המעגל שהושלם, סיפור מדהים על החלטה גורלית ועל התוצאות המדהימות שנסגרו רק עתה.

את הרה”ג רבי ישראל אמויאל שליט”א הכרתי עוד מימי לימודנו בישיבה, ואף הייתי חבר-חדר שלו. כבר מאז ניכר היה שמדובר בתלמיד חכם מעיין ודייקן שעדיו לגדולות. בנוסף למדותיו הטובות ושאר מעלותיו, ניחן ר' ישראל בכשרון עריכה יוצא מן הכלל. לא לחנם הפקיד “מכון הרב מצליח” בידיו את עריכת הספרים שהם גולת הכותרת של המכון – שו”ת “איש מצליח”. הוצאת כרך נוסף במהדורא החדשה, היא הזדמנות לשמוע מכלי-ראשון על הספר הגדול שו”ת “איש מצליח”, ועל עבודת העריכה המרתקת.
 

• ספרי שו”ת רבים יצאו ועוד ייצאו, מהו הדבר שבו התייחד שו”ת “איש מצליח”?

“ההיכרות הראשונה שלי עם שו”ת “איש מצליח”, היתה בתחילת לימודי בישיבה קטנה. כנהוג בישיבה, למדנו בשיעור ביום ההילולא תשובה מתוך “איש מצליח” (כמדומה ח”א חאו”ח סי' א'). אני זוכר שמאד התפעלתי מהסגנון שלו. נפלאתי לראות כיצד כל מלה משובצת על ידו באמנות מופלאה כאבן יקרה, עד שלפעמים נדמה לַמְּעַיֵּן כאילו מלים אלו 'נוצרו' במיוחד כדי שיוכל רבנו להביע בהן כוונתו. אפשר לומר שכמעט אין לו אח ורע בבהירות ההסברה.

“ובאותה אמנות, הוא עומד על דיוק לשונות הפוסקים, להרגיש בעומק כוונתם, עד שנראה כאילו יושב הוא בלבו של המחבר. אגב, אמר פעם רב מפורסם בדרשה בישיבה, שאם היו מוחקים את השמות של חכמי האחרונים שהוא מזכיר, אפשר היה לחשוב שהספר הזה חובר לפני כמה מאות שנים.

• אולי דוגמא קלה לשבר את האוזן…

בתחילת הכרך החדש שיצא לאור כעת, רבנו דן אודות עוף מסוכן שאחר השחיטה נענע את רגלו, אם זה נחשב פרכוס והוא כשר, או לא. דין זה אינו מפורש בגמ', והרבנים בג'רבא שם ארע המקרה, ניסו להביא ראיה מכאן ומכאן. אבל רבנו המחבר דקדק מלשון הגמ' עצמה: “ובעוף אפילו לא רפרף אלא בעינו”, והוכיח: “משמע לא מיבעיא רפרף בשאר איבריו, אלא אפילו לא רפרף אלא בעינו מהני. שאילו אמרו אפילו רפרף בעינו לבד, היה מקום לצדד דהך 'אפילו', היינו לא מיבעיא בפרכוס שאר איברים כדינם בבהמה. אלא אפילו רפרף בעינו. אבל השתא דאמרינן אפילו לא רפרף אלא בעינו, הרי זה כמפורש שהרפרוף עצמו מועיל בשאר איברים”.

• ידוע שרבנו היה ירא הוראה גדול, כיצד בא הדבר לידי ביטוי בתשובותיו?

“ניכר בהכרעותיו שהוא רואה את הנולד, ונזהר לבל תצא מהוראתו שום תקלה בעתיד. למשל בחלק אורח חיים (סי' ט”ו דף ס' ע”ד) הביא דברי חכם אחד שכתב שאי אפשר להורות באופן כללי שמותר לפועלים להתפלל שחרית לפני הזמן, וכ”ש שאין להתיר לקיים מנין פועלים בביהכ”נ, כי אז יתירו גם שאר אנשים להתפלל עמהם. רק המורה צריך לחקור אצל כל אחד בפרט וכו'. רבנו קיבל דבריו בסבר פנים יפות, וכתב עליו: “ולי מה יקרו מפז דבריו אלה הנאמרים בשום שכל, שפתים ישק. וכבר ראינו לרז”ל וכו'. כל שכן בזמננו שאין קץ לפרצות, וכמעט נשתכחה תפלת שחרית בזמנה לגמרי…”. וכיו”ב כתב שם בהמשך (דף ס”ב ע”ג): “ואין לומר שלא אסרו חכמים ללבוש [תפלין לפני זמן הנחתם] ברבים אלא שלא ילמדו ממנו, אבל פועלים הכל יודעים שהוראת שעה ניתנה להם מתוך דחקם, שאין לנו לחדש חילוקים מלבנו. והנסיון מוכיח שאין למדים אלא מן הקולא”.

