בוקר אחד, לאחר שפסע שלש פסיעות בסיום תפלת שמונה עשרה, ארע דבר מפליא. לעיני הצבור המשתאה, חלץ את תפיליו, הסיר את טליתו, התעטף בגלימתו ומיהר לצאת את בית הכנסת, אץ רץ לדרכו. הכל נדהמו ממעשהו, אך מאחר וידעו את גדולתו וקדושתו, לא ניסו להרהר אחריו, רק ציפו בקוצר רוח לשובו.

הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה הגאון רבנו מאיר מאזוז שליט"א, ההלכה נמסרת מפי מרן שליט"א בכל יום במהלך תפילת שחרית לאחר התחנון (כאשר בזמן זה ישנם המחליפים תפלין של רש"י לר"ת).

כדי לרדת מן ההר אל העם, היה מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל משתמש בכל דרך אפשרית – גם בהומור. באהבת זיכוי הרבים שפיעמה בו, לא התחשב בכך שהדבר עלול כביכול להוריד מרמתו התורנית, ועשה כל אשר לאל ידו, העיקר לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים * לרגל חג הפורים, אספנו בחופנינו צרור דברי חידוד, שנינה ומליצה שיצאו מפי קדשו של מרן *

הלכה יומית מפי מרן ראש הישיבה הגאון רבנו מאיר מאזוז שליט"א, ההלכה נמסרת מפי מרן שליט"א בכל יום במהלך תפילת שחרית לאחר התחנון (כאשר בזמן זה ישנם המחליפים תפלין של רש"י לר"ת).

יום הששי י”ט שבט תשע”ט   מנהגנו לעמוד

לפתע הבחין באבן בוהקת. הוא קירבה לעינו והתרשם שמדובר במרגלית יקרה. טמן את המרגלית בחיקו, וניגש נרגש אל סוחר תכשיטים כדי שהלה יאמוד את שוויה. בחן הסוחר את המרגלית בהתפעלות, הפכה מצד לצד ולאחר כמה רגעים הכריז: "אני מוכן לקנותה בחמישים זהובים". האיש לא התמצא במחירי אבנים טובות, אבל ידע שבכל אופן חמישים זהובים זהו סכום עתק. הוא נעתר לעסקה, נטל את חמישים הזהובים ופנה בלב שמח לעבר ביתו.

כדי להבין פשר דבר, נפנה להפטרת הפרשה, שם מוכיח הנביא את בני ישראל בדור החרבן ואומר "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי". איך מגיעים לרמה כזו נמוכה של אנושיות – לכפור בטובה? ממשיך הנביא ומלמדנו חידוש גדול: "עמי לא התבונן"

לרגל מלאות חמישים שנות אור לירחון "אור תורה", יצאנו לשרטט קוים לדמותו של הירחון המיתולוגי שעל שלחנו מסובים זה כיובל שנים (התשכ"ח-התשע"ח) רבנן ותלמידיהון מכל גווני הקשת * בראיון מפתיע ונדיר עם עורכו האגדי של הירחון הוותיק זה חמשה עשורים – רבי ישראל כהן שליט"א, מגלה הרב העורך סודות כמוסים משולחן עורך, מספר על קורותיו של הירחון, על ייחודיותו, ובעיקר מגלה את סוד הצלחתו * ליהודים היתה אורה, זה אור תורה *

מתלמידיה הראשונים של הישיבה בארץ

 

תפקיד כיום: רב מושב זמרת וראש מוסדות "אהל משה" (הכוללים גני ילדים, ת"ת לבנים, בי"ס לבנות, וישיבת "ברכת ה’").

תפקידים בעבר: כארבע שנים רב בית כנסת טריפוליטאים בקרית הרצוג, ואח"כ שנתיים ר"מ בישיבת "נתיב השבים" בבארר שבע.

תפקיד כיום: ר"מ ומנהל ישיבת "אור מאיר" ביפו ורב קהילת "הרמב"ם" ובשכונות תל-אביב.
תפקיד בעבר: ר"מ ומשגיח בישיבה קטנה "כסא רחמים", מלמד דקדוק עיבור ושירת ספרד בישיבה, והעורך הראשי של סידור "איש מצליח".

הרמב"ם מדת קונו יש בו, מחייה מתים ברחמים רבים – ראשי תיבות רמב"ם. וכמו שאמר המשורר בראש מאמרנו: "החייה מתים תוך בור גלות – על עצמותם צפד עורם". כמה מן האהבה והרחמים הרעיף על יהודי תימן בזמנו שעמדו כמעט להתאסלם מרוב יאוש, והרמב"ם ז"ל הוריד עליהם טל של תחייה ותקוה באגרתו הנשגבה 

 אבל כיון שאין ידיעתו כידיעתנו והיא מסוג אחר לגמרי, אין פה מקום לסתירה כלל, וכמו שאדם רואה בעד החלון שראובן רצח את שמעון, ואיש לא יטעון שראייתו של הרואה "הכריחה" את מעשה הרצח, כך ידיעת הקב"ה את העתידות היא כעין הראייה שלנו את ההוה, כי הוא יתברך למעלה מן הזמן, ועבר והווה ועתיד שוים לפניו. והוא היודע והוא הרואה שפלוני "יבחר" לו דרך זו, בלי שזה מכריח את האדם לעשות מה שעשה. 

הרמב"ם נזהר מאד בלשונו בחיבורו שלא לתת מקום לטעות. הבהירות בניסוחו של הרמב"ם היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, אבל אני עומד כאן על הזהירות. כבר ראינו למעלה איך נמנע מלהעתיק דרשות מסובכות לפני הקוראים הפשוטים. והנה עוד דוגמא בהלכות תפלין (ספ"ד): "וכל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר ה’ עליהם יחיו". בגמ’ (מנחות מ"ד סע"א) כל המניח תפלין מאריך ימים, והרמב"ם שינה וכתב "כל הרגיל" מטעם המובן מאליו, שהרי כל העולם מניחים תפלין, והרבה מתים ר"ל בקוצר שנים, אבל הרגיל פירושו שמניח תפלין ברוב שעות היום.

והנה בית הכנסת "משהד" מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים וסתם עמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם "הברקות" ובדיחות באמצע לעורר נרדמים (וסימניך "דברי חכמים בנחת נשמעים", ראשי תיבות בדחן) ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה. בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה. אז יצאו רוב אברכי האשכנזים (הם באו רק בשביל הלכה) ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: "חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!"…