להבין משל במליצה – העיקר והאמצעי

אדם בעל תאות אכילה, לישיבה של מעלה עלה. שהרי סוף אדם למיתה, ועד עתה לא היתה, בריה שנמלטה.

והנה הוא עומד לתת את הדין, עמד בחוץ ולתורו המתין. בינתיים, למשפט קודמו בתור האזין: הוא נשאל מתי קם משנתו, והאם קבע זמן למשנתו. אם הקפיד על התפילה, וכמה זמן הקדיש לאכילה. ולבסוף פרסו מעשיו כסדין, ויצא ברור הדין: כיון שראשו ורובו תורה ומעשים טובים, יקבל שכר אף על האמצעים הסובבים. הרי אצלו העיקר היא התורה, והשאר הם סיוע למטרה. לכך מנת חלקו גדולה, ויקבל שכר אף על האכילה.

האיש עמד בחוץ והתפלא, על מה שבגורל הצדיק עלה. ואמר בלבו: 'אם כך הוא החשבון, יש לי מה לטעון לפני הריבון'. והנה הגיע זמנו, והוא נכנס לדינו. כשנשאל על מעשיו בכל שנותיו, סיפר על ריבוי אכילותיו. מעט שנות מעט תנומות, ובינו לבין העיקר מפרידות חומות. ישב בנחת ובבטחה, וציפה לקבל את הדין בשמחה. והאיש משתאה, לדעת מה יהא.

והנה פסק הדין הגיע, וקול חוצב להבות הודיע: חייב!

והאיש אל מקומו בגהינם החל נסחב. ויזעק זעקה גדולה, וכי יש לפניו עוולה?! הרי קודמי קיבל שכבר עבור האכילה. ענו ואמרו לו: אין פועלך דומה לפעולו. הוא עשה תורתו עיקר ואכילתו טפילה, וכל רצונו היה לחסות בצילה, והאכילה, מה לו ולה, אלא שלא יכול לה. כי בלעדיה אי אפשר, שהרי גופו ברוחו נקשר.

השינה והאכילה רק אמצעי למטרה- מעשים טובים ולימוד תורה.