גם בענין רכיבה על אופניים בשבת במקום שיש עירוב, הביא שם (בסי' ל”ח דף קי”ב ע”ד) דברי הבא”ח שהיקל בזה באופנים מסוימים, וכתב עליו: “עם היות שכבוד הרב ז”ל גדול מאד בעינינו ומחבבים אנו דבריו מאד בכל ספריו הקדושים ומקובלים אצלנו כנתינתם מסיני, וגם דבריו בהיתר זה של האופניים, הנה מצד עצמם הם נאמרים במאזני הצדק והשכל, ושפתים ישק. אבל אנו חוששים לחורבא ב”מ לפי החיים המציאותיים, שהנסיון הורנו בכמה עניינים כיוצא בזה שכל התנאים והאזהרות והגדרים אשר יתן המורה מסביב להיתרו, מעט מעט ישתקעו וישתכחו. יען שאין מוחם של ההמון תופס להיות בהם קפידא רבתי. וישאר רק ההיתר מפורסם בעוצם תוקפו, מסור לכל בלי כל גבול, כמעשהו בחול”. עכ”ל. כיוצא בזה יש הוראה קצרה של מרן ראש הישיבה שליט”א בכרך הנוכחי בהערה שלו בסי' מ”ז, בענין בכור שאביו ספק יהודי, שיפדו אותו בית דין בלא ברכה, ויזכירו לאמו כשיגיע לגיל בר מצוה שיפדו אותו שוב בלא ברכה. וכה כתב: “ולא רציתי לסמוך על הטס של מתכת שהזכיר הגר”ע יוסף נר”ו [שפסק שלא יפדו אותו בית דין אלא יתלו בצוארו טס של כסף שחקוק בו “בכור שאינו פדוי”, כדי שיפדה עצמו כשיגדל, ולא יפסיד הברכה], כי כאן מדובר במשפחה שאינם שומרי תורה ומצוות כלל, ובלא ספק יאבד הטס עוד בכיתה א' בבית הספר”.

• באופן כללי כיצד ניתן להגדיר את רבנו כמיקל או כמחמיר?

“הכל לפי הצורך והענין. הוא אינו מיקל בלי הכרח, בפרט במקום שיכול לגרום תקלה ומכשול, אבל במקום הפסד מרובה וכדומה, הוא מחפש טעמים להתיר ופוסק כעיקר הדין. יש לזה דוגמא יפה בבכרך החדש (חיו”ד) בסימן י”ד, שנשאל אודות צורף ששלח זהב לבית חרושת של גוים, והם עשו מזה שלא מדעתו צורות של שתי וערב. לאחר האריכות מכריע רבנו שימכרם כולם יחד לסוחר גוי וכו', “ומיהו כי היכי דלא ניפוק מיניה חורבא שילמדו להקל ח”ו מכאן ולהבא, הודענו לו שהותר בפעם הזאת רק בשביל שני תנאים, שהזהב שלו, ושעשו לו השתי וערב שלא מדעתו וכו'. וגם אמרנו לו כי רק בפעם הזאת הותר לו בדוחק גדול. ומכאן ולהבא צריך הוא להתרות בהם בפירוש מפורש להדיא בכתב לבית התעשייה שלא יעשו לו שתי וערב וכו'”. מרן ראש הישיבה שליט”א הסביר את הגישה של רבנו בטוב טעם במבוא של משנ”ב עם הערות איש מצליח ח”ג.

• שו”ת איש מצליח הוא ספר הלכתי עיוני, האם ניתן למצוא בו בין השורות גם הדרכה בלימוד?

