שאל את הרב

באמת הוא נשבע שיש לו בטלית שלושה רבעים. ומה שכתוב במשנה שלושה חלקים, הוא קיצור כלשון התנאים.

1. צריך לומר בברכות התורה נתן ובחר במלעיל. כיון שאחר המלה נתן נמצאת המילה לנו, ואחר המלה בחר נמצאת המלה בנו, שהם מלים קטנות ומלעיל, לכן המלה שלפניהם גם נקראת במלעיל.
2. פירוש המלה סילוק הוא עליה. כשאומרים לאדם "הסתלק מכאן" פירושו עלה מכאן, כלומר לך מכאן. הביטוי הזה נשמע לא מנומס כי זה לא יפה לגרש אדם בצורה מפורשת, ואין הבדל אם אומרים כך בלשון סילוק או שאומרים לו לך מכאן, גם זה לא מנומס, אם כן אי הנימוס אינו בגלל שאומרים לשון סילוק, אלא בגלל שאומרים את זה ישירות. לכן אין שום בעיה לומר על אדם שנפטר "הסתלק" מאיתנו, שפירושו עלה מאיתנו לעולם האמת.

ההלכה היא: אם הם היו מונחים באמצע הרחוב הרי הם שלך, כיון שודאי נפלו מבעליהם והרגישו בנפיחלתם לאחר זמן ונתייאשו מאחר ואין בהם סימן. אבל אם היו מונחים בצדדי הרחוב, אם נראה שנפלו הם שלך, ואם יש ספק כל שהוא לומר שהונחו, כגון שהיו מסודרים ומונחים יפה אסור לגעת בהם, ואם כבר נטלת אותם הם שלך, כי מן הסתם כבר נתייאשו הבעלים, כמבואר בשלחן ערוך חושן משפט (סימן ר"ס סעיפים ט-י).
ואם רוב העוברים ושבים באותו מקום הם גויים מותר לקחתם בכל ענין (כמבואר שם סימן רנ"ט סעיף ג').
ולגבי שאר השאלות:
א. צריך להכריז בשאר המקרים אע"פ שמסתבר שאין דורש, אלא א"כ מסתבר שנתייאשו הבעלים, אם האבידה היא מדברים שמרגישים בנפילתם. שהרי לא מצינו בפוסקים שהתירו לקחת המציאה לעצמו אלא ביאוש. והוא הדין להכרזה.
ב. דין שוה פרוטה נכון להיום כבזמן התלמוד. ואינו מדין יאוש, אלא נלמד מהפסוק אשר תאבד כדאיתא בגמרא (בבא מציעא דף כז ע"א).
ג. סימן הוא דבר המיוחד לאותו חפץ, ובדרך כלל רק בעליו יודעים ממנו. אם אותו מוצר מיוצר לאלפים ע"י מפעלים, אין אמירת החברה המייצרת נחשבת לסימן מובהק שעל פיו אפשר להשיב אבידה. ועיין בדברי המגיד משנה בפרק י"ג מהלכות גזילה ואבידה הלכה ג'. ויש ראיה לנדון שלך מהגמרא (שם ע"ב). ואכמ"ל.

בטהרת הבית כתב להתיר רק אם אדם אחר שותה לפני שהאשה שותה. אבל אם האשה שותה לפני שאדם אחר שותה, כתב רק שיש להקל בזה, מפני חיבוב מצוה. ע"ש. משמע שאינו מיקל בשופי. ומבואר בהערה שם שסמך על הפוסקים המקילים בזה כיון שאינו מן הנימוס ודרך ארץ שבני הבית ישתו לפני ששותה עקרת הבית. וכנראה שמפני זה כתב הרב דוד יוסף שליט"א עצה שהבעל יניח הכוס, והאשה או אחד מבני הבית יקחו הכוס לאשה.

יונים מותר לגדל. עזים מותר היום, כמו שכתב בשלחן ערוך חושן משפט (סימן ת"ט) שהיום מותר לגדל בהמה דקה בארץ ישראל. כלב רע אסור לגדל, אלא אם כן קשור בשלשלת ברזל. ולצורך שמירה מותר (שם). חזירים אסור (שם).

לקטנים לפני גיל בר מצוה מותר. ואם מחברים אותם בתוך מסגרת אסור. עיין מנוחת אהבה חלק ג' (פרק כ"ב סעיף ט"ז).

א) כן, כך פירש רש"י וז"ל: תלמיד חכם שבח הוא לו, אבל עם הארץ ואינו כהן גנאי הוא לו לאהרון ונענשים. עכ"ל.
ב) הנה בשו"ת חוות יאיר (סי' ע') כתב שאין דין זה נוהג בזה הזמן, שאין לנו עם הארץ שדברו בו חכמים בגמ' שם. ע"ש. אולם בספר תנא וחסדא ח"ב (דף רכ"ח) חלק עליו. ומרן הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יחוה דעת ח"ה (סי' ס"א) הסביר שאין בדבר זה מחלוקת, והחוות יאיר דיבר בעם הארץ שאינו שומר תורה ומצוות כלל, ובזמנו לא היה מצוי. ומזה שהביא מרן בשלחן ערוך דין זה משמע שנוהג בזה הזמן. לכן גם בזה הזמן צריך לחשוש לזה. אלא שהגדרת עם הארץ היא אדם שאינו שומר תורה ומצוות כלל, ונישואיו עם בת כהן מהווים לו סכנה. אבל אדם השומר תורה ומצוות אלא שאינו תלמיד חכם, מותר לו להתחתן עם בת כהן ואין בזה סכנה, והוא בגדר רשות. ובחור ישיבה הוי צורבא מרבנן שעתיד להיות תלמיד חכם, והוא צריך לחפש להדבק בזרעו של אהרון. וכמבואר כל זה בשו"ת יחוה דעת הנ"ל.

אין להם על מה לסמוך. בכל המקומות שעושים התרת נדרים (בזמנים הקבועים בשנה) לא עושים כך. וגם אם כן לא נאמר כלל את הבקשה, אלא יאמרו כולם יחד: מותרים אתם וכו'. רק מסירת המודעה בסוף "ועוד אנחנו מוסרים מודעה" יש מקילין לקרותה יחד.

הגמרא אומרת בהמשך שם שרב פפא היה עד אחד ולכך לא האמינו, שהתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר.