הימנעות מגנאי על ישראל

מדוע דוקא בצרעת ציותה התורה שיובא החוטא לאהרן הכהן או לאחד מבניו הכהנים, מדוע שלא יובא לזקן או לחכם (כמו שמצינו בתענית ט”ו ע”א לגבי סדר תעניות, שהזקן שבקהל אומר דברי כיבושין, ואם אין זקן אומר החכם. ע”ש)?

מיישב הרה”ג ר' צבי פנש שליט”א בספרו “נחלת צבי”, שאהרן הכהן הוא הראשון בעולם שהתייחד בענוה ובהימנעות מלשון הרע, ולכן אין מתאים ממנו לתקן ולטהר את המצורע שחטא בגאוה ולשון הרע.

והיכן מצינו שאהרן התייחד במדות אלו?

כאשר ירד משה מההר וראה את העגל אשר עשו בני ישראל, שאל בכאב את אהרן “מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה” (שמות לב, כא). והנה, במקום לספר למשה דברים כהוייתן, שהעם נקהלו עליו ואם לא היה שומע להם היו הורגים אותו, נמנע אהרן אוהב השלום מלדבר עליהם לשון הרע, אלא ריכך הדברים ואפילו תלה בעצמו חלק מהסירחון, וכך אמר למשה: “אַל-יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם, כִּי בְרָע הוּא. וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ. כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ, מֶה-הָיָה לוֹ. וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב, הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי; וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה” (שמות לב, כב-כד).

ומכיון שלא רצה לומר לשון הרע על ישראל, ועוד שהיה “אוהב שלום ורודף שלום”, בחר ה' בו ובבניו הכהנים שיטהרו את הצרעת של מדברי לשון הרע המביאים לפירוד בעם ישראל. מה רב כוחו של המלמד זכות עם על ישראל!

*הגאון הגדול רבי ישועה בסיס זצ”ל (ראש רבני תונס) קשוב היה תמיד לצרכי עדתו, ודאגת בני עירו נתונה היתה בראש מעייניו. בכל כוחו פעל להציל את בני עמו מגזירות רעות ומקטרוגים קשים, ולא אחת השתמש בכוחותיו המיוחדים כדי להגן על כבודם, אף בעולמות העליונים. על אחת מהפעמים הללו, נקרא בסיפור הבא:

מנין קבוע היה לו לרבי ישועה לתפלת שחרית, והוא בעצמו עובר היה לפני התיבה כשליח צבור. בוקר אחד, לאחר שפסע שלש פסיעות בסיום תפלת שמונה עשרה, ארע דבר מפליא. לעיני הצבור המשתאה, חלץ את תפיליו, הסיר את טליתו, התעטף בגלימתו ומיהר לצאת את בית הכנסת, אץ רץ לדרכו. הכל נדהמו ממעשהו, אך מאחר וידעו את גדולתו וקדושתו, לא ניסו להרהר אחריו, רק ציפו בקוצר רוח לשובו.

ולהיכן באמת מועדות היו פניו של הצדיק כה בדחיפות? הוא שם פעמיו בזריזות לעבר השוק, נכנס אל מוכר הפחמים, ורכש שני שקי פחם. שילם למוכר הערבי מחיר מכובד, והוסיף לו סכום הגון בכדי שיוביל את השקים אל ביתו.

בחפץ לב, העמיס הערבי המגודל את השקים על שכמו, כשלאורך כל הדרך לא חדל פיו מלהלל את הרב, את עמו ואת אלוקיו, על יחסם הטוב וידם הפתוחה לכל אדם ואדם באשר הוא.

משהניח הערבי את שקי הפחם בבית רבי ישועה, שב הרב אל בית הכנסת, ונכנס כשפניו זוהרים וחיוך רחב על שפתיו. התעטף בטליתו, הניח את תפיליו, והמשיך את תפלתו כאילו דבר לא ארע.

לאחר התפלה, ציפו הכל למוצא פיו. ואכן, נעמד הרב על הבימה וסיפר: בעומדי בתפלת שמונה עשרה, חזו עיני בשטן העומד בשמי מעלה, ומנסה בכל כוחו לקטרג על ישראל, ולגזור עליהם גזירות רעות. והנה, עלה בדעתי רעיון כיצד לסתום פי קטגור. במעשה שעשיתי, הבאתי לכך שגוי מקומי ידבר טוב על העם היהודי, והוכחתי לשטן כי אפילו ישמעאלי מאומות העולם, מהלל ומשבח את העם הנבחר”.

“כוח הסנגוריה על עם ישראל גבר”, בישר הרב “והגזירות בוטלו. ויהפוך ה' אלוקים את הקללה לברכה”.