“אכן, יש הרבה מה ללמוד מהספר הקדוש הזה, בעיון, בפסיקה, בסגנון, ואפילו ביראת שמים. אציין דבר מיוחד מאד שאפשר וצריך ללמוד ממנו, והוא היחס הראוי לרבותינו האחרונים. רבנו מדקדק רבות בלשונותיהם, וטורח בכל כוחו ליישבם, וגם אם הוא חולק עליהם, הוא משתדל לעשות סניגורין לדבריהם, ולהסביר את הבנתם והכרעתם. הנהגה זו מאוד בולטת בתשובותיו. פעמים רבות הוא מוצא מחבר שהאריך בנושא בו הוא עוסק, ולמרות שאינו מסכים אתו, הוא לא פוטר בקצרה: “עיין לפלוני שהאריך בזה, ויש להשיב על דבריו על פי המבואר כאן”, אלא הוא מביא כל דבריו, ומשיב על כל קוץ וקוץ ביראת הכבוד הראויה, ובכל נקודה הוא מנסה ליישב דבריו.

“וכאמור גם יראת שמים ניתן לשאוב מהלשונות בספר. דוגמא קטנה: בחלק או”ח (דף ס' ע”א)  כתב בתוך המשא ומתן של ההלכה, בענין עטיפה בטלית לפני הזמן: והיא עבירה בר מינן לדעת הרמב”ם. ע”כ. אנחנו רגילים לכתוב “בר מינן” על צרות גדולות וכדומה, אבל הרב היה ירא מעבירות שאדם דש בעקביו כמו מצרות גדולות.

בספר מסילת ישרים מוזכר ענין “משקל החסידות” דהיינו שהאדם צריך ליזהר לפני שהוא עושה דברי חסידות, שלא יפגע בדברים שהוא מחויב בהם, בבין אדם למקום או בבין אדם לחברו. יש דוגמא מוחשית לזה בדברי רבנו בחלק או”ח (סי' ט”ו דף מ”ו ע”ב) בענין מה שהתירו הפוסקים להתפלל לפני הנץ ביום הושענא רבה, משום דמפשינן ברחמי (מרבים בתפילה). רבנו כותב, שמנהגנו להתפלל עם הנץ החמה, ושוב ממהרים קצת באמירת ההושענות, דק”ש ותפלה ולולב בזמנם לכתחילה, הוא יותר עיקר מאפושי ברחמי. “שעשיית המצוות בזמנם כראוי היא גופה אפושי רחמי דרחמי טפי”.

• האם יש לרבנו חידושים בהלכה שאינם ידועים כל כך?

“אכן יש כמה הלכות שדעת רבנו אינה ידועה, אפילו בין בוגרי הישיבה. לדוגמא: הרבה מתפללים מנחה וערבית בימי הקיץ לפני ואחרי פלג המנחה (בפרט בערב שבת). והנה דעת הרב בן איש חי שמחשבים שעות היום מעה”ש לצה”כ דהגאונים, ועל פי זה קובעים זמן פלג המנחה. ורבנו הקשה על זה קושיא גדולה (בחלק א”ח סי' ט”ו דף נ”ד ע”ד ואילך), שאם כן הזמן של חצות לא יהיה באמצע היום כשהחמה בראש כל אדם, שהרי בבוקר מוסיפים מהלך ארבע מילים לפני הנץ, ובערב רק שלשת רבעי מיל אחרי השקיעה (וע”ש שיישב כוונת הבא”ח שלא כתב כן אלא לחומרא ולא לקולא). ולמעשה ברוב בתי הכנסיות מתפללים על פי הפלג של הבא”ח, ולפי דעת רבנו יוצא שמתפללים מנחה אחרי הפלג והו”ל תרתי דסתרן. ולכן מי שרוצה להתפלל ערבית איתם, צריך להתפלל מנחה מוקדם יותר.

