איך הגמ' בבבא מציעא דף ל"ז שהיא עונה על קושיית הגמ' אלמא מספיקא מפקינן ממונא אז היא עונה א"ל פיקדון אגזל קא רמית גזל דעבד איסורא קנסוהו רבנן פיקדון דלא עבד איסורא לא קנסוהו רבנן. התירוץ כלל לא מובן שהרי ברישא כתוב או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזה הוא נותן לזה מנה ולזה מנה הרי בתשובה שהוא עונה לו הוא מתעלם בכך שגם ברישא שזה פיקדון נותן לזה מנה ולזה מנה לכן מה הוא ענה למקשן מה וכי התרצן לא ידע שברישא יש פיקדון?
שאלה זו שאל הריטב"א בחידושיו שם, וענה שבאמת המקשן הקשה מכל הרישא, ועיקר קושייתו מפקדון דרישא על פקדון דסיפא. אלא שהתרצן הבין שמקשה רק מגזל, והמקשן א"ל אח"כ שאין כוונתו להקשות מגזל אפקדון, אלא מפקדון אפקדון.
רש”י במקום (מסכת סוכה דף מ”ה ע”ב) מתרץ על זה, וזה לשונו: רואה אני לפי מעשי הבריות שבני עליה וכו’ ע”כ. מתבאר מדבריו שהוא לא ראה ממש את אותם בני עליה אלא הוא ראה את מעשי הבריות ומזה הוא למד שבני עליה מועטים הם.
דעת הרב משה לוי זצ"ל על הענין של כתיבת אות אחת מה זה נחשב ?
– לא היה צריך כת"ר להרחיק נדוד עד מסכת כריתות, כי הסוגיא הזו מופיעה גם במקומה במסכת שבת דף ק"ה ע"א, ובודאי לא נעלמה מעיני קדשו של מורנו הגר"מ צלוי זצ"ל.
– אמנם אילו היתה סוגיא זו נוגעת בעניני חצי שיעור אם אסור מן התורה, בזה אכן היה מקום לדייק ממנה כנגד חידושו, אבל הרי אינה עוסקת בזה כלל, ולכן אין לה מניעה להשתמש שם בלשון מושאל "חצי שיעור", גם אם אין זו ההגדרה המדויקת לענין הא דחצי שיעור אסור מן התורה.
פירושו של כת”ר אמנם “נכנס” בדברי הריטב”א, אבל אינו הפשט. ואף כי יתכן שהנך צודק (כדי לא לעשות את הריטב”א חולק על כל הראשונים וכן משמע להדא כדברי כת”ר בח’ הרמב”ן למגילה דף י”ז ע”ב. ע”ש.), מ”מ אין לתמוה על מו”ר בסנסן ליאיר שפירש דברי הריטב”א כפשוטן, אלא רק להציע את פירושך בנחת.
לא רק כאן הפירוש הוא כך אלא בכל מקום שהגמ' אומרת תנינא להא דתנו רבנן, פירוש הדברים הוא חיזוק לדברי הברייתא מדברי המשנה. ולפ"ז מה שנהוג לפסק: תנינא להא, דתנו רבנן, כמו שהזכיר כת"ר – הוא טעות. ומה שהציע כת"ר לפסק: תנינא, להא דתנו רבנן, אולי אפשר כך, אבל חשבתי שא"צ לעשות פסיק באמצע בכלל.
1. אצלנו בישיבה מתחילים ללמוד מהרש"א כבר בשיעור א' ישיבה קטנה (כבני 14-15) והדברים הקשים שבו מדלגים. אבל בכיתות הגבוהות לומדים הכל על הסדר.
בדיוק כמו שלא נאמר שעדיף לקרוא תהלים (מפני שהוא קודם בזמן) כך אצלינו מהרש"א אינו "אחרון" בפני עצמו אלא הוא "המכושר" ללמוד את דברי רש"י והתוספות באמת, ולא בשטחיות. וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה
הוקשה לרש"י קושיא עצומה שהנה בתחלית הסוגיא אמר רבי אבא כלל דלא יאכל ויאכל איסור אכילה והנאה במשמע, ואילו כאן רש"י כותב דלדעת רבי יהודה אליבא דרבי אבהו מה שאוסרים בהנאה בחמץ שור הנסקל נפקא לן מדאיצטריך למכת בנבלה אותו (אני מתיר בהנאה ולא חמץ ושור הנסקל) ומוכח דממשמעות הכתוב לא יאכל לא משמע איסור הנאה ורק ע"י מיעוט מיוחד מאותו וזה לא כדברי רבי אבהו בריש הסוגיא, ולזה יישב רש"י דר' אבהו לא אמר דבריו אליבא דרבי מאיר וק"ל .
רש"י בא בלשונו הזהב לשלול הבנה מוטעת שיש מקום לטעות שכוונת הש"ס מיתת אב האדון. שכך גם לכאורה יותר מסתבר משום שמה עניין מיתת אב האמה לאדון הרי כאשר קנה האדון האמה, הרי בזה הפקיע את כוח האב מהאמה. ומשום כך דקדק רש"י וכתב שכוונת הש"ס הוא על אב האמה ולא על האדון (רש"י ידע זאת ע"פ המשך הגמ')
שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.