שתישאר צעיר לנצח!!!

אין מה להיות במתח, וגם אל תצפו להפתעות, ב-שישה בסיוון יחול חג השבועות, ואף על פי כן חובתנו לספור ולספור ולספור, כמובן שמספר הימים אינו משתנה לעולם, 49 ימים כל שנה, וממילא תאריך היעד גם הוא קבוע ועומד, ולמרות הכל צריכים לספור. אז זה ממש מסקרן, מה הקטע עם הספירה הזאת???

מה שהופך את המקרה לעוד יותר מעניין, זה שהתאריך שבו אמור לחול חג השבועות, אינו מפורט בתורה בשום מקום, שזה כאילו שהחג הזה אינו עומד בזכות עצמו, עם תאריך ונקודת זמן לעצמו, אלא הוא יתקיים רק לאחר שנספור חמישים יום. גם השם של החג אומר לך שהוא לא עצמאי בשטח כאן, חג “השבועות” הוא בעצם על שם השבועות שקדמו לו, השם עצמו צועק לנו, שהוא כולו נמצא כאן, בגלל השבועות, זה שמו וזו מהותו, כאילו מבלי הספירה והכנה של השבועות שקדמו לו, אין כאן חג ואין “שבועות”.

אז מה ההתעקשות המוזרה על הספירה, ואיך זה שנראה שבעצם היא מהות ועצם העניין, והכל תלוי בה? למה אני כל כך מתעקש להבין, כי זו לא שאלה נקודתית, כי הרי זה לא שהחג הזה כזה מסכן בלי תוכן, שאין בו כלום, הרי בחג הזה קיבלנו את התורה, שזו עצם מהות העם היהודי, שאין אומתנו אומה אלא בזכות התורה, אז מה, זה לא משהוא שיכול לעמוד בפני עצמו? והאם יכול להיות שקבלת התורה עצמה, תלויה בספירה? למה?

התשובה מתחילה בהבנה, שהחיים שלנו חולפים במהירות כה רבה, ועם כל כך הרבה רעשי רקע, עד שלעיתים קרובות אנחנו מאבדים את המודעות. השינויים בין היום למחר עדינים מספיק, כדי לטשטש בעינינו את תחושת ה'התחלות' ו'הסוף' ואנחנו לא מצליחים להבחין בפתיחתם ובסגירתם של מעגלים בחיינו.

מצות הספירה, מלמדת אותנו להתבונן! כאשר אנחנו סופרים את הימים, אנחנו עוצרים, מעניקים ליום ערך ומספר ו… מתבוננים.

התבוננות זו מפרידה בין יום ליום, בין עבר להווה, בין הווה לעתיד, ופותחת את ליבנו להבחין ולקלוט את סיפורי חיינו, מה היום הזה נתן לנו, ומה אנחנו נתנו לו, ובמה השתנינו? מה הוספנו לעצמנו?

כשאנחנו מדברים על ילדים, המושגים “גדילה והתפתחות” נתפשים בעינינו כחלק בלתי נפרד ממהותם. ומעצם היותם ילדים, ברור לכולנו, שילד בן 10 אינו אמור להתנהג כבן 5, אבל משום מה, באיזשהו שלב של הבגרות, אנחנו מאבדים את ה'דופק' של הצמיחה המתמדת, ובכל זאת, האם אדם בן 30 אמור להתנהג כמו בן 25?

ברור שלא, דווקא כבוגרים היינו יכולים להשתמש בחמש שנים אלה, בכל דרך שהיא כדי לצמוח…
אם צעיר הוא זה שגדל, מובן שהדרך להישאר צעירים לנצח, היא להמשיך ולגדול…

אובדנה של יכולת הצמיחה, בכל גיל שהוא, הוא טראגי. כמעט כמו החידלון עצמו, בכל זמן שבו אנחנו לא צומחים ומשתנים, אנחנו לא ממש חיים, במקסימום אפשר לומר שאנחנו פשוט קיימים, אבל אם נמשיך לגדול כל יום – נשאר צעירים לנצח.

מההתעקשות של התורה על זה שנספור יום יום, ועוד יום, אנחנו מבינים, שחיים ללא התבוננות ושימת לב לכל יום, חיים שבהם אני לא יודע מה עשיתי אתמול, ולאן אני צועד מחר – הם לא רלוונטיים, כי חיים ללא התקדמות חיים ללא צעידה, התפתחות וצמיחה, אינם חיים. ואי אפשר לדבר על קבלת התורה, בלי שנתחיל להתרגל לצעוד, ורק אחרי שנְתַרְגֵּל את הטיפוס שלנו במעלה ההר, ונהפוך אותו למשהו עקבי, צעד אחר צעד, רק כשנלמד לעבור כל הזמן, מסע של צמיחה והעצמה אישית, אז בסופו נגיע למצב, בו נהיה מוכנים ומסוגלים לקבל את התורה.

השער להיכנס בו לעולמה של תורה, הוא שאיפה בסיסית ופשוטה להיות מוסיף והולך בכל יום, והמפתח לזה תלוי ברצון אמיתי לחוש, למשש ולהרגיש, ממש כל יום מימי חיינו, ואת זה אפשר לבצע, רק אם נשים לב לכל יום ונספור אותו, ורק אז נבין ונפנים שבעצם היום ואתמול ומחר, הם ישויות נפרדות ועולמות נפרדים, הזמנים השתנו, האם גם אני הספקתי להשתנות איתם, חייבים לספור ולספור ולא להפסיק.

המשך צמיחה נעימה, ושתישארו צעירים לנצח!!! (ע”פ הרב שרגא סימונס)