“יש עוד ענין, והוא השי”ן של הבתים של תפלין של ראש, שרבנו הזהיר מאד (בחלק א”ח סי' ז') שכל השיפוע של המושב של השי”ן יהיה גלוי מעל התיתורא, וכמו שכתב הרמ”א (סי' ל”ב סמ”ג). והביא רבנו (בדף ו' ע”ב) דברי רבנו זלמן דבדיעבד מיהא כשר אם החוד של השי”ן מכוסה, וכתב עליו דשמא דוקא במתכסה החוד של השוליים אבל השוליים עצמם נגלים, משום דמיירי בכתב אשכנזי, שהשי”ן עומדת ממש על חוד אחד. אבל בכתב ספרדי שאין ממש חוד, אלא שיפוע המושב הוא החוד שלהם, אם המושב עצמו חציו וכ”ש רובו מכוסה צ”ע אם להכשיר בדיעבד. עכ”ד. ובאמת מצוי הרבה בבתים של תפילין קטנות (של אלו שמניחים שתי זוגות יחד) שחלק מהמושב של השי”ן אינו ניכר. וכך היה בתפלין שלי. הלכתי למפעל שמייצרים את הבתים של התפלין האלו, והראו לי שכך זה בכל התפלין שמייצרים שם, ואין מה לעשות, ושאם אני רוצה חוד בשי”ן אני צריך לקנות בתים של אשכנזים וכו'. לבסוף, שלחו אותי לרב גדול בבני ברק, ואמרו שמה שיפסוק מקובל עליהם. הוא אמר לי שכך זה צורת השי”ן הספרדית שאין לה חוד כ”כ, וזה כשר. אבל לדעת רבנו זה פסול, אולי אפילו בדיעבד, “כי בודאי אין יכולים להכחיש מ”ש בגמ' שקר אחד כרעא קאי” (לשון רבנו בתחילת הסימן שם). אח”כ מצאתי יהודי מומחה בשיפוץ תפלין שתיקן לי את זה יפה. ולכן כדאי שכל מי שיש לו תפלין קטנות, יבדוק אם המושב של השי”ן עומד כולו גלוי ע”ג התיתורא כדין.

“דרך אגב, בסי' ז' הנ”ל יש בספר צורות שי”ן שנכתבו ע”י רבנו עצמו בדקדוק עצום. במהדורא הישנה הם נדפסו בסוף הסימן, והיו בתוך הסימן מספרים שמפנים לצורות האלו. במהדורא החדשה הכנסנו את הצורות בתוך הטקסט. אך כמובן לא רצינו לוותר על הצורות מכת”י רבנו, ולכן צילמנו אותם מהספר הישן, והרב צמח בכבודו ובעצמו ישב להדביקם בדיוק רב על הדפים שנשלחו לדפוס”.

בכרך הנכחי של יו”ד דן רבנו (בסימן ל”ה) לגבי מזוזה במרפסת. מדובר במרפסת או חדר קטן אחר, שנכנסים אליו מחדר עיקרי, ואין לחדר הקטן פתח אחר. זו שאלה מאד מצויה. ודעת רבנו שצריך להניח את המזוזה מצד ימין של הנכנס מהמרפסת לחדר הגדול, מכיון שהוא עיקרי יותר, ואע”פ שהמרפסת סתומה. וזה חידוש גדול, שהרבה לא יודעים אותו, גם בין אברכי הישיבה. ומי שרוצה להחמיר, יכול לקבוע שתי מזוזות, לצאת ידי כל הדיעות, וכמו שכתב רבנו בתשובתו שם.

• באשר חביבים עלינו דברי רבנו ולשונותיו, נשמח אם כבודו יציג בפנינו כמה לשונות מעניינים שנתקל בהם תוך כדי עריכה?

“נציג שנים שכעת זכורים לי: הראשון בחלק יו”ד סי' ג' (דף ג' ע”א): ומה שכתב להשיב על מה שאמרנו דכמו שלמדו הפוסקים פרכוס בגפו מפרכוס בעינו גם אנו נלמוד וכו' [וכתב על זה הרב השואל] שאין ידיעתנו כידיעתם וכו'. חוץ מכבודו אמינא וכי הפוסקים קניגרי או בליסטרי הוו וכו'. עכ”ל. והוא על פי הגמ' (חולין דף ס' ע”ב): וכי משה רבנו קניגי או בליסטרי היה וכו'. ופירש רש”י: קניגי היה. צד חיות בקניגון: או בליסטרי. מורה בקשת לחיות. ומנין היה בקי בחיות הללו שאין אדם בקי בהם. השני בסי' ל”ד (דף מ' ע”ב), בתשובה לאדמו”ר מצישינוב זצ”ל בענין מ”ש הרמב”ם שהבימה צריכה להיות באמצע בית הכנסת: ידעתי כי הגאונים הגדולים במקומותיכם (בארצות אשכנז) הרעישו עולמות על זה. אבל אנו בעניותינו מי השילוח ההולכים לאט, בתר מרן גרירן שכתב בכסף משנה פי”א מהלכות תפילה ה”ג, כי העמידה באמצע אינה מהחיוב וכו'. וכמדומה שעיקר הקפידא אצלכם הוא מצד המתחדשים שמחטטים אחר התחקות העמים בבתי תפלותם. מה שאין זה אצלנו”.

