שלא נהגו כבוד

יש לי שאלה, לא מתוך התרסה חלילה, רק באמת אתם יודעים יש לי יצר ה… שלא רגוע, כל הזמן הוא מנדנד לי: דחילק, מה כל זה נוגע אלי? ואם הם היו נפטרים במרווח יותר גדול, אולי על פני כל השנה אז היה אסור לשמוע כל השנה שירים? אז אולי יותר טוב שגמרו את זה בתקופה קצרה.

וחוץ מזה, גם התזמון קצת תמוה. אם רק הייתי מתמנה ליועץ חיצוני, מבלי להתערב בשיקול הדעת של הנהלת העולם, הייתי אולי ממליץ דווקא על ימים אחרים, יותר מתאימים, לסדר את העניין הזה של העבירות שלהם עם החוסר כבוד הדדי, אולי בשלושת השבועות של החורבן, שגם ככה נחרב בגלל שנאת חינם, או אחרי ראש השנה שאז נגמר דינו של אדם, הרי מבחינת ה' אין עניין של צפיפות בלו”ז, אז למה בדיוק בין פסח לשבועות?

בפסח עם ישראל יוצא ממצרים בניסי ניסים, וממתין ליעודו האמיתי – קבלת התורה. מסתבר שלא רק עם ישראל מחכה, אלא גם ה' מחכה לרגע המתאים לנתינת התורה, לזמן הראוי לנקודה הנכונה. וכך אומר המדרש, שבכל המסעות של ישראל עד הר סיני כתוב “ויסעו ויחנו”, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, כיון שבאו כולם לפני הר סיני, חניה אחת כתוב בהם, שנאמר: “ויחן שם ישראל נגד ההר”, כאיש אחד בלב אחד, אמר הקדוש ברוך הוא הגיעה שעה שאני נותן תורה לבניי.

תנאי בסיסי, הכרחי, יסודי ומהותי, ביכולת לקבל את התורה הוא, להרגיש עם כל אחד מישראל כאיש אחד בלב אחד, שימו לב! אנחנו לא מדברים על המדרגות הסטנדרטיות של אחדות אהבה ושלום וכו', אנחנו מדברים על משהו הרבה הרבה יותר גבוה, כמה וכמה מדרגות מעל אהבה אחוה שלום ורעות. ואל תשאלו אותי בדיוק כמה, כי גם אני עוד לא הגעתי לשם, כדי שאוכל לספור את המדרגות בשבילכם, אבל ברור לכולנו, שלהרגיש כאדם אחד עם גוף אחד ולב אחד, זה משהו אחר.
אנחנו לא נדבר על המדרגה הזו של כאיש אחד בלב אחד, כי זה כמו לדבר על משהו שמעבר לגלקסיית השמש.

אז בואו נדבר על סתם אהבת אחים, או על איזושהי אחדות, או לפחות רק נניח לרגע את כלי הנשק שלנו שמופנים פנימה, אתם יודעים מה, בואו נחשוב רק על הפסקת אש זמנית, רגע אל תברחו אני מסכים להיות מציאותי. בואו, בואו רק נדמיין את הפסקת אש הזו, כי התקופה הזו שאני ואתם נמצאים בה, שהיא בין פסח לעצרת, היא תקופת ההכנה לקבלת התורה, וזו סוג ההכנה הנדרשת, אז בואו לפחות נדמיין שאנחנו מתכוננים.

בתקופה הזו שלפני מתן תורה, שעומדת בסימן בין אדם לחברו, כי זו עיקר העבודה הנדרשת לקבלת התורה, בשעה הזו תלמידי רבי עקיבא נפטרו, כי הם נכשלו בבחינה המקדימה לקבלת התורה, הם לא עמדו בתנאי הסף לכניסה לעולמה של תורה, זה לא שהם שנאו, התקוטטו, התבדלו או זלזלו או משהו כזה – הם בסך הכל לא נהגו כבוד זה בזה, איפה הדרגה הזו נמצאת במדרגות, אני לא יודע בדיוק, אבל מה שבטוח זה, אי שם מעבר לאופק…

מה גורם לנו לא להרגיש את השני, לא לחוש אותו, לא לדעת על כאביו, ולא לשמוע אותו אף על פי שהוא צורח? התשובה פשוטה, זו לא אשמתנו, פשוט אנחנו ממש ממש עסוקים מעל הראש, אין לנו רגע פנאי, כן אנחנו עסוקים מעל הראש בעצמנו, ברצונות שלנו, בהנאות שלנו, שאין לנו רגע פנאי למישהו אחר, וכמו שהגמרא מספרת על שלש מאות אלף שלופי חרב שעלו להר המלך, והרגו בהם שלשה ימים ושלשה לילות, ובצד השני עוד היו חגיגות והילולות, ולא היו יודעים אלו באלו… כן הם היו עסוקים, יכול להיות שמישהו שמע בין ריקוד לריקוד בין שיר לשיר, איזו שהיא זעקת שבר, אבל עזוב אותך בואו לא נכנס לזה… זה הסיפור מהגמרא, ויש לו איזה קשר לימינו.

כולנו תלמידי רבי עקיבא, ואנחנו עוד הקטנים שבהם, אל תשאלו אותי איך זה שאנחנו עוד נושמים, אבל בזמן הזה זה לא בדיוק שאנחנו מתאבלים עליהם, זה יותר שחכמים דאגו לנו, שאנחנו לא ניפול כמוהם, שלפחות בתקופה המסוכנת הזו, נהיה קצת פחות עסוקים בעצמנו, קצת טיפה יותר קשובים, יותר אכפתיים.

כשאנחנו מתעסקים רק בהדוניזם, בסיפוק ההנאות העצמיות שלנו, בהילולה וחגיגה ובשירה ורצוי כזו שהיא בפול ווליום, כשאנחנו דואגים להיות מרוכזים בעצמנו, ולטפח את הגוף שלנו בצורה הכי איכותית שיש, להסתפר ולהתגלח כל יום אל מול המראה, אין סיכוי, אפילו לא שמץ שנזכור ונפנים, אבל אם יורידו לנו את כל רעשי הרקע, אם ידאגו לדומם את כל הלמות התופים שמסביב, אם יכבו את כל האורות שמסנוורים, אז אולי נבחין במישהו לצידנו, ואולי, אולי אז במצב הזה, אם נטה אוזן קשבת, נצליח לשמוע את אוושת לבו של האחר.