סימפוניה של קדושה

בעיניי, פשטות היא סוג של קדושה, אבל בתורה זה נראה שזה לא בדיוק ככה, אולי אפילו להפך, כמה יותר קדוש ככה יותר מסובך, ואם לא ברור לכם מה העניין בכל החוקים וההלכות שקשורים לימינו אנו, אם עוד לא התחברתם לכל הדקדוקים והדקויות, שהם עוד יחסית פשוטים, אז חכו לספר ויקרא ולפרשיות שלנו שעוסקות בטומאה וטהרה, שבהם הכל מסובך ברמות על.

ספר ויקרא, שהוא ה-ספר בענייני המקדש והקדושה, ספר הטהרה והנקיות, הוא גם הקשה שבספרים, דיני טומאה וטהרה הם הדינים המסובכים ביותר מבין דיני התורה, עד שאפילו הכהנים שהם מורי ההוראה, ולהם הדינים נוגעים ביותר, לא היו יודעים את הדינים כראוי.

אני מרגיש שבעצם התורה אומרת לנו, אם אתה רוצה קדושה, זה הולך להיות מסובך, אוהו מסובך, מסובך בהקמה עמוסה בנקודות, ובעשיה מדוקדקת לפרטי פרטים. ופרשיות הטומאה והטהרה אומרות לנו, אם אתה רוצה טהרה, אז זה כבר מקרוסקופי, זה הולך להיות טעון בהלכות אינסופיות, ומלא דקויות וניואנסים. לי זה לא מובן, הרי בבית המקדש השמחה אמורה לפרוץ גדרות, הכל אמור להיות מעל ומעבר, ודווקא שם, נוצרת תחושה כאילו אומרים לנו, כשאתם עולים לבית המקדש, את הספונטניות בבקשה תשאירו בבית.

והשאלה הכללית היא איך זה מסתדר? למה אנחנו חשים שקדושה היא סוג של אקסטזה זורמת, שבה האדם יוצא בכלל מכל התחושה המודעת שלו, חוויה על שיכלית, ואילו בתורה הכל חוקתי, וממילא מאד שיכלי? איך במקום בו הנפש אמורה להשתחרר, יש טונות של כללים והלכות, הרי קדושה זה מקום בו הנפש פורצת את כל גבולות הגוף, כשהיא פוגשת באהוב הנצחי, בריצה הזאת, במעוף הזה, הרי הכל נשכח וראוי שישכח…

אז צריך לדעת שיש חוקים ויש חוקים, חוקי התנועה ודומיהם, אומנם הכרחיים להעמדת בסיס יציב לחברה בריאה, בדיוק כפי שיסודותיו של בניין מספקים בסיס למבנה. בלי חוקים טובים, החיים עומדים על אדמה מאוד לא יציבה, אבל סוגי חוקים שכאלו, עם כל החשיבות שלהם בהעמדת העולם על תילו, ברמה העקרונית, זווית ההסתכלות עליהם לא משנה במיוחד, חוסר החיבור לחוק, או אפילו הסתכלות עליו כמטרד, לא חשוב במיוחד, העיקר הציות. כי ברור שחוקים מסוג זה, לא אמורים לחדור לעומק האישיות ולעיצוב הנשמה שלנו, ולכן בגלל שהם לא מחוברים לנפש, הם גם כלליים יותר, לנהיגה מספיק 20 שיעורים ואיזו חוברת, ואפילו לתואר ברפואה מספיק 7 שנים.

לעומת זאת, לחוקי המוזיקה שנוגעת בנו הרבה יותר בעומק, יש הרבה יותר כללים ודקויות, ניואנסים ורגישויות, איזונים ותיזמונים, דינמיקות פנימיות ומקצבים.

הנגיעות שם, חייבות להיות הרבה יותר מדויקות מעצירה בתמרור עצור, כי הם אמורות להיות מחוברות למצעד הפנימי שלנו, ואם אתה רוצה באמת להנות, לשמוע או להשמיע, לסחוף ולהסחף, זה שנים של אימונים ופיתוח יכולות, והכל חייב להיות מדויק, בתוים ובסולמות, באקורדים, במשקלים ובטונים, ובכל הנגיעות הכי קטנות, דווקא בגלל שזה מאד פנימי, ומאד נוגע וסוחף, זה גם מאד מדוייק.

בתזמורת פילהרמונית טובה, יש מאות נגנים עם עשרות שנות וותק, משהו שווה ערך לאלפי שנות אדם של לימוד נגינה, אפילו בחדר ניתוחים לא מתרכזת כזו כמות ידע, רק הכנת מקום לניגון, זו תורה שלמה של אקוסטיקה, כל זה על מנת לגעת קצת בנימי הנשמה, לפרוט קצת על הנפש.

מסתבר שמשום מה, דווקא במקום בו הנפש יותר משתחררת וזורמת, היא צריכה את זה מדוייק, סטייה של כמה כלים מהכללים, תהפוך כל סמפוניה לצרמוניה מלווה בכאב הראש, לא היינו רוצים לשמוע את כל הכלים האלו, נוהגים בלי סדר ומחרישים לנו אוזניים. נראה שדווקא הסדר המופתי הזה, הוא זה שמייצר מקום לנפש להשתחרר, הוא זה שסוחף אותה, הוא זה שמאפשר לה לרוץ ולגעת, במה שמעל ומעבר.

אנחנו באים לבית המקדש, כדי להגיע למצב בו כל מהותנו תאמר שירה, אנחנו מגיעים לשם לפרוט על נימי הנשמה, וזה לא פחות מסובך מלפרוט על נבל, הנפש שלנו שמשתוקקת להפתח ולרוץ, צריכה שהכל שם יהיה מעודן ומאוזן, הרמוני ורך, במינונים, במנגננונים, בכיוונונים הפנימים. יהי רצון שנזכה לגאולה במהרה, ונאמר לפניו שירה חדשה על גאולתנו ועל פדות נפשנו אמן.