• מה החידוש במהדורא הזו של הספר? ובכלל, מדוע לא היה מספיק להדפיס את הספר כמות שהיה ולהסתפק בשיפור העימוד, כפי שמדפיסים היום מחדש את כל ספרי גדולי ישראל?

“תראה, עד היום הספר היה בעיקר בשימושם של רבנים ויושבי על מדין, ורבים היו מתקשים לבוא אל הקודש פנימה מכמה סיבות: ראשית, דרכו של רבנו לכתוב דבריו בקיצור ובתימצות, מועט המחזיק את המרובה. פעמים רבות הוא סומך על הלומד שהוא כבר מונח בסוגיא, וכבר בקי בטוב”י ונושאי כליהם, ולכן די לו לרמוז בקצרה. ובזמנינו רגילים העולם לשפה רחבה ומבוארת, כזו שאינה מצריכה לקורא לדקדק בכל מלה ולקום ולפתוח כמה וכמה ספרים. דבר נוסף מקשה על רבים מהלומדים לגשת אל הספר, שדרכו של רבנו להעמיק חקר בתשובותיו באריכות רבה, לדקדק בדברי הפוסקים אחד לאחד וליישב דבריהם או להשיב עליהם, עד שהוא מגיע להכרעה הנכונה. ויש לומדים שנרתעים להכנס אל הים הגדול ורחב הידים.

“זה מה שהביא את מורנו הרב צמח שליט”א ליזום עריכה חדשה של הספר, הכוללת חלוקת הדיבורים הארוכים, הוספת כותרת מתמצתת לכל קטע (כדי לעזור ללומד לתפוס את חוט המהלך, ולזכור את העיקר, או לחפש נקודה מסוימת הנדרשת לו), פתיחת ראשי תיבות, וכמובן הערות בשולי העמוד שבהם יושלמו הציטוטים הנצרכים להבנה, ויבוארו דברי רבנו בהרחבה במקום שקיצר. ועוד הרבה הוספות ושכלולים שפירטנו אותם בהקדמה. אפשר לומר ב”ה כי במהדורא החדשה הדברים נגישים לכל לומד”.

• איך כבודו הגיע לעבודת העריכה?

“בתחילה, הפרויקט התחיל עם כמה אברכים, ובשלב מסוים, פרש אחד מהם. הרב צמח חיפש  מחליף במקומו, והחליט להכניס בחורים שיתעסקו בקדשים (כמובן בנוסף לסדרי הלימוד), ביניהם היינו הרה”ג רבי תומר זינאר שליט”א ואני. במהלך העבודה נתקלנו בכל מיני ספיקות בקשר לצורת העבודה וכללי העריכה, וראינו שלא היו תשובות ברורות ואחידות משאר האברכים שעסקו בזה. ואז הבנו שאין קו אחיד לכולם. לקחנו את החומרים שכבר עבדו עליהם, וראינו שכל אחד עובד בצורה קצת שונה. נכנסתי ערב אחד למורנו הרב צמח, והראיתי לו דוגמאות. כתוצאה מפגישה זו, הוחלט לכתוב כללי עריכה ברורים, ועשינו את זה ביחד עם הרב תומר. משגיבשנו את הכללים, הגשנו אותם למוה”ר שליט”א שמאד שמח עליהם (דרך אגב מוה”ר אמר שזה יעזור גם לסדרת אוצר ההלכה שהיתה אז גם כן בתחילת דרכה. אלא שכמובן עם הזמן, הכללים שם השתנו לפי הצורך, ולפי דעת העורכים). ואז הורה לי לעבור על כל החומר שכבר ערוך ולתקן על פי הכללים.

