מתחלק לכהנים, כעבור שמונה ימים, הוא היה לוהט כאילו הרגע יצא מן התנור, והמידע הזה לא היה שמור ומסווג, אלא את הנס הזה היו הכהנים מראים בכל חג, לעולי הרגלים, איך האדים הנעימים עולים מן הלחם, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום!

הפוך על הפוך, הוא חשב לרעה, אלוקים חשבה לטובה, גם ישאר שבוע וגם חם, אולי הוא דיבר מהרהורי ליבו, אולי הוא מסוגל לחשוב רק רע כל היום, ולכן חשב גם על ה' רק רע.

לו רק היה בודק לעומק, לו רק היה שואל בכנות, לו רק היה ממתין בשקט להתפתחות הדברים עד החג, היה יודע את האמת הנעימה כמו כולם, אבל הוא העדיף לקום ולזעוק חמס, להיות מציל היהדות והעולם.
הרי אם היה שואל את אחד מן הכהנים, את אלה שמבפנים, היה מקבל תשובה. אז אולי היה חשוב לו יותר שלא לקבל תשובה, כדי שיוכל לזעוק מרה, כדי שיוכל לומר כוווולם חוץ ממני הם…

אז עכשיו הסתבכנו באמת, מתי המצוה “אמור ואמרת”, ומתי שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו? התורה לכאורה מעמידה את הסתירה, מביאה את שני האופנים, ולא כל כך מסבירה. מה ההבדל ואיך נדע?

אולי זה בגלל שהתורה סומכת עלינו, שכל אחד יוכל להבחין מאיזה כיוון באה הזעקה, אולי בגלל שזה ברור, שמי שבא עם לב נקי ימצא לבד את התשובה, זה כמו כתב חידה: מצא את ההבדלים בין תמונה לתמונה שימו לב: רמז דק: יש הרבה יותר מהבדל אחד בלבד, חיפוש נעים עם רוגע ושלווה.

לאלה שמעניין אותם, מה עם השאלה הרצינית שמסתתרת תחת שאלת האיש המצרי, בשביל מה אופים לחם ומשאירים אותו שבוע, וגם אם יש בזה נס אז מה? בשביל מה לעשות משהו משונה, להשאיר לחם שבוע ואח”כ לעשות נס? הרבה יותר פשוט לעשות משהו בצורה הנכונה פת בכל יום ודי.

אז בקצרצרה תשובה: על פי הקבלה, השולחן והלחם רומזים לשפע ופרנסה, אדם סבור שהוא הרוויח רווח חם ולוהט בזכות תושייתו וחכמתו, אבל האמת שהרווח הזה חיכה לו שם מזמן, מראש השנה. וחוץ מזה, כדי להזכיר לנו שפרנסה באה רק בניסים ואין מה לדבר בכלל על דרך פשוטה, אז אל תחפש הגיון, השפע תמיד בא בסיבוב משונה, ואין לנו בו שום הבנה, מי שחושב אחרת שיקום. כן היה מי שלא הסכים עם המסר וקם, בן האיש המצרי, אבל לכל בני ישראל היה אור במושבותם. שפע ברכה רווחה והצלחה, מלפני צור שוכן מעונה לכלל עם ישראל אמן.