“חילקנו את הספר ביני ובין הרב תומר, ועברנו לאט לאט על הכל, בעיון נמרץ. לסיום העבודה היה צורך שאדם אחד יעבור על הכל בעריכה סופית, כדי שיהיה קו אחיד בספר, ולכן עברתי מלמעלה גם על העבודה של הרב תומר. כך יצא שנהייתי עורך אחראי, וכך זה ממשיך עד היום. יש אברכים שלומדים את החומר ועורכים אותו על פי הכללים שנקבעו אז, ואח”כ אני עובר ובודק ומתקן. ובסוף עבודת העריכה, מעבירים למרן ראש הישיבה כדי שיעבור על הדברים שלו”.

• כיצד באמת התייחסותו של מרן שליט”א לעבודת העריכה?

“זכיתי לקבל ממרן שליט”א הרבה הדרכה בכתב ובעל פה, בפרט בתחילת הדרך, ואני משתדל לשמור הכל ולזכור הכל. ב”ה זכיתי שכמה פעמים הוא שיבח את עבודת העריכה. לפני נישואי, שלחתי למרן הזמנה. הוא קרא לי למשרד, ואמר לי: “אני לא יכול להגיע לחתונה. אתה יודע למה? כל רגע מישהו בא ומבקש ברכה וכו' עושים ממני באבא”. הוא נתן לי מתנה כהוקרה על עבודתי, בירך אותי, והפטיר: “והעיקר שלא יעשו ממך באבא…”.

• יש בחלק הנוכחי הערות חדשות של מרן ראש הישיבה מלבד מה שנדפס במהדורא הראשונה?

“בהחלט. יש הרבה מאוד הערות חדשות של מרן ראש הישיבה שהבאנו ממה שכתב במשך השנים בגליונותיו. אציין דבר מעניין, לפני שהתחלנו לערוך צילמנו את הספר שלו, שעליו היה כותב את ההערות בגליון, והכנסנו לספר. אבל כידוע ראש הישיבה הוא מעיין שאינו פוסק, וגם במשך השנים של עריכת הספר הוא לא פסק מלכתוב הערות בגליונות שלו, ולכן סמוך להדפסה לקחנו שוב את הספר שלו וצילמנו שוב, ומצאנו הערות חדשות.

“בחלק הנוכחי, יש כמה עניינים שמורנו הגאון רבי משה לוי זצ”ל כתב עליהם תשובה ב”תפלה למשה”, ושם הוא נושא ונותן בדבריו של רבנו. כגון בענין מזוזה במרפסת (בסימן ל”ה ואילך). וכן (בסי' מ”ו) בענין נטע רבעי בבוסר (שם – בשו”ת איש מצליח – יש הערות של מרן ראש הישיבה, שהוא כותב: הקשה הבחור כה”ר משה לוי וכו'). את התשובה בהלכות מזוזה, מרן ראש הישיבה לימד בשיעורו בישיבה לפני כמה שנים, ואח”כ לימד בשיעור את התשובה של הרב משה, וכתב הערות בגליון (חלקן בשם התלמידים), ואת הכל הכנסנו במהדורא החדשה. מאד מעניין ומחכים לראות את המשא ומתן העיוני ביניהם”.
 

• רבים שואלים מדוע לוקח כל כך הרבה זמן להוציא את חלקי השו”ת במהדורא חדשה, ובפרט החלק הנוכחי?

“למעשה, הספר היה מוכן לפני קרוב לשנתיים, והתעכב מכל מיני סיבות צדדיות. אבל באמת חלק א”ח נדפס בשנת תשס”ח, ועד תשע”ג זו תקופה ארוכה למדי. הסיבה היא שכמעט כל הרבנים העורכים פרשו מהעריכה באמצע הדרך, כי נקראו להרביץ תורה מחוץ לעיר. ולכן במקום לעשות רק את העבודה שלי, דהיינו לעבור על החומר בסוף (מה שמורנו הרב צמח קורא “מכה בפטיש”), הייתי צריך לעבוד על רוב הספר גם עבודה ראשונית. לכן לקח הדבר זמן רב. בינתיים עבד צוות חדש על הכרך הבא (אבן העזר חשן משפט) וכמעט סיימו אותו, כאשר חצי ממנו כבר מוכן לעימוד בע”ה. אני מאמין ומקוה שבע”ה, לא יהיה בין הוצאת הכרך הנוכחי לכרך הבא זמן רב כל כך”.

• בסוף הכרך, נדפסו תולדות רבנו כפי שנכתבו מאת בניו מרן ראש הישיבה ומורנו הרב צמח שליט”א. זהו חומר ענק ומרתק ביותר. מה תוכל לספר לנו עליו?

“החומר הזה מחולק לשנים: תולדות הגאון המחבר, דהיינו תולדות חיים לפי סדר זמנים שנכתבו ע”י הרב צמח, ויש עליהם הרבה מאוד הערות והוספות ממרן רה”י. והחלק השני, שבחי הגאון המחבר, שהם מסודרים כמערכות על סדר א”ב, ונכתבו ע”י מרן רה”י. זה אמנם כבר נדפס במהדורא הקודמת, אבל היתה כמות עצומה של הוספות שכתב מרן ראש הישיבה במשך השנים בגליון הספר שלו. כמעט לא נשאר בגליון שלו חלל ריק, אפילו את הכריכה ועמוד השער הוא מילא בהוספות. הרב תומר זינאר ערך הכל בטוב טעם, ומרן עבר על זה כמה פעמים, ותיקן וליטש והוסיף כיד ה' הטובה עליו.  

“לפני כשנתיים, קבלנו ספר 'איש מצליח' ישן שמרן ראש הישיבה למד בו פעם, והוסיף בו הרבה הערות. מרן כתב על הכריכה שכל ההערות הועתקו בספר איש מצליח אחֵר שהשתמש בו אח”כ. כוונתו היתה שההערות על גוף הספר הועתקו, אבל היו הרבה הגהות בקונטרס תולדות המחבר, וגם תיקוני לשון לרוב, שלא הועתקו. נתנו לי את הספר כדי להעתיק הכל ולשלב בחומר (לא היה שייך לצלם, כי זה היה כתוב בכתב עפרון חלש ודהוי. לפעמים הכתב היה גם מכוסה בסלוטייפ שהצהיב עם השנים, והיה צריך סייעתא דשמיא לפענח הכל). אח”כ רבי הראל זנזורי הי”ו מצא צילומים של מחברות של מרן ראש הישיבה שהיו בהן כל מיני רשימות וטיוטות של קונטרס שבחי המחבר, וכמה דרושים שנשא מרן ראש הישיבה בימי אבלו של מרן המחבר זצ”ל, ועוד. חשבתי שאין בהם כל חדש, אבל הוא לא הרפה ממני עד שקראתי את הכל בדקדוק, ומצאנו שם כמה דברים שלא נדפסו.

“כאן חובה עלי לציין לשבח את רבי הראל זנזורי שיודע להעריך כל מלה של מרן ראש הישיבה כרום ערכה. במהלך העבודה איתו ראיתי שאינו חוסך שום מאמץ כדי למצוא אפילו הערה קטנה של חצי שורה שנשכחה באיזו מחברת (אנחנו בסוף מקבלים ספר מסודר כמו הגדת “ה' נסי”, ושו”ת “בית נאמן” ואיננו יודעים מכמה וכמה מאמרים ומחברות החומר מלוקט).

“החידוש בתולדות רבנו, שהחומר הזה אינו כולל רק סיפורים גרידא אלא משולב בתוכן תורני, מקורי ומרתק ממרן ראש הישיבה בכל מכמני התורה. ולכן החלטנו לעשות מפתח מסודר לענייני הלכה ומנהג שנידונו בתולדות ושבחי המחבר. אבל לר' הראל זה לא הספיק, הוא רצה מפתח מפורט לכל דבר וענין. מי שיעבור על המפתח, יבין שגם אם הוא בקי היטב בספר “פטיש החזק”, כדאי לו ללמוד (לא לקרוא) את תולדות ושבחי המחבר על הסדר”.
 
———————————————————————————————-
בזכות רבנו מצליח
במהלך הראיון, מספר לנו רבי ישראל אמויאל על נסים שראו עורכי הספר בזכות מחברו הגדול: “פעם אחד העורכים של הספר חלה מאד. מורנו הגאון הרב צמח התפלל שהשי”ת ישלח לו רפואה שלמה בזכות רבנו הקדוש, ו”הבטיח” בשמו שהוא יערוך סימן מסוים ארוך מאד, שכולם היו חוששים לעסוק בו. ובאמת אותו אברך הבריא מעל ומעבר לציפיות הרופאים. וישב יחד עם חברו לפני מוה”ר הגאון רבי רחמים שליט”א במשך תקופה, וערכו חלק גדול מהסימן הנ”ל (את השאר ערכו אברכים אחרים כדי לזרז את הוצאת הספר).

“פעם אחרת הגיע מישהו למרן ראש הישיבה שליט”א לבקש ברכה עבור אחד מקרובי משפחתי, שגילו אצלו את המחלה ב”מ, והיה צריך לעבור טיפולים קשים. הרב בירך, והתעניין אם מדובר בקרוב משפחתו של העוסק בשו”ת איש מצליח, ובתוך דבריו אמר: “אולי באמת אין לו כלום…” אחרי כמה ימים, לפני שהתחילו את הטיפולים, עשו לו בדיקות שוב, ופתאום מצאו שהמחלה נעלמה כליל בנס. באו וסיפרו זאת לרב, והוא אמר “אה, זה קרוב של זה שעוסק באיש מצליח…”. כנראה הרב ראה קשר בין הדברים, שהנס קרה בזכות רבנו.

———————————————————————————————-
החלפת כהנא בכהנא
שאלות הלכתיות מצמררות שלא ניתן להעלותן על הדעת בימים שבשגרה, עלו ובאו להכרעתם של גדולי התורה בימי השואה ולאחריה. אחת מהם, מזעזעת במיוחד, הובאה להכרעתו של רבנו מאמריקה הרחוקה.
 
באחד ממחנות ההשמדה, החליטו הנאצים להוציא להורג יהודי נכבד ששם משפחתו היה כהנא. קראו איפוא לראש היהודים בגטו, וציוו עליו להסגירו לידיהם כדי להוציאו להורג. הם הוסיפו איום כי אם יתחמקו מהביאו, יתפסו הם עשרה יהודים אחרים במקומו וימיתום.
 
באותו מחנה, היה יהודי שוטה לכל הדעות שגם שם משפחתו היה כהנא, ושכלו היה כשל פעוט בן שנתיים. הוא לא הרגיש ולא פחד מאימת הקלגסים האכזריים. ראש היהודים הסגירו, במקום להסגיר את הפיקח, וחיות הטרף המיתוהו במקום כהנא הנדרש, שניצול על ידי כך. לאחר המלחמה, תקפו את ראש היהודים נקיפות מצפון על מעשהו, ובא לשאול את כ”ק האדמו”ר מצישינוב זצ”ל האם צדק בהחלטתו להחליף אדם בר דעת במחוסר דעת? האדמו”ר הציג את השאלה לפני רבנו, תוך שהוא מצדד כי לא מצינו שחילקו חז”ל בין יהודי ליהודי, ואפילו שוטה מצוה להחיותו, ובכן הוא גרם מיתתו, ואף שבסוף כולם נהרגו בעוה”ר, אבל הוא שואל על חיי שעה.
 
רבנו השיבו (במכתב שנדפס בכרך הנכחי, סי' ח”י), כי אין ספק שויתור על חיי השוטה למען הפקח הוא עון פלילי, וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי לו שום זכות, והעושה כן ודאי שופך דמים גמור הוא! ושמא תאמר דעל כל פנים כיון שטעה בכך וחשב שמותר או אפילו מצוה למסור שוטה להציל בדמו פקח, אם כן יש להקל עליו, אין זה שייך אלא בשאר הלכות, אבל בדיני נפשות בפירוש למדו חז”ל במסכת מכות (דף ז' ע”ב) שבנפשות “אומר מותר”, קרוב למזיד הוא. ואחר שהאריך רבנובדבר, סיים כי לתיקון ולחזרה בתשובה, עליו להתענות מ”ד תעניות כמנין “דם” כמבואר בפוסקים. ע”ש.
 
בתשובה זו השתמש הגאון המפורסם הרב יצחק זילברשטיין שליט”א (רב שכונת רמת אלחנן בב”ב) כשנשאל מאת המרכז הגריאטרי בגבעת השלשה, אם ניתן לימנע מלהעניק טיפול רפואי (כגון מנות דם, אנטיביוטיקה, וכיו”ב) לחולים שנשתטו או לאו? הגר”י זילברשטיין בהסתמכו על תשובת רבנו, השיבם, כי חייבים לטפל ולהחיות חולים שוטים כשם שחייבים להחיות בר דעת. תשובתו זו צורפה למכתב ברכה שכתב הרב לרגל הוצאת הספר במהדורא החדשה, ונדפס בראש הכרך